אם אני חושב על דברים, הם קורים!
בדיוק הבוקר תהיתי מדוע עמיר פרץ טרם פרש מהנהגת ההסתדרות.
אפילו כבר חשבתי לכתוב, בעוד כמה ימים, פוסט שיתהה האם עמיר פרץ משאיר כרית מרופדת ליום שאחרי, במידה ומפלגת העבודה לא תצליח.
והנה בצהריים אני קורא ידיעה שעמיר פרץ הודיעה על פרישתו מהנהגת ההסתדרות.
"מחשבה מאגית" קוראים למה שעשיתי הבוקר, לא?
צוענים הם מתימן?
בהנחה והצוענים היו מצנעה, הרי שהם בעצם תימנים.
הגיוני. לא?
יתכן ועליתי כאן על מקור הצוענים שעד כה נחשבו מצרים (gypsies זה צוענים באנגלית, בעוד Egypt היא מצרים).
ואולי, ההנחה המקובלת שהם היגרו בתקופות שונות מאזור תת היבשת ההודית.
טוב, מספיק עם משחקי המילים ושעשועי הלשון הללו ונעבור לתמונה של ילדה צועניה אוחזת בתינוק, שצילמתי בסופיה, בירת בולגריה:
בטעם של פעם
באחד ממסעות הקניות שלה, חזרה אמא שלי מ"טיב טעם" עם גבינה של האריזה שלה נכתב "גבינה בטעם של פעם".
יתכן ורק לי זה נראה מוזר. אבל יכול גם להיות שעוד אנשים חושבים כמוני, שדי מיותר לקנות גבינה או מוצר חלב כל-שהוא הנושא את השם "טעם של פעם".
הרי אם זה ישן, זה בטח כבר הספיק להתקלקל...
"עסקה טובה"?!
ואם כבר הזכרתי את אמא שלי, אז כאשר הייתי לפני שנה בהונג קונג, קניתי לה במתנה, מצלמה לא רעה של קוניקה-מינולטה.
אמא שלי אמנם מעט הסתבכה עם כרטיס הזיכרון, אבל באופן כללי, דאגתי שהמצלמה תהיה מספיק פשוטה כדי שגם אמי, המאותגרת טכנולוגית משהו, תוכל לתפעל אותה.
אמא שלי, מסיבה לא ברורה (טוב, היא ברורה, אבל היא לא תפורט כאן ובכל מקרה, אני לא הייתי נוהג כמוה), החליטה לתת את המצלמה שלה לאחותי למספר חודשים לא מוגבל.
כפועל יוצא מזה, אין לה מצלמה משלה בימים אלו.
לפני כשבוע או שבועיים, איך-שהוא, באופן לא מפתיע, הצליחו לפתות אותה לעשות עסק ב"עסקה טובה" – אותה חברה שמוכרת מוצרים באיכות ירודה במחירים זולים ובדמי משלוח יקרים.
העסקה (ה"טובה" כמובן), כללה "מצלמה דיגיטאלית: מחברת בת של קנון (כך לפחות טענה אמא שלי) ועוד שלל מתנות "נפלאות" במחיר מציאה של 400 שקלים חדשים.
כאשר נודע לי שאמא שלי הזמינה את זה, היה ברור לי שחברה המכנה עצמה "עסקה טובה", באופן אינהרנטי, לא יכולה להציע עסקאות טובות.
הצעתי לאמא שלי לבטל את העסקה (ובמקביל צחקתי עם אח שלי בסקייפ, איך שוב הצליחו לעבוד עליה).
אחרי שגם אח שלי הטיף לאמי מוסר, היא החליטה לרדת מהעסקה. אבל משום מה, היא לא עשתה זאת, הואיל ולא מצאה את מספר ההזמנה...
והנה, ביום חמישי או שישי, הגיעה החבילה מעסקה טובה.
היא פתחה את החבילה ואני הצצתי מסקרנות, לראות באיזו מצלמה מדובר (היה ברור לי שמדובר במשהו גרוע, אבל תהיתי עד כמה).
המצלמה של חברית דיגיקאם (Digicam) עם חיישן פוטו-אלקטרי "איכותי" של 300K פיקסל (0.3 מגה פיקסל), שכיום במכשירים הסלולאריים עם המצלמה הגרועה, משולבת מצלמה מן הסוג הזה והטובים, טובים בהרבה.
למותר לציין, שלא ניתן להדפיס את התמונות באיכות סבירה ומצלמה מסוג זה, לכל היותר תוכל לשמש כצעצוע לילד קטן.
וכמובן, מצלמה כזו שווה פחות, הרבה פחות, מ-400 ₪.
גם מייתר הדברים שהגיעו בחבילת ההפתעות, אמא שלי לא הייתה מרוצה.
תיקים מכוערים להפליא ועוד כל מיני דברים מטופשים שאני אפילו לא מסוגל להעלות מזכרוני.
זה. הגענו אל מוסר ההשכל:
לעולם, אבל לעולם, אל תקנו מוצרים מחברה המכנה עצמה "עסקה טובה".
מדובר אמנם באוקסימורון משובח, אבל מוטב שאוקסימורונים יישארו ביצירות ספרותיות ולא יגרמו להוצאת כסף מהארנק שלכם (או חיוב כרטיס האשראי, במקרה של עסקה טלפונית מהסוג הזה).
באשר לאמא שלי: איך שראתה שאכן, כפי שחזיתי, המצלמה שקיבלה הייתה נוראה, מיד החלה בשכנוע עצמי להפחתת הדיסוננס הקוגניטיבי.
