בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

כל יום, הוא יום מיוחד שלא יחזור.

כל יום, בראייתי, גם טוב מקודמו, שכן הוא מכיל את הזיכרון של כל הימים הנפלאים שקדמו לו + יום נוסף, מלא בהזדמנויות שבפתח.

יום שלישי, ה-29 בנובמבר 2005, ייזכר אצלי כ"יום הצ'פחות הגדול".

זה התחיל מטפיחה קלה על הגב שזכיתי לה כשתי דקות לאחר שירדתי מהאוטובוס, בעודי בודק משהו בפאלם. הצ'פחה הייתה רק כדי להגיד לי שלום.

דקה לאחר מכן, אולי שתיים, כִּיף שגרם לי לשנות ממסלולי בהתאם לחוק השלישי של ניוטון - אקציה (גירוש יהודים) וריאקציה (גירוש עוד יהודים).

עברה עוד דקה. בעודי מסדר את התיק ומוציא ממנו דברים שהיו חשובים לפעילותי מיד לאחר מכן, עוד צ'פחה על הגב, רק כדי לדרוש לשלומי.

היום הזה המשיך, היו עוד הרבה כיפים, צ'פחות ולחיצות ידיים.

אם לא הייתי יודע שאני לא מועמד לבחירה כל-שהיא, הייתי בטוח שאני רץ לכנסת או משהו.

והיפה מכל, הוא שאני ממש לא אוהב את זה.

אינני חובב כיפים וצ'פחות וכן לחיצות ידיים.

זו רק דרך להעביר חיידקים מאדם לאדם.

וזהו.

הנה כבר מחר הגיע...

עוד יום של הפתעות, העולם מלא ניסים ונפלאות...

איזה יום!