בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אתמול קפצתי להסדיר בעירייה מדבקה לאוטו, שתאפשר לנו לחנות ברחוב שלנו מבלי לשלם קנס (100 שקלים בדיוק עולה היום לחנות בכחול לבן ללא תווית חנייה).

מצאתי עצמי ממלא את הטפסים פעמיים. פעם אחת בשם אמא שלי ופעם אחת בשם נהג מונית העונה לשם קלוד, שגם כן, קיבל רפורט על כך שהחנה את המונית שלו ברחוב בו הוא מתגורר.

כשהוא ביקש ממני שאמלא עבורו את הטופס, חשבתי לרגע שמדובר באנאלפבית. אולם הסתבר שהוא פשוט שכח את המשקפיים. קורה.

הואיל ועיריית חיפה (כלומר המחלקה הספציפית שהייתי צריך), ממוקמת ברחוב השומר בשכונת הדר, קרוב לשוק תלפיות, החלטתי שיהיה נחמד לקחת את המצלמה ו...

לצלם (כן, לא התכוונתי להתנקש בחיי אנשים עם מצלמה, למרות שיש כמה אנשים בעולם שמאמינים שכל תמונה שלהם שנלקחת, גונבת להם נשמה).

השוק נמצא כל כך קרוב, מרחק דקות נסיעה באוטובוס, אך יחד עם זאת, הוא כל כך רחוק. עולם אחר בתוך העיר.

מן הסתם, אין זו הפעם הראשונה שלי באזור, כך שקשה לי להגיד שקיבלתי שוק או שפתאום התפכחתי.

אבל הביקורים הללו, באזורים החלשים של חיפה, בשוק, היכן שהאנשים קשיי היום, אלו אשר ברובם נכללים בסטטיסטיקה של אנשים החיים מתחת לקו העוני, בהחלט מעוררים מחשבה ועוזרים לי להתנער מהבועה שאני חי בה, של אנשים צעירים אשר רובם במצב סוציו-אקונומי מסוים (וגם כאשר הם לא, ההבדלים מטשטשים, בשל התפאורה שברקע).

מדינת ישראל, העיר חיפה, מלאה באנשים מבוגרים. אנשים קשיי יום. אנשים שהארוחה הבאה שלהם, תלויה במה שימצאו בפח או במידת ההצלחה שלהם במכירת מציתים.

אנשים שבקושי הולכים, אך יחד עם זאת, סוחבים סלי ענק ובהם מוצרי יסוד וירקות.

בשוק מסתובבים אנשים מרתקים, בשלל צבעים (הן מבחינת גוון העור והן מבחינת הלבוש). משתרבבות זו בזו מספר לשונות – עברית, ערבית, רוסית, אמהרית ועוד מספר לשונות, אשר לא רק נשמעות מאנשים שונים, אלא לעיתים נפלטות מאותו פה ממש, בזו אחר זו.

אני לא בטוח שאטיב להעביר במילים את כל אשר אפילו דקות ספורות בשוק, יכולות להעביר.

לא אתיימר לקבוע כי השוק הוא אוטנטי, בעוד מרכזי הקניות המצוחצחים הם הסינתטיים.

אלו גם אלו, מעשי ידי אדם.

הם כל כך שונים ובו הזמן כל כך דומים.

בכל מקרה, אני שם כאן עשרים תמונות שצילמתי אתמול. כולם למעט הראשונה והאחרונה, צולמו בשוק.

אצרף מלל לפני כל תמונה.

אלעד

התמונה הראשונה כאמור אינה מהשוק, אלא משכונת נוה שאנן.

רציתי פשוט להסב את תשומת לבכם למה שבמבט ראשון נראה כמודעת אבל, אך במבט שני נראה כפרסומת למכוניות עם תיבת הילוכים ידנית. כל זאת, על לוח המודעות של העירייה.

התמונה הבאה, היא כבר מהשוק.

ניתן לראות את אחת החנויות בשוק, מבעד לפח זבל. פח הזבל בשוק, הוא מקור מזון לחתולים רבים וכן לאנשים שהמחירים בשוק, הנחשבים נמוכים, גבוהים מידי בעבורם והם נאלצים לחיות מהשאריות הנזרקות.

מבט כללי על חלק מהשוק.

האדון הזה שמוכר בקבוקי שתייה, לא ממש אהב את העובדה שצילמתי. כלומר הוא לא אמר כלום, אבל שבאתי כעבור כחצי שעה, בדרכי חזרה, הוא ביקש שלא אצלם את הדוכן (כמובן שלא צילמתי שוב).

חלק מבעלי הבסטות בשוק, מחזיקים מכוניות יוקרה. אחרים, סתם מכוניות ירוקות...

אנשים הולכים עם סלים כבדים (או במקרה הזה שקיות כבדות).

מוכר מסדר תותים.

