בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

עבר לא מעט זמן מאז גוללתי את סיפור הטיול שלי בבלקן ולכן, כדי שלא נגלוש לשנה חדשה פתאום, החלטתי לשים לזה קץ והנה השבוע שלי בהונגריה, שסיים את הטיול.

בפעם שעברה, בדיוק עברתי את הגבול מסלובקיה להונגריה ב-21 באוקטובר 2005.

מ-Košice שבסלובקיה, הגעתי ל-Miskolk שבהונגריה.

שם החלפתי רכבת שוב, לנסיעה של כשלושת רבעי השעה למקום בצפון הונגריה הנקרא Füzesabony.

לא, אל תבקשו ממני לנסות לאיית את זה בעברית. זה לא ילך. שאלתי הונגרייה אחת שנראתה ממש טוב כל מיני שאלות – בין היתר כיצד מבטאים בהונגרית את השם Füzesabony.

היא ענתה לי. לא הצלחתי לשחזר את ההיגוי במקום.

שאלה אחרת, באשר ליעד שלה, העלה שהיא דוגמנית. דוגמנית מסוג המוכר...

הייתה באחת מתחנות הרכבת בבודפשט תערוכת מכוניות והיא פשוט עמדה ליד המכונית...

בכל מקרה, אני לא נסעתי ל- Füzesabony ולא לבודפשט באותה עת.

היעד שלי היה אגר (Eger), עיר חביבה, אליה נסעתי מ- Füzesabony.

אולי אספר שבזמן שעוד הייתי ב- Füzesabony והמתנתי לרכבת לאגר, אחד הקרונות באחת הרכבות שחלפו, הייתה מלאה אוהדי כדורגל הונגריים (אינני זוכר של איזו קבוצה, זה לא מעניין אותי). הם היו בדרכם אל/מאיזה משחק.

הקרון שלהם נראה כמו קרון הובלת בהמות משא. סליחה, בהמות בד"כ שקטות. זה היה כמו קרון הובלת קופי ניסוי!

הם הוציאו ראשים מהחלון, עטויים בצעיפים וכובעים (שם באמת יש צורך בזה, היה די קר) דפקו על הרכבת, שרו שירי אוהדי כדורגל (שנשמעים דומים בכל השפות), נופפו בכוסות בירה וזרקו נפצים לעבר אנשים ששהו באותה עת בתחנת הרכבת.

מסתבר שאוהדי כדורגל דומים בכל מקום בעולם (וזה הגיוני, בשל השפעות הדדיות באמצעות התקשורת המראה התנהגות קהל וכן בשל טיב האנשים שהולכים לצפות במשחקי כדורגל והם אוהדים פנאטיים של קבוצה זו או אחרת.

אגר (כמו תחליף הג'לטין אגר אגר) וכמה קל להבין הונגרית

ובכן, פסקה שלישית, אז הגיע הזמן להגיע לאגר, עיר היין.

משום מה, החלטתי לא לשמוע בעצת וורן שכבר היה במקום ולהתלוות לדודות העומדות בתחנת הרכבת, אלא למצוא מקום לינה בעצמי.

הסתובבתי לי שעה קלה, בין זרזיפי גשם נעימים, במטרה למצוא את לשכת התיירות ושם לשאול לגבי מקום לינה זול.

כשהגעתי, הגברת החביבה במקום הציגה לי מקום לינה לסטודנטים במחיר שנראה לי סביר.

כשהגעתי לשם, הסתבר שהפרסום שלהם מטעה והמחיר הזול, הוא לחדרים של מספר אנשים (מה שמקובל עלי), כאשר כולם באים ביחד (מה שלא מקובל, אם נשווה לאכסניות בכל מקום אחר בעולם. לזכותם אומר שהם לא מכנים עצמם אכסניה).

המחיר שהם דרשו היה 3,800 פורינט, כ-82 שקלים, לא כולל ארוחת בוקר.

בצר לי, חזרתי לתחנת הרכבת, במטרה למצוא דודות.

אך אבוי! הדודות במקום, אך ורק כאשר מגיעות רכבות. ולא הגיעה רכבת.

לא התחשק לי לחכות לרכבת, כאשר אני לא באמת רוצה לעזוב את המקום.

