בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בפעם האחרונה שכתבתי על הטיול האחרון שלי, עצרתי לקראת סוף הנסיעה בין קרואטיה לווינה, אשר עברה בסלובניה.

כעת אתחיל ב-16/10/2005, בשעה 6:00 בבוקר. בן דוד שלי אסף אותי מתחנת הרכבת "זידבאנהוף", כאשר הוא היה באזור כבר מהשעה חמש, עת הייתי אמור להגיע.

יחד נסענו לדירה שלו, תוך כדי פיזוזים ברחובות השוממים של מרכז וינה, בבוקר יום ראשון.

בן דוד שלי הלך לישון, לאחר לילה של בילויים, בעוד אני, אחרי כשעתיים שינה (לא רצופה) באוטובוס ניסיתי מעט לנמנם, אך בלא הצלחה, מה שהוביל אותי לצאת לטיול כבר בשעה 8:30.

העיר וינה, עיר מצועצעת למדי. נכון הדבר בעיקר לרובע מספר 1, הרובע המרכזי של וינה.

כל בניין מקושט, מעוטר ומהודר ואחרי מספר שעות הליכה באזור, הרגשתי תחושה מתקתקה של דיסנילנד.

הבינו, זה לא שאני לא אוהב את דיסנילנד. להיפך!

פשוט הייתי מצפה שעיר מגורים, תהיה קצת פחות מצועצעת!

נכנסתי לכמה וכמה כנסיות, על מנת להאזין למיסה של יום ראשון בבוקר.

אם החיצוניות המקושטת מעט מרגיזה, הרי העושר הפנימי של מרבית הכנסיות בווינה פשוט מהפנט והופך את הישיבה/עמידה בכנסייה לחוויה מרתקת.

לאחר מכן, נסעתי לארמון הגדול של וינה, אשר שימש את מלכי בית הבסבורג – Schloss Schönbrunn (או ארמון שנברון בעברית).

בשנברון, ערכתי סיור בארמון על עשרות חדריו. היה מדובר ב-audio guide, כלומר קיבלתי מכשיר אלקטרוני עליו לוחצים בכל חדר ושומעים מידע. זה נחמד ולדעתי יעיל בהרבה מסיורים מודרכים, שכן ניתן להקשיב רק למה שמעניין. נוסף על הארמון, טיילתי בגנים (הענקיים) שמסביבו, בין היתר במבוך הצמחייה שהיה נחמד.

עוד דבר שכרטיס הכניסה כלל נוסף על הארמון, היה "מופע שטרודל".

השטרודל, כרוכית בעברית, היא מאכל וינאי (ובכלל מאכל גרמני, כאשר אוסטריה היא חלק מהתרבות הגרמנית) ידוע.

השם "מופע שטרודל" (או בגרמנית/אנגלית – “Apfelstrudel show”, מופע שטרודל תפוחים) הצחיק אותי מאוד. השם המשעשע, נוסף על העובדה שהייתי מעט רעב ונותר עוד זמן עד לארוחה הבאה שאכניס לפה, בעוד המופע כלל דוגמית חינם, הביאו אותי להיכנס למופע.

בעודי מחכה למופע, חיוך טיפשי היה מרוח לי על הפרצוף, רק בשל המחשבה שהנה אני הולך לצפות במופע שטרודל.

לאחר שנכנסתי, קיבלתי דוגמא (קטנה למדי, אך זה הספיק, אני לא באמת אוהב כרוכיות) והתיישבתי לי סביב שולחן במרתף וינאי, בעוד בחורה שמנמנה, עד שמנה מאוד (ניכר בה כי אהבה את המקצוע שלה – אופה, ואכלה לא מעט עוגות שטרודל בחייה), בעלת מראה חזירי, הסבירה, תוך כדי עשייה, את השלבים בהכנת שטרודל מוצלח.

היא דיברה באופן סימולטאני אנגלית וגרמנית, מאוד מהר יש לציין, מה שגרם לי להתקשות להצביע על הנקודה בה האנגלית שלה התחלפה לגרמנית ולהיפך.

כאמור, היה משעשע למדי, רק מעצם המחשבה שמה שאני עושה בטיול שלי זה לשבת ולצפות בדבר שזכה לכותרת "מופע שטרודל" והאופה העגלגלה רק הפכה זאת למצחיק אף יותר.

בסיום המופע, היא אמרה שהיא מוכנה לבוא לכל מקום בעולם ללמד איך להכין שטרודל, אם נדאג לשלוח לה כרטיס טיסה/רכבת.

תהיתי אם יהיה שווה לקחת ממנה את הטלפון ולהזמין אותה לישראל באנייה.

החלטתי לוותר, כי כאמור אינני חובב שטרודל גדול ובלאו הכי, הואיל ומשפחתי מהאזור, יש לנו מתכונים משפחתיים לעשיית שטרודל.