השלט הזה מאוד לא פוזיטיביסטי. "לא מוכרים חזיר (,) בשר (,) ועופות טרף".

"אין לנו קשר לשוק שמחוץ לבנין!"

אז נכון, כעת אין לכם מושג מה הם כן מוכרים ולא למי הם קשורים. אבל אתם בהחלט מה הם לא עושים...

מצד שני, בעיני, הם עדיין קשורים מבחינה תרבותית קשר בלתי ניתן לניתוק לשוק שבחוץ.

אחד הרכבים שפורקים סחורתם בשוק.

הטינופת על הרצפה (ופה היא לא בהכרח הגרוע בשוק), היא אחד הדברים שמרתיעים מלבקר בשוק. זה פשוט לא אסתטי (אם דיברתי על ההבדל בין השוק למרכזים המסחריים, הרי שזה ההבדל, אם כי שמתי לב שבארץ, קניונים דומים לשווקים ובמקומות מסוימים בעולם, שווקים דומים למרכזים מסחריים. כנראה שהאלמנט התרבותי חזק מעניין ההגדרה).

משאית פורקת סחורה.

דוכן ממתקים, כי השוק זה לא רק פירות וירקות (ודוכני בשר ומאפיות ועוד...)

נראה לי שהאישה בתמונה חושבת שמצאה עוד תות על הרצפה.

או שלא.

כאשר צילמתי את התמונה הזו, שכל עניינה מבט על הרחוב דרך התותים, המוכר שאל אותי מדוע אני מצלם רק את התותים ולא אותו...

אז צילמתי את המוכר.

מיד לאחר שצילמתי את התמונה, הוא שאל אותי אם אני יכול לשלוח לו את התמונה.

השבתי שאעשה זאת ברצון. שאלתי מה כתובת האי מייל שלו.

כשהבין שמדובר בתמונה דיגיטאלית, הוא ויתר על עצם הרעיון שאשלח לו את התמונה (חבל, דווקא רציתי).

שאלתי אותו באשר לכיוון בו ניצב בניין העירייה, שכן הייתי בוורטיגו (סחרור?) קל בשוק.

ונפרדנו.

לאחר ששבתי מהעירייה, נתקלתי באישה המעניינת הזו.

כאשר כתבתי אנשים צבעוניים, בין היתר, אבלבהחלט לא רק, התכוונתי אליה.

בתמונה הבאה, מלבד קונים, אפשר להבחין ברוכל המוכר מציתים לפרנסתו.

באזור השוק והדר, מסתובבים רוכלים רבים, המציעים את מרכולתם הדלה.

מצד אחד, אני באמת גאה בהם שהם עובדים במקצוע של ממש (גם אם לא נחוץ לדעתי), זאת בניגוד לאותם הולכי בטל, מקבצי נדבות, המחכים לתרומה (שאני מפריד אותם מאלו המנגנים, שרים או מציירים לפרנסתם).

מן הצד האחר, הם באמת מסכנים, או לפחות מצטיירים כאלה ואני מתמלא רחמים, שארצנו שטופה באנשים שכאלה (והאשמה כמובן על הממשלה ותוכניות נהנתניהו ולא עליהם).

תמונה טיפוסית של אחת הבסטות (שהייתה יכולה להיות זכר, לוא הייתה אחד הדוכנים) בשוק.

בדרך למעלה, לרחוב הרצל, תפסתי את חנות היינות הללו, במחירים לא רעים.

מצד שני, אחד הפרמטרים החשובים ביין טוב הוא האחסון שלו ואלו לא מצטיינים באחסון נאות.

האם גם אתם תהיתם מה זה בדיוק מאכלים גרוזינים?

אני תהיתי, וכאשר התקרבתי, גיליתי כל מיני מוצרי בצק, ליד היו שלטים ברוסית בלבד.

הכתוב הורה שמדובר במוצר ממולא בשר (ותודה לאנה יקירתי, שלימדה אותי שמייסה זה בשר ברוסית ותודה לטיול בבולגריה שהכריח אותי ללמוד כתב קירילי).

בתמונה הבאה, אפשר לראות אדם בודק יין בחנות אחרת.

השילוט ברוסית, הורה כי מוכרים שם שמפניה.

שוב, התגלה שיכולת קריאה בערבית ורוסית, הופכים את החיים במקומות מסוימים בחיפה לנעימים בהרבה.

לסיום, התמונה הבאה צולמה גם כן בחיפה, אך שוב בשכונת נוה שאנן.

אם במקום אחד, אנשים מתעסקים בחיפוש מזון בזול, בחלקים אחרים של חיפה אנשים מתעסקים בקשירת האופניים לרכב, לפני היציאה לטיול אופניים שליו בחיק הטבע.

זהו בינתיים.

מהורהר במחשבות קיומיות.

אלעד