אז פשוט נכנסתי למין אכסניה בתוך מבנה תחנת הרכבת (מעל משרדי הכרטיסים) ושם, ישנתי אצל זוג מבוגר ונחמד, במחיר של כ-2,500 פורינט ללילה (שזה כ-54 שקלים), סכום סביר בהחלט.

יצאתי לי להסתובב בעיר. הלכתי לכנסיות. באחת מהן אפילו הייתה תחרות מקהלות והיה נחמד.

החלק העתיק של אגר, נחמד ביותר.

נכון, מדובר במקום שכבר מותאם לתייר ומעט מצועצע (זאת כאין וכאפס לווינה). אך עדיין, יש לו קסם משלו וכל מיני אטרקציות, כמו טירה הנמצא על גבעה המשקיפה על העיר, רובע עתיק ציורי ואזור יקבים.

אחרי הסיור בעיר, שהייתה אפורה למדי, בשל תנאי מזג האוויר, הלכתי למסעדה, שם אכלתי מרק פטריות לא רע בכלל ושתיתי כמה כוסות יין מקומי.

הואיל ואני לא מורגל בשתייה, זה הפך את הדרך חזרה למקום בו לנתי, למוזרה ומסוחררת.

אין כמו הליכה במצב שכרות קל בעיר לא נודעת...

היין המפורסם של אגר אגב, נקרא "דם השור של אגר" (Bull’s blood of Eger או בהונגרית: Egri Bikavér).

מעט מחוץ לרובע העתיק של העיר, ישנם המון יקבים, בהם ניתן לטעום יין במחיר סמלי או חינם.

מי שרוצה לקרוא על כך עוד באנגלית כאן או כאן.

בערב, בעודי במקום בו התאכסנתי, ישבתי ואכלתי ארוחת ערב, כאשר הגברת המבוגרת במקום, צפתה בתוכנית "מי רוצה להיות מיליונר" בהנוגרית.

הואיל והפורינט ההונגרי, לא שווה הרבה, הסכומים בתוכנית שונו מעט, כאשר הפרס הראשון הוא 40 מיליון פורינט (שזה משהו כמו 872 אלף שקלים חדשים).

בכל מקרה, על אף שהתוכנית בהונגרית ובעת הצפייה, המילה היחידה שידעתי בהונגרית הייתה "סִייָה" (שזו דרך לא פורמאלית להגיד שלום וגם להתראות, בצורת הגייה שמזכירה אנגלית, אך האיות שונה), הצלחתי להשיב על שתי שאלות (אחת כאשר השאלה כללה את השם מארגרט טאצ'ר ובין התשובות היה השם רונלד רייגן, מה שגרם לי להניח שזו התשובה, בשל היותם מקורבים אידיאולוגית והשנייה כללה את המילה Live 8, כאשר בין התשובות הופיע השם פינק פלויד, שכידוע התאחדה במופע הזה ולכן הנחתי שזו התשובה).

היכולת שלי להשיב נכון על השאלה, כאשר בתשובה השנייה, הבחור ההונגרי שהתחרה כשל ואמר "הרולינג סטונס", הרשימה מאוד את הגברת שלא הצליחה להבין איך אני לא מדבר הונגרית (היא לא דיברה אנגלית או גרמנית, מה שאמר שהתקשורת שלנו הייתה לא מילולית, למעט כמה מילים בהן נעזרתי בתרגומון קטן).

לעצמי הוכחתי שאין באמת צורך להבין כל פרט קטן, כדי להצליח במשימה גדולה.

בודפשט – פרלמנט דובר עברית, בית כנסת מרגיז ואופרה

למחרת, ה-22 באוקטובר, תפסתי רכבת בשבע ורבע בבוקר (זה לא היה קשה, גרתי בתחנת הרכבת), שוב ל- Füzesabony, עיירה שאת שמה אינני יכול לבטא ומעולם לא יצאתי מתחום תחנת הרכבת שבה.

מ- Füzesabony, נסעתי לבודפשט. בדרך, תקשרתי מעט עם אנשים בקרון בגרמנית.

כאמור, אחרי היכולת להשיב על שאלות בהונגרית, תקשורת בגרמנית, אותה שמעתי כה רבות בילדותי, לא היוותה כל קושי.