עזבתי את שנברון בדרכי לרכבת התחתית, כאשר במשך כל ההליכה מרוח לי על הפרצוף חיוך מטופש (הידוע גם כ"החיוך שאחרי").

לקחתי את ה-U-bahn (רכבת תחתית בגרמנית, שם שנראה לי חביב בהרבה משמות כגון Metro, underground, tube, subway או כרמלית) ונסעתי למוזיאון ליכטנשטיין (Liechtenstein), ארמון ברוק יפהפה עם ציורים ופסלים מדהימים וספרייה ניאו-קלאסית נפלאה של מלכי ליכטנשטיין בעבר.

אם אפשר להגיד משהו על משפחות האצולה בעבר והווה, הרי זה שבזכותם במקומות כמו וינה, יש ארמונות בשפע. זה דבר נפלאה בעבור מוזיאונים שכיום משמשים פשוטי עם כמוני ומידי פעם מארחים מסיבות (שמשום מה בן דוד שלי נשמע נלהב לספר שהוא לוקח בהן חלק).

ואם כבר הזכרתי את בן דודי, אחרי ליכטנשטיין, פגשתי וביחד הלכנו לארוחת ערב אצל חברים שלו.

ממש לא נהניתי שם, אבל אני מוכרח לציין שזו הייתה חוויה מאוד מעניינת, שכן זכיתי לשמוע שעטנז של שפות – עברית/אנגלית/גרמנית/רוסית. את הרוב הבנתי, אם כי זה נשמע לי מוזר. אפילו הגרמנית שהייתה שגורה בפי רוב האנשים, לא הייתה הגרמנית החביבה והמוכרת מבית, אלא שפה בעלת חיתוך דיבור חד ומבטא מרגיז.

זה גרם לי להתחיל לקבל מושג מדוע יש אנשים שלא אוהבים לשמוע גרמנית, שכן הגרמנית שלהם באמת הייתה מגעילה מבחינת הצליל.

זה גם גרם לי להתחיל לשער מדוע לא אוהבים זרים בכלל ויהודים בפרט. נוסף על העובדה שהם תופסים כל מיני פוזיציות חברתיות מפוקפקות (למשל, אתן דוגמא את החנות שבן דוד שלי עובד בה, שאמנם נותנת שירות, אבל במעט הזמן שיצא לי להיות בה, ראיתי כיצד גברת בה להחליף את המוצר שרכשה ימים בודדים לפני, וזוכה ליחס צונן למדי מהמוכר, שדי התנער מהאחריות של החנות למכשירים שהם מספקים), בדומה למלווים בריבית מימי הביניים, פשוט השפה שלהם היא ערב-רב של שפות ולא בדיוק השפה המקומית. בדומה אגב לצוענים, שמדברים שפה מוזרה ו"מקולקלת".

כאמור, לא ממש נהניתי בארוחת הערב הזו ולמרבה המזל גם בן דוד שלי היה עייף, כך שדי מהר הלכנו משם וחזרנו לדירה של בן דוד שלי.

אני אסיר תודה לבן דודי שהסכים לארח אותי בדירתו, מה שהפך את הביקור באחת הערים היקרות באירופה לטיול בתקציב די נמוך (בדומה אגב ללונדון, שם אני מתארח אצל אח שלי). רק מה, הוא וחברתו, שניהם מעשנים כבדים, מה שגרם לי להרגיש כמאפרה. כל ערב עד בוקר ששהיתי בדירתם, ספגתי עשן בכמות נכבדה, מה שהפך את בגדיי ושיערי למסריחים ונתן לי הרגשה לא טובה במיוחד.

למרבה המזל, התארחתי שם רק שלושה ימים, כך שיכולתי להתגבר על זה.

למחרת, ה-17 באוקטובר, נסעתי ל-Prater, הלונה פארק של וינה.

חודש אוקטובר קר והטמפרטורה במהלך היום לא עלתה מעל 10 מעלות צלזיוס (בלילה היא נחתה עד לאפס מעלות), מה שאומר שרוב המתקנים כבר היו סגורים, שכן היה קר מכדי לעלות עליהם.

מה שאולי ראוי לציון בפארק השעשועים הזה, הוא העובדה שמדובר במקום פתוח, פארק שכל מי שרוצה יכול להיכנס אליו. המתקנים עולים כסף, אך לא הכניסה לפארק. חשבו על ההורים שבאים עם הילדים שלהם לכל מיני פארקי שעשועים ומשלמים הון על הכניסה. לא כך הדבר בפרטר. אפשר לקנות כמובן כרטיס משולב לכל המתקנים.

