|
בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים It doesn't make a damned bit of difference who wins the war to someone who's dead - Catch 22, Joseph Heller |
| 1/2003
האזכרה - אפילוג אז עכשיו אני לאחר האזכרה. סבתא שלי היתה בסוף, וכך גם עוד חברים רבים שעבדו עם אבא שלי.
אמא שלי, בחוסר טקט, קראה פרק תהילים, כאילו זה אי פעם עניין את אבא שלי. אחותי קראה קטע הגות יווני. רצו לסנג'ר אותי לומר קדיש, אך אני למדתי לומר לא!
בעניין זה, אני רוצה לציין שהפכתי לסנג'ר הקדיש המשפחתי. אח שלי לא אומר קדיש, אז בכלל לא מבקשים ממנו, אפילו שהוא יותר מבוגר ממני. בלוויה של אבא שלי אני הקראתי קדיש. בלוויה של סבא שלי ואחר כך של סבתא שלי, ניצלו את העובדה שאין לי אבא, וסבא וסבתא שלי לא היו בנים (רק בנות) וסינג'רו אותי לומר קדיש...
כן, לא קל להיות יתום מאב, אתה הופך להיות סנג'ר הקדיש המשפחתי...
סבתא שלי מצחיקה. היא קצת לא מחוברת למציאות, היא רואה את הקבר של אבא שלי, בוכה קצת, ממלמלת משהו על למה לא לקחו אותה במקום ודקה אחרי שעולים לאוטו שוכחת את כל מה שהיה...
עמדתי ליד הקבר, מתקשה להאמין שלפני קצת פחות משנה עמדתי באותו מקום, מסביב היו הרבה פחות מצבות והורידו את אבא שלי למטה. שהולכים בבית קברות מסתכלים על מצבות ולא תמיד חושבים שמטר וחצי מתחתם קבור מישהו... על חלק מהאנשים יש עציצים אשר בהם פורחים צמחים, לאחרים יש גושים אבן ושיש גדולים, אבל המשותף לכולם (חוץ אולי מהקברים של ילדי תימן משנות החמישים) שמתחת יש אנשים שפעם חיו, אנשים שלעולם לא יחזרו.
כולם יודעים שיום אחד הם ימותו, אבל כולם גם מדחיקים את זה... ישנו סיפור על זוג אחד, די מבוגר, שיום אחד הבעל אמר לאישה: "כשאחד מאיתנו ימות, אני אעבור לגור בפאריס" מוסר ההשכל הוא, שכולנו מדחיקים את מותנו. אבא שלי, גם ביום בו חטף התקף לב, לא העלה על הדעת את האפשרות שבסוף השבוע הוא יבלה במקפיא של בית החולים כרמל...
אגב מקפיאים (וסליחה שאני גולש לפסים דוחים), אז לאנשים שמתים, שמים מין פתקית כזאת על אצבות הרגליים, על מנת לתייג אותם כדי למנוע בילבול שיצור מצב לא נעים מאוחר יותר... כן, שנמות, רוב הסיכויים שלא יהיה הבדל בינינו לבין עוף קפוא בסופר... לרובנו יעברו כל מיני ג'וקים בראש, כל מיני תולעים שיוכלו את מי שאוכל היום...
זהו בינתיים, מקווה שלא דחיתי מישהו יותר מידי. אלעד
אילוסטרציה- אין קשר לכתוב למעלה
| |
|