הדבר הראשון שעשיתי בבודפשט, היה לקנות פס לתחבורה הציבורית לשבוע, במחיר של 3,100 פורינט.

זה דבר מאוד משתלם, במיוחד לאור העובדה שבאותו יום בדקו אם יש לי כרטיס פעמיים מתוך 7-8 נסיעות!

הדבר השני שעשיתי בבודפשט, היה לנסוע לאכסניה. האכסניה הראשונה שהגעתי אליה, הייתה מלאה, כך שביקשתי המלצה על אחת אחרת ושלחו אותי אל אכסניה הנמצאת מעבר לכביש.

האכסניה, Best hostel שמה, התגלתה כגן עדן בעבור אנשים כמוני!

הבעלים של המקום, זוג חביב, כאשר לרעייה שיער ורוד חביב למראה, קבעו כל מיני כללים נוקשים (לעצמי ביומן המסע כתבתי "חוקים נאצים מגניבים", אך כמובן שכל קשר לנאציונל סוציאליזם מקרי בהחלט והכוונה לקפדנים, או כמו שאני נוהג לומר "נאצים, במובן החיובי של המילה"), שבהחלט היו מונעים מכה "תרמילאים" טיפוסיים להגיע. בין היתר הכללים כללו כיבוי אורות בשעה 23:00, איסור דיבור בקול רם, איסור הכנסת תיקים לחדרים, איסור עישון וכדמה.

לנשום היה מותר, למקרה שתהיתם.

בכל מקרה, אם אקים פעם אכסניה, נראה לי שהחוקים הללו יעילים למדי ומכבדים את הפרטיות של המתאכסנים, בניגוד למקומות בהם עלול להיות רעש מצד שוהים אחרים שהחליטו לדבר בשתיים בלילה (ואני כבר לא מדבר על טיולי בית ספר שנתיים בישראל או טירונות צה"לית טיפוסית, בה תמיד יש אנשים שמשמיעים מוזיקה מזרחית בפול ווליום, כי הם חושבים שזה כיף).

בבודפשט, כבר הייתי לפני מספר שנים. אז ירד הרבה שלג (הטיול היה בסוף דצמבר), כך שהסתיו היה שינוי מרענן. הפעם, החלטתי לחקור אותה לעומק ולא להשאיר אבן שלא הפכתי.

עוד סיבה מצוינת לחגיגה, הייתה שכאשר הייתי שם באוקטובר השנה, ציינו 49 שנה לפלישה הסובייטית בעקבות המהפכה ההונגרית של שנת 1956, כך שיכולתי לראות כל מיני טקסים ובעיקר כרזות המזכירות את האירועים מאז.

בודפשט, איחוד של שתי ערים – בודה ופשט (למעה, גם בודה הייתה מחולקת, אז זה שלוש ערים, אבל נתעלם מזה כרגע). בודה, החלק ההררי שבגדה האחת של הדנובה, בעוד פשט היא החלק השטוח. בודה תמיד הייתה החשובה מבין השתיים, אם כי היום מירב האטרקציות המסחריות, נמצאות בפשט, בעוד בודה כוללת בעיקר רובעי מגורים.

המקום הראשון אליו הלכתי היה השוק המקורה של בודפשט.

מדובר ב...

בשוק. לא משהו יותר מידי מעניין, אם אתה לא מעוניין לקנות שום דבר. בכל מקרה, המחירים בו, כיאה למקום המיועד לתיירים, גבוה למדי.

היעד הבא שלי, היה הפרלמנט.

הפרלמנט ההונגרי, הוא, כמדומני, הפרלמנט היחיד בעולם, מלבד הכנסת שעורך סיורים בשפה העברית. הסיורי בעברית מתקיימים בשעות 9:30 ו-13:30).

סיורי נערכים בעוד שפות, דוגמת אנגלית, גרמנית ורוסית.

הסיור בעברית, עם מדריכה מקומית (מה שאומר מבטא הונגרי כבד, אם כי העברית שלה הייתה מצוינת) היה יותר מידי פרו-ישראלי ופרו-יהודי לטעמי.