"כן, אבל היו דברים בעבר שהיו טובים", "אפשר לעשות שימוש במצלמה הזו" ועוד כהנה וכהנה דברים.
אמרתי לה שאותי היא לא תשכנע. אם היא רוצה לשכנע את עצמה וזה עוזר לה, אז בבקשה.
בכל מקרה, זה היה מחזה מרתק לצפייה.
והיפה מכל, היה הניסיון, הדי פתטי, להטיף לי מוסר על כך שאני לא בסדר וזה בעצם באשמתי.
הרי אני באמת לא בסדר שקניתי לה במתנה מצלמה והיא ויתרה עליה.
הרי אני באמת לא בסדר שאני לא משגיח עליה 24 שעות ביממה, למנוע את הפעמים שהיא נופלת פעם אחר פעם בפח שטומנים לה אנשים מכירות (בשנים האחרונות היא כבר עשתה מנוי למעריב, תוכנית המנויים של משרד הפיס, קנתה פאלם פיילוט [שלאחר שלא השתמשה בו כמה פעמים, "הלעדתי" אותו] ועוד שלל דברים שלא נחוצים בכלל ובפרט, לא נחוצים לה).
טוב, פשוט תראו את האריזה של המצלמה, תצחקו שיש אנשים שמוכנים לשלם על זה 400 ₪ ולחשוב שזה "עסקה טובה" ותעברו הלאה...
המצלמה שאמי התמימה הייתה מוכנה לשלם 400 שקלים בעבורה
עסקי מטוסים
בעקבות הסרט "הטיסה" (Flightplan) שראיתי לפני ימים ספורים (סרט מצוין לטעמי, שאני ממליץ לראות בחום), החלטתי להתייחס לתופעה שמתרחשת בטיסות, אבל בעוד סיטואציות דומות.
במטוס, למי שלא יודע, קיימים שלטים המורים להדק חגורות בטיחות (כאילו אי פעם היה מטוס שהתרסק ונוסעים יצאו ללא פגע בזכות החגורות הללו).
השלטים נדלקים לפני ההמראה, נכבים כשהמטוס מגיע לגובה שיוט ונדלקים שוב כשהמטוס מנמיך לקראת הנחיתה, ולעיתים, הם נדלקים במהלך הטיסה, אם וכאשר המטוס נתקל בכיסי אוויר.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם בטיסות, הוא שברגע שהשלטים נכבים, מיד קמים אנשים ומתחילים להסתובב במטוס.
כן, אני מודע לכך שקשה לשבת שלוש שעות, חמש שעות, עשר שעות ואף יותר. אבל השאלה היא מדוע כל אותם אנשים קמים דווקא כאשר השלט נכבה?
מה, האם פתאום, לפתע, כולם צריכים לשירותים?
הרי עד חצי שעה לפני כן, הם יכלו ללכת לשירותים בנמל התעופה. עד עשר דקות לפני כן, הם יכלו לבקר בשירותים במטוס.
מדובר כמובן בדחפים עמוקים, תת-הכרתיים, אני מניח.
עוד שלב בטיסה שאנשים אוהבים לקום בו, הוא לקראת הנחיתה, כאשר השלטים המורים שיש להדק את החגורות נדלקים שוב.
מהר, מהר!
להספיק לשירותים, לפני הנחיתה...
כי הרי מיד אחרי הנחיתה, צריך לעשות המון פעולות חיוניות, כמו להיות ראשונים בבידוק הדרכונים ואז לחכות יותר זמן למזוודה שלך שהגיעה אחרונה...
אני יכול להניח שמרבית האנשים הללו סתם הולכים לשירותים, ליתר ביטחון, ולא כי הם לא יכולים להתאפק בשל בעיה בכליות או במערכת העיכול. נכון?
למען האמת, זה די דומה לאותם אנשים שלפני שהם יוצאים מהבית, הם הולכים לשירותים, גם אם הם לא צריכים, רק כדי שלא יצטרכו אחר כך...
זה הגיוני כמו לטעון מכשיר סלולארי חצי שעה לאחר שהסוללה מלאה כבר (בהנחה כמובן שלא ניתן לטעון אותה מעבר למצב המקסימאלי המוצהר, מה שלא בהכרח נכון במציאות), כאילו זה באמת יוסיף.
האם הגיון משחק תפקיד בשיקולים של אותם אנשים?
סביר להניח שיש איזה יתרון בכך, אבל הוא כל כך זניח ומיותר, שאין לא חשיבות.
ואני מסתייג מכך, כבר בשורה זו, שכן ברגע שאנשים החליטו שזה עושה להם טוב, בדרך כלל, מבחינה פסיכולוגית, נראה שאם לא ינהגו כך, ולא ילכו לשירותים, יהיה הדבר בעוכרם, וכמו הנבואה המגשימה את עצמה, הם יצטרכו מיד לאחר שייצאו מהבית את השירותים.
ומרפי כבר טען, שבלאו הכי הם יצטרכו ללכת לשירותים, אז אסתייג שוב ואגיד את שטענתי בהתחלה – אין טעם לטרוח.
טוב, לא באמת התכוונתי לכתוב כאן על הרגלי נוחיות של אנשים.
רציתי לכתוב על הרגלי טיסה מטופשים, של אנשים שקמים להם סתם כך, רק כי הם יכולים.
ותראו לאן זה הדרדר...
ואולי הגיעה השעה לסיים את כל הקטע הזה.
להתראות.
אלעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