אחר כך, רציתי ללכת ל-Kunsthistorisches museum, מוזיאון ההיסטוריה והאומנות של וינה, אך כאשר הגעתי, גיליתי שיום שני הוא היום בו המוזיאון סגור, אז הלכתי למוזיאון הטבע הסמוך.

במוזיאון הטבע אוסף מינראלים ענק (שבשלב מסוים החל לשעמם), כולל מינראלים מכל מיני עצמים שפגעו בכדור הארץ (מטאורים), פוחלצים ושלדים.

המוזיאון היה בהחלט מעניין ושווה ביקור. אפילו הצלחתי לצלם UHU (שזה אם נתרגם לעברית – ינשוף-נשר), ליעל.

אחרי המוזיאון, הסתובבתי עוד ברובע המוזיאונים, עברתי ליד בניין הפרלמנט ואז הסתובבתי ב-Mariahilferstrasse (כן, "רחוב מריה הילפר" זו מילה אחת בגרמנית), רחוב הקניות של העיר.

אני מוכרח לציין, שבשלב הזה של החיים שלי, אחרי ביקורים במקומות כמו רחוב אוקספורד בלונדון ובכלל כניסה לעשרות בתי כלבו מפורסמים בשלוש יבשות, הרחוב לא ממש הרשים אותי וגם לא היה לי מה לקנות בו, שכן לא באמת הייתי צריך דבר (זולת אולי ביגוד קצת יותר חם, להמשך הטיול שהיה צפוי להיות אף קר יותר מאפס המעלות ששררו בלילה הווינאי).

למחרת, ה-18 באוקטובר, נסעתי שוב ל- Kunsthistorisches museum, שהפעם היה פתוח.

במוזיאון אוסף מצרי ענק (שזה גם היסטוריה וגם אומנות, ומכאן כמובן שם המוזיאון), פסלים וכדים רומים ויוונים, מטבעות עתיקים ויצירות רנסאנס ובארוק רבות.

אחר כך הלכתי לכנסייה גותית עם חלונות ויטראז' מרהיבים (מצטער שאני לא מפרט את כל שמות הכנסיות, פשוט לא ראיתי טעם לכתוב לעצמי את שם הכנסייה ולכן אינני זוכר את השמות של הכנסיות, זולת אולי קתדראלת שטפן [Stefandom], הכנסייה המפורסמת שנמצאת במרכז וינה).

בערב הלכתי עם בן דודי (הבן של אחותה התאומה של אמא שלי) לבקר את הדודה (בת הדודה של אמא שלי, הבת של אחותה של סבתי ז"ל) ושתי בנותיה.

משעשע מבחינתי שהמשפחה מצד אבא הגיעה מאוסטריה, אך לא נותר ממנה אף אחד על אדמת אוסטריה כיום (למיטב ידיעתי), בעוד המשפחה מצד אמא שלי הגיעה מפולין, כמו הדודות הללו, ודווקא הם כן מתגוררים באוסטריה. בבית שלהם בכל אופן, כיאה למשפחת מהגרים, מדברים פולנית.

אחרי שביקרנו אותן, נסענו אני ובן דודי לייבש את הכביסה שלי, שכן לבן דוד שלי בבית הייתה רק מכונה כביסה ולא מייבש ומזג האוויר הווינאי לא מאפשר ייבוש מהיר בחוץ.

זהו, למחרת, בעשר ורבע עזבתי את וינה וב-11:30 כבר הייתי בברטיסלבה, בירת סלובקיה.

בעודי ברכבת, התיישב בתא איתי בחור מקומי מבוגר.

במשך הנסיעה לא החלפנו מילה, מלבד חיוך קטן כאשר נכנס לתא.

כאשר ירד מהרכבת, מעט לפני הגבול עם סלובקיה, הוא אמר לי " Auf Wiedersehen" (להתראות), הסיר את הכובע ונפרד ממני לשלום.

נראה לי שזו הסיבה שאני אוהב את כל אותם מקומות גרמניים, בין אם הם בגרמניה ובין אם באחת המדינות הסמוכות, דוברות הגרמנית.

הנימוסים הם עניין כל כך חשוב, גם כאשר לכאורה אין כל תמורה להיותך מנומס.

זה משהו שקצת חסר לי בישראל ובשפה העברית.

נסו לדבר בגוף שלישי בעברית כדי להיות מנומסים...

זה אפשרי – "התואיל הגברת להזיז את ישבנה מן הכיסא?". אולם תמיד זה נשמע מאולץ וציני.

וכאשר אני כבר חולם על הטיול הבא לאזור דובר גרמנית, ולפני שאגולל את עלילותיי בסלובקיה, אפרד מהקוראים ואשאיר אותם עם תמונות מווינה.

אלעד

הדר בווינה, לא השכונה העלובה בחיפה, אלא חנות למזון כשר ברובע 2 בו יש יהודים רבים

Stefandom