הוא כלל דברי שבח והלל לגבי יחסם של ההונגרים ביחסם ליהודים. זה היה בערך משהו כמו "הפסל הזה מייצג את היהודים שהיו סוחרים גדולים ותרמו רבות למעמד הונגריה, כאן מופיע מגן דוד כסמל לתרומה היהודית. אה, וגם נהרגו 600 אלף יהודים בתקופת השלטון הנאצי, מתוך 800 אלף יהודים שהיו בהונגריה ערב מלחמת העולם השנייה. אבל מאז, אנחנו שוב מאוד אוהבים את היהודים".

היה בכך משהו מתחסד לטעמי. מעבר לניסיון, המובן, להצניע את תקופת השואה ואת הפשעים של הונגרים כלפי יהודים, הסיור בעברית, היה סיור שמאוד מוכוון לקהל היעד – ישראלים.

הייתי מעוניין לעשות את הסיור שוב באנגלית, רק כדי להשוות כיצד נערך הסיור לקהל לא מפולח. הדבר עולה כסף, אז ויתרתי. אולי בפעם הבאה שלי בבודפשט.

מהפרלמנט, נסעתי אל בית הכנסת. צפיתי שהוא יהיה סגור, שכן ה-22 באוקטובר היה יום שבת.

אולם רציתי לראות מתי הוא כן פתוח, בשל החגים היהודיים שהיו באותם ימים.

אם בית הכנסת לא פתוח, המקום הטבעי ללכת אליו הוא הכנסייה.

הלכתי לי לבזיליקת סטפן הקדוש, הכנסייה הגדולה בבודפשט. הלהיט שם, הוא האגרוף של המלך סטפן, מי שהמיר את ההונגרים הפגאנים לנצרות, שנותר משומר במקום (כך טוענים) מזה כאלף שנה (כמובן, היד הפכה להיות "היד הנעלמה" לזמן מה ולאחר מכן חזרה להונגרים).

המקום הבא אליו הגעתי, היה בית האופרה (אם תבקשו ממני יפה, אני מוכן להגיד אופרה בהונגרית, כי את המבטא ההונגרי לזה, כן הצלחתי לקלוט).

הצגת אופרה התקיימה באותו ערב וב-27, היום בו הייתה הטיסה חזרה שלי לארץ.

הכרטיסים לאותו ערב כמעט אזלו ונותרו רק כרטיסים במקומות גרועים ביציע. היתרון הוא שכרטיס עלה 400 פורינט, שזה 1.3 אירו. כרטיס לאופרה בפחות מעשרה שקלים...

כמובן שקניתי...

כך, באותו ערב, מצאתי עצמי צופה באופרה "ליידי מקבת'" ברוסית, עם תרגום להונגרית...

לא. לא הבנתי, אבל היה מאוד מהנה.

אחד הדברים הנפלאים באופרה, במיוחד שהיא זולה ובעיר עם המון תיירים, הוא שהקהל ביציע נוטש ברובו, כך שתוך זמן קצר, גם לי היה מקום טוב.

אני נהניתי.

Sunday morning

למחרת בבוקר, ה-23 באוקטובר, יום ראשון.

מה עושים ביום ראשון?

כמובן, הולכים לכנסייה, לראות מיסה. אז הלכתי לבזיליקת סטפן הקדוש. משום מה, כנראה בגלל המוני תיירים, היא הייתה סגורה לקהל הרחב.

מה עושים כשהכנסייה סגורה?

הולכים לבית הכנסת כמובן...

בלאו הכי, התכוונתי ללכת לבית הכנסת לאחר המיסה.

בית הכנסת בבודפשט, הוא מבנה מרשים למדי.

האיש בכניסה, אמר לתיירים אחרים באנגלית שאפשר לצלם חופשי, אבל אם מצלמים בווידיאו, צריך לתרום משהו.

שמעתי את דבריו ושמחתי. לא הוצאתי את מצלמת הווידיאו, אלא רק צילמתי מספר תמונות סטילס.

כאשר יצאתי, הוא אמר לי באנגלית שמפני שצילמתי, אני צריך לתרום (במקום ממנו אני מגיע, זה לא נקרא תרומה אגב, אלא תשלום). הבאתי פליאה במבטי, שכן זכרתי את אשר אמר לגבי צילום. משום מה, הוא, התחיל לדבר איתי בצרפתית ולצעוק עלי.

אני לא מבין צרפתית, אבל הבנתי בדיוק מה רוצה אותו יהודי זקן ונרגן.

