בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

כיסאות מוזיקליים בגרמנית

אחד הדברים הנחמדים שגיליתי בטיול האחרון שלי היה, השם של המשחק "כיסאות מוזיקאליים" בגרמנית.

ובכן, הייתי בהפלגה מדוברובניק לאי Hvar, שניהם בקרואטיה.

איתי היה זוג גרמני נחמד, פחות או יותר בגילי.

הסיפון היה מלא בתיירים צרפתיים מבוגרים.

מלא?

גדוש, פשוט לא ניתן היה לזוז.

מספר האנשים היה גדול ממספר המושבים הזמינים, על אחת כמה וכמה הכיסאות (שכן כיסא היה עדיף בהרבה על הספסלים בצדדים).

בשלב מסוים, כאשר אחד מאיתנו קם לשירותים וביקש שישמרו לו על הכיסא, מחשש שאחד הצרפתים יתפוס לו את המקום, הערתי שזה מזכיר לי משחק ילדות חביב.

המשחק, "כיסאות מוזיקליים".

ניסיתי את מזלי ותרגמתי לאנגלית את שם המשחק ל-“musical chairs” בתקווה שיבינו אותי ושאלתי כיצד מכונה המשחק בגרמנית.

אחרי שהבינו על איזה משחק מדובר, באה התשובה:

“Die reise nach Jerusalem,” ("די רייזה נאך ירוזלם" או "המסע לירושלים" אם נתרגם) הבחור הגרמני אמר לי בחיוך, כאשר זה מאוד שעשע את שנינו, שכן אני הייתי ישראלי, והרי כל הישראלים גרים בירושלים, כמובן.

כולנו שמחנו וגם השתעשענו מכך שייתכן מאוד שאולי מדובר במקרה היחידי בגרמנית בו התרגום מגרמנית לעברית, יוצר פחות מילים (שתיים במקום ארבע), שכן בגרמנית נוהגים לחבר מילים כמעט בכל הזדמנות (הם טוענים שזה נשמע הגיוני).

ההיסטוריזציה של הלחם

לפני כשבועיים, ביקרתי בסניף "לחם ארז" ברמת אביב וצילמתי את התמונה הבאה:

כפי שאתם יכולים לראות, על חלון הראווה של החנות, מופיע סיפור קצר בזו הלשון:

"פעם היו במכולת רק שני סוגים של לחמים, לחם שחור ולחם לבן.אבל אז, הגיע לחם ארז..."

במבט ראשון, הטקסט משעשע למדי, אך למעשה, אני מוכרח לציין שהטקסט הזה די הרגיז אותי.

מדוע?

מעבר לעובדה שגם כיום, במכולות שעוד נותרו, לא תוכלו למצוא "לחם ארז", כך שאזכור המרכולים כלל אינו רלוונטי, הרי שההיסטוריזציה הזו, שכתוב ההיסטוריה, עושה חטא גדול לאמת.

לא, לא ציפיתי שחלון הראווה של "לחם ארז" ישמש מקור היסטורי מהימן, אך יחד עם זאת, הקביעה הזו, שפעם היו רק שני סוגי לחמים מעט מרגיזה.

אינני מתכוון אך ורק לעובדה שהיו קיימים עשרות סוגי לחם ברחבי העולם, כפי שניתן למצוא תחת הערך לחם בוויקיפדיה, אלא פשוט לעובדה שהיו מאפיות שבהחלט הציעו יותר.

קיימים עוד "בתי לחמים" אחרים בארץ, דוגמת "לחם תושייה", שכלל לא מופיעים בסיפור של לחם וארז (ושוב, לא ציפיתי שיופיעו) ואין לי אינדיקציה (ולא טרחתי לחפש) מי היה, מתי ולמה.

מה כן אפשר לזקוף לזכות לחם ארז, זולת לחמים בטעמים מוזרים להפליא שאני, שאינני חובב לחם באופן כללי, לעיתים אף נגעל מהם (מאוד הצחיק אותי השם "לחם סומק", שהזכיר לי "לחם סססעמק")?

אז כאמור, לסוגי הלחמים לא אתייחס, שכן על טעם וריח אין להתווכח, אבל בהחלט רציתי להתייחס לפיקוח המחירים על הלחם.

לחם אחיד, נמכר (על פי כתבתו של נחמיה שטרסלר) בשלושה שקלים וארבעים וחמש אגורות.

הלחם האחיד, מזה כ-15 שנה אינו מסובסד, אלא מחירו נקבע על ידי הממשלה, או ליתר דיוק משרד המסחר והתעשייה.

דווקא שפע הלחמים, אם ניתן להאשים בו את לחם ארז (מה שלא בהכרח נכון, אם כי הם ניכסו זאת לעצמם), מביא לכך שפחות ופחות אנשים רוכשים לחם אחיד ורוכשים כל מיני לחמים שמחירים שמעמירים אף לכדי עשרות שקלים, בהתאם לגחמות המאפייה.

השפע הזה, אמנם לכאורה טוב שכן הוא מאפשר בחירה והרי איש לא כופה על אנשים לקנות דווקא את הלחם היקר, אך הוא בהחלט מבלבל את הקונים ואני משוכנע שצרכנים צעירים, אף לא מודעים לכך שישנם לחמים שמחירם תחת פיקוח וזול בהרבה.

במילים אחרות, כיום מחיר הלחם הממוצע שהצרכן רוכש גבוה בהרבה מכפי שהיה בעבר, בעוד לגבי התמורה, אפשר בהחלט להתווכח.

כמובן שהשינוי, לא התרחש רק מחוץ לכותלי רשתות השיווק.

רשתות השיווק, גם כן החליטו להיכנס למשחק הזה, שכן רווח לא קטן גלום בו.

להלן שלוש תמונות שצילמתי לפני שבוע ברשת קלאבמרקט (אשר פשטה את הרגל ונרכשה על ידי רשת השופרסל).

שימו לב למחירם של הלחמים שלא בפיקוח. שלושה עשר שקלים ועשרים אגורות, יותר מפי ארבע מאשר מחיר הלחם בפיקוח.

מוצרים אלו כמובן ממוקמים במקום בולט וסגולותיהם (אשר אני חולק עליהן. אחרי הכל, מדובר בלחם) מצוינות במודגש.

האם שווה לשלם פי 4 ויותר על מוצר שעלות ייצורו כמעט זהה, אם לא זהה לחלוטין למוצר הזול יותר?

אני חושב שלא, אבל כל אותו תהליך היסטוריזציה של הלחם, בו הלחמים של היום מוצגים כעילוי ותאווה לחך, בעוד העבר מוצג בצורה אפרורית למדי, יוצר מעין שטיפת מוח המעודדת צריכת המוצר היקר, ללא סיבה חשובה.

אשמח לשמוע אם מישהו באמת חושב ששווה לשלם הרבה יותר בעבור אותו מוצר.

אלעד