אמרתי לעצמי, שאם הוא מבקש בכזו כסות "תרומה", תרומה הוא יקבל...

שלשלתי מטבע של 2 פורינט, השווה כ-4 אגורות ושלשלתי לקופת הצדקה.

נכון, אני קמצן. אך לא זו הייתה הסיבה. הרי בסופיה, גם כאשר לא נתבקשתי, תרמתי לבית הכנסת בעין יפה. האיש הזה, פשוט הגעיל אותי בהתנהגות שלו, בדרך הנלוזה בה הוא ביקשה כסף ובעובדה שהוא צעק עלי.

אני משוכנע שבית הכנסת בבודפשט ישרוד אחרי שתרמתי לו רק 4 אגורות. יש עוד המוני תיירים (למרות שאם הם זוכים ליחס כמו שלי, אני באמת בספק כמה כסף הם מקבלים).

מה שבטוח, שאם הייתי אדם זר לגמרי ליהדות וליהודים, ודאי היית חש סלידה עמוקה מכל מה שקשור ליהודים...

למזלי, אני יודע שיש לא מעט יהודים נחמדים, אפילו בין חובשי הכיפה (אם כי, מבין אלו שאני פגשתי, רוב אלו שדיברו איתי, ביקשו ממני כסף בשלב מסוים של השיחה).

אחרי בית הכנסת, נסעתי לאזור האופרה, שם נרשמתי לסיור סגווי למחרת.

משם, נסעתי לבודה, החלק ההררי של בודפשט, כדי לטייל באזור הטירה הנודעת של בודה.

כבר באוטובוס, פגשתי תיירת יפנית בשם איומי (Ayumi), איתה טיילתי באזור. יחד הלכנו על החומות, הלכנו למוזיאון ועוד.

במוזיאון, פגשנו זוג אוסטרלי שכבר פגשתי קודם לכן, ב-Hvar שבקרואטיה.

כן, הטיול הזה, ללא ספק כלל מוטיבים של פגישה מחודשת עם אנשים. קודם היה זה וורן איתו טיילתי בבולגריה ואח"כ פגשתי אותו שוב בסלובקיה וכעת הזוג האוסטרלי שפגשתי בקרואטיה ושוב בהונגריה.

החלפנו כמה מילים והמשכתי לטייל עם איומי.

הלכנו לאכול ארוחת צהריים-ערב במסעדה איטלקית. בשלב מסוים, עלה עניין האוריגאמי, אומנות קיפולי הנייר היפנית. איומי גזרה שני ריבועים מנייר (באופן מדויק להפליא ללא מספריים כמובן) ויחד הכנו ציפור נייר. זאת שלי הייתה עקומה למדי, אבל איומי הייתה גאה בי.

סיפור החיים שלה מרתק. היא בת 27, במקור מאזור הירושימה, למדה עיצוב ואופנה, מאסה במקצוע והחליטה לעבור הסבה למטפלת לאחר שטיפלה בסבה החולה. היא גרה שנה באנגלייה וטיפלה בקשישים ואז הסתובבה באירופה.

טיילנו לנו לאורך הדנובה וברחבי פשט, עד שנפרדנו בשעת לילה מוקדמת.

משוטטים בבודפשט על Segway

למחרת, כפי שכבר רמזתי קודם לכן, עשיתי טיול סגווי (Segway) בבודפשט.

סגווי, הוא אותו מכשיר שהיה אמור להיות אחת ההמצאות ששינו את פני האנושות, אך כמו כל דבר, כשל בשל תמחור גרוע.

הסבר על המכשיר ותמונות שלי עליו מבודפשט, הבאתי בקטע הזה, אז אחסוך כאן ורק אומר שמדובר בדבר כיף מאוד.

נכון, הוא לא באמת שווה את 50 האירו שמשלמים על סיור בן כשלוש בעיר.

אבל, הואיל ועשיתי זאת פעם אחת בחיים, אני מניח שזה בסדר.

הסתובבנו כשלוש על הסגווי בבודפשט – עבדכם הנאמן, זוג קשישים מקולורדו ומדריכה הונגרייה יפהפייה בשם Bea.

הנסיעה על סגווי, גוררת לא מעט מבטים, הערות והתקהלות מסביב לסגוויי, כאשר הם עוצרים.

מצאתי עצמי מחלק עלוני פרסום של החברה לאנשים ששאלו ומשיב לכל מיני ישראלים שדיברו בינם לבין עצמם על ה"פלא" הזה ואמרו בעיקר שטויות שנאלצתי לתקן.

כן, איכשהו, אין דבר כזה ישראלי ש"לא יודע". כשהם לא יודעים, הם פשוט ממציאים כל מיני חוקים שלא קיימים ומחירים לא נכונין.

בכל מקרה, מלבד העובדה שנסענו על סגוויי, גם טיילנו בבודפשט.

את מרבית האתרים כבר הכרתי, אבל מידי פעם, Bea חידשה לי משהו. היא גם הסתלבטה בציניות, על כל מיני גאוות הונגריות, כמו "הרכבת התחתית העתיקה ביותר באירופה היבשתית" (שכן רכבת תחתית הייתה לפני כן בלונדון וניו יורק).

אחרי המסע, הלכתי לרחוב הקניות של בודפשט. הפעם גם קניתי משהו. ספר, כי את הספרים שלקחתי כיליתי.

לאחר מכן הלכתי למוזיאון האתנוגראפי, הנמצא ליד הפרלמנט.

המוזיאון עצמו נחמד. התערוכה הקבועה קצת משעממת (בינינו, כל העמים הללו באירופה, נראים אותו דבר – לכולם יש תלבושות צבעוניות מסורתיות ולכולם היו כל מיני דרכים מוזרות לגדל ילדים בכפר), אבל התערוכה המתחלפת שהייתה של עתיקות מדרום אמריקה והייתה מעוצבת בטוב טעם, כאילו מטיילים ביער גשם וכן תערוכת צילומי עיתונות מדהימה, הפכו את הביקור במקום לחוויה נפלאה.

לאחר מכן, חשבתי ללכת לחגיגת "שמחת תורה" בבית הכנסת בעיר.

בית הכנסת, לא היה זכור לי כמקום סימפטי וגם חששתי שיהיו המוני תיירים ישראלים (שבלאו הכי פוגשים בהם בשפע בבודפשט).

אז במקום זה, נסעתי ל"כיכר הגיבורים", צילמתי נערים רוכבים על אופניים וגולשים על סקייטבורד, טיילתי בגן הסמוך ונסעתי לטיל בבודה, בשעות החשכה.

יוצאים מבודפשט ואוכלים בשר

למחרת, ה-25 החלטתי להקדיש את היום כדי לצאת מבודפשט.

תכננתי לטייל בשני מקומות. המקום הראשון שחשבתי עליו, היה וישגרד (Visegrád).

עליתי על האוטובוס מוקדם בבוקר.

אחת הבעיות שאתה נוסע למקום שלא היית בו מעולם, במיוחד אם הוא קטן ואתה לא מדבר את השפה, היא שאתה עלול לפספס אותו...

כך, פספסתי את וישגרד והגעתי למקום נוסף, שחשבתי לבקר בו, אך חשבתי שזה יהיה בעייתי לבקר גם בו באותו יום מפאת בעיות תחבורה.

המקום, העיר למעשה, היא Esztergom.

מדובר בעיר חביבה בעיקול הדנובה, צפונית לבודפשט, אשר האטרקציה המרכזית בה היא הבזיליקה היפה, שהיא הגדולה ביותר בהונגריה.

תוכלו לקרוא על העיר כאן.

ביקרתי בכנסייה, הסתובבתי מעט בעיירה ולאחר מכן לקחתי אוטובוס לווישגרד.

הפעם, הייתי "חכם" יותר וביקשתי מהנהג שיגיד לי היכן לרדת...

ירדתי ב- Visegrád, שם יש מבצר חביב על גבעה המשקיפה על נהר הדנובה.

טיילתי באזור כשעתיים. למעט קבוצת תלמידי בית ספר, הייתי היחיד, יתרון עצום, אם נזכור שמדובר בהונגריה השורצת תיירים.

העיירה הבאה, שהייתה אמורה להיות השנייה, היא Szentendre (ושוב, בהונגרית זה נשמע מוזר).

הואיל והעיירה מקושרת לבודפשט ברכבת קלה, היא גדושה בתיירים שבאים לראות משהו מחוץ לבודפשט.

למעשה, מדובר בפרבר מרוחק של בודפשט.

סך הכל, העיירה נחמדה וציורית (בשלב מסוים המילה הזו מאבדת מערכה, נראה לי שלפני כשנתיים, המילה הזו איבדה מערכה בעבורי).

הסתובבתי בה קצת, קניתי לאמא שלי כפות עץ לתבלינים שהיא ביקשה ממני (והצלחתי למצוא רק שם) ועוד צפרדע מקפצת לאחיינית הקטנטנה.

עוד דבר שעשיתי, היה לאכול בשר...

טוב, היה מדובר בתאונה מצערת.

נכנסתי למסעדה, הזמנתי פסטה ומרק פטריות.

שאלתי באנגלית אם זה צמחוני ואז זה בלי בשר...

המלצר אמר שכן.

כאשר מרק הפטריות הגיע, היה לו טעם מוזר...

מזמן לא אכלתי בשר, אז לא באמת זכרתי מה הטעם.

אבל אחרי כמה כפות של מים עם פטריות, הבנתי שהטעם הזה הוא טעם של בשר בקר (פרה מבותרת שחתה לי במרק) וגושי בשר הוכיחו זאת.

הנחתי את הצלחת בו במקום.

המלצר ניגש, לראות מדוע עשיתי זאת.

הסברתי לו שזה בשר, על אף שנאמר לי שאין בזה בשר.

הוא החזיר את המנה.

לאחר דקה, שאל אם מרק בצל יהיה בסדר.

אחרי שהפעם ביררנו שבאמת אין בו בשר, הסכמתי.

המרק היה לא רע.

הפסטה לעומת זאת, הייתה הפסטה הגרועה שאכלתי מעודי!

היה מדובר בריבועי בצק, עם גבינה לבנה קרה.

לא כך תיארתי את המנה, שתוארה כפסטה ברוטב...

בכל מקרה, על המרק הם לא ביקשו כסף, אחרי המרק הראשון שהיה בשרי.

מוזיאונים, כן, מוזיאונים

בערב חזרתי לבודפשט וצילמתי תמונות של העיר בחשיכה.

למחרת, פתחתי את היום בביקור במוזיאון הלאומי ההונגרי. במקום, מגוללת ההיסטוריה ההונגרית ויש תצוגה של מצבות וסרקופגים רומאים בקומת המרתף.

לאחר מכן, הלכתי למוזיאון “House of Tettor” שהיה בעבר מפקדת השירותים החשאים ההונגריים.

המקום מעוצב למשעי. מה שכן, הוא די משעמם. נכון, השירותים החשאיים ההונגרים עשו דברים לא יפים למתנגדי משטר. יחד עם זאת, הם לא היו הנוראיים ביותר, היעילים ביותר או פעלו בדרך ייחודית.

לדעתי, על אף שהמקום מושך הרבה תיירים, מדובר במקום שבהחלט אפשר לוותר על ביקור בו.

מה שאני אהבתי בו בכל זאת, היה קומת המרתף, עם תאי המעצר, אשר בחלקם בקושי היה מקום לאדם אחד לעמוד ואחרים היו בגובה נמוך ממטר וחצי, כך שלא ניתן היה לעמוד בהם.

כאשר אני במקומות כאלה, בדומה אגב לאי רובן הסמוך לקייפטאון, אני מנסה לחשוב על האנשים שהיו כלואים במקום. נכון, הפרצופים אולי לא אותם פרצופים, אבל הסבל האנושי, הוא אותו סבל. אין ספק שלא הייתי רוצה להיות כלוא במרתפים של אף ארגון חשאי.

לאחר מכן, הלכתי ל-Palace of art, מוזיאון המציג תערוכות מתחלפות. הוצגו שם בעיקר תמונות פוסט-מודרניות שלא אהבתי במיוחד את רובן (אינני חובב של הסגנון, אם מישהו בכלל מסוגל להיות חובב של הסגנון נטול האסתטיקה הזה), אם כי מצאתי בכמה מהן עניין (הצבעוניות בעיקר). היו במקום מספר ציורים סוריאליסטיים, שמשכו אותי למקום מלכתחילה, אך הם לא היו מהמשובחים.

מילא.

הסתובבתי לאחר מכן בפארק הסמוך, מסביב לטירה שהפכה להיות מוזיאון החקלאות.

איכשהו, מצאתי עצמי שוב בבזיליקה של סטפן, בוהה ביד (מה שאומר שהייתי יום או יומיים יותר מידי בעיר).

הלכתי לי ברגל בעיר, הגעתי לבודה, עליתי לאזור הארמון ברגל ומשם תפסתי חשמלית (Tram), כדי להתרשם מהאזורים הלא-תיירותיים של בודפשט.

באמת, כאשר יוצאים מהמרכז התיירותי, בודפשט פחות מרשימה.

נכון, מידי פעם ישנם בתים בעלי ארכיטקטורה מעניינת. סגנון הבנייה מחוץ למרכז העיר פחות צפוף ויש בתים פרטיים. אבל אז, מדובר בסתם עיר. לא אותה בודפשט שמושכת הרבה מאוד תיירים (ואולי זה הקסם).

הגעתי עם החשמלית עד בית קברות גדול. הסתובבתי בו מעט וצילמתי לי מעט בשקיעה ובעלטה וחזרתי.  

מה, כבר נגמר?

וכאן, אנו מגיעים ליום האחרון שלי בבודפשט, הוא גם יומי האחרון בטיול. ה-27 באוקטובר 2005.

קמתי מוקדם בבוקר, כך שבשבע בבוקר, כבר הייתי באזורה הטירה בבודפשט, על מנת לטייל שם ולצלם, כאשר המקום לא הומה אדם ובתאורה המקסימה של שעות הבוקר המוקדמות.

אחר כך, חזרתי לאכול ארוחת בוקר ונסעתי למוזיאון לאומנות יפה (Fine art), שם נוסף על מוצגים מצריים ואומנות מהמאות שקדמו לשתי האחרונות (הייתי אומר קלאסית, אך אומנות קלאסית היא זו מיוון ומרומא, כאשר אני מתכוון לסגנונות החל מהרנסאנס ואילך), הייתה תערוכת פסלי נשים (בצורה מעוותת) של איזה פסל צרפתי.

לאחר מכן, נסעתי לאי Margit (שזה מרגרט בהונגרית) – יעל שליו ורגוע, בלב העיר.

טיילתי שם כשעתיים, ברוגע ובנעימים.

עוד הסתובבתי קצת ברחובות פשט לאחר מכן.

ואז נסעתי על שדה התעופה.

ואופס, נגמר לו טיול בן חודש שהתחילה בבולגריה ונגמר בהונגריה.

עד הפעם הבאה....

שלום!

הבזיליקה באגר

האנדרטה לזכר המהפכה ב-56', ליד הפרלמנט

הפרלמנט ההונגרי (דובר עברית)

בתוך אולם המליאה (ניתן להבחין במדריכה ההונגרייה)

אנשים מניפים את דגל המהפכה

בתוך כנסיית סטפן הקדוש

בזיליקת סטפן הקדוש - מבט מן החזית

בית האופרה

בתוך האופרה

האורכסטרה, מנעימה את הזמן בהפסקה

בית הכנסת

ציפורי האוריגמי שאיומי ואני הכנו. הישר בצד ימין שלה, הציפור העקומה והלא יציבה שלי

שומרים על הדגל ביום השנה ה-49 למהפכה שדוכאה באכזריות

אנוכי על רקע הדנובה (ותודה לאיומי שעזרה לי לקחת את התמונה)

הארמון הגדול של בודה (שאגב, מעולם לא שימש בפועל כארמון המלכה)

אנוכי על Segway

כיכר הגיבורים

הכנסייה הגדולה בהונגריה - Esztergom

השתקפות הכנסייה על אוטובוס תיירים גרמני

עלים בגוון סתווי ב-Visegrád

ילדים רצים ליד Visegrád

הטירה (הנמוכה מבין השתיים) ב-Visegrád

Szentendre

הדנובה

סתם כנסייה קטנה בבודפשט

אנוכי בצילום עצמי

אנוכי בעוד צילום עצמי. העובדה שהטמפרטורה הייתה נמוכה מעשר מעלות, לא הפריעה לי להוריד מעיל לצורך תצלום בלבד