בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

פרולוג

זהו הפוסט אחרון לשנת 2003. אומרים שסוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר, אפילו כתבו על כך שיר.
אין לי הרגשה שהקטע הזה הוא קטע סיום, לא נראה לי שהוא יהיה האחרון, למרות שלעולם אין לדעת.
וכך, כחלק מהסיום ואווירת הסוף (לא כמו זו אשר שהתה במחוזותינו בסוף שנת 1999, עת התאבדויות המוניות של כתות מיסתיות היו דבר שבשגרה וחזון מלחמת גוג ומגוג נראה קרוב מתמיד), החלטתי לכתוב הגיגים קצרים על הסוף ומה שלפניו ואחריו.

החיים כמשחק מקדים

החיים הם כמו משחק מקדים.
עבור אנשים מסויימים הם ארוכים ונראים כמו נצח מענג, עבור אחרים הם חוויה ארוכה משעממת וחסרת טעם, שהם רק מייחלים לכך שהיא תגמר.
יש אנשים שחיים שנים ספורות, בטרם הספיקו להפנים את היופי האמיתי בלהיות קשורים לחיים, יש אנשים שבמשך תקופת חיים קצרה, הספיקו להתנסות בכל דבר אפשרי כמעט.

ומה שמשותף לכל אותם משחקים מקדימים, זה שבסוף כולם גומרים.
החיים הם רק משחק מקדים למוות.

לא שוכחים את המתים

בעוד כשבועיים ימלאו שנתיים למותו של אבי.
יש דברים שלומדים לחיות איתם, למעשה אפשר ללמוד להסתדר כמעט בכל תנאי ובכל מצב, אבל עדיין, תחושה של ריקנות, תחושה של חלל עמוק שנפער ולעולם לא יתמלא מלווה אותנו לאחר לכתם של אנשים יקרים לנו.
לא שוכחים אדם קרוב שנפטר!
לא, לא.
שנתיים ואני עדיין זוכר, יעברו עוד חמישים שנים ואני עדיין אזכור.
להגיד שכל יום, בכל היום אני חושב על זה יהיה לא מדוייק. הוא מלווה אותי בתת מודע, אני מניח שחלקים רבים באישיות שלי מעוצבים על פי הכרותי עם אבי בחייו ועם דברים שקרו באותם ימים נוראים שהוא צעד על החבל הדק בין שני קצוות החיים ומעל תהום המוות ומעד (ולא, הוא לא היה לוליין או הולך על חבל, זוהי מטאפורה :).
הזיכרונות מלויים אותי כל הזמן, מידי פעם ישנם חלומות בהקיץ, הבזקים, פלאשבקים של דברים שהיו ואינם עוד, תחושות של צער ויגון. הם לא נעלמים יום אחד, כמו פצע שהגליד, אך הותיר צלקת והוא עשוי להפתח מחדש בכל הזדמנות.
עם הזמן הפלאשבקים הולכים ובאים בתדירות נמוכה יותר, אבל הםבאים, הו, הם באים.
ובכל פעם שהם באים, עולות המחשבות של אילו הוא היה חי, מה היה אומר, מה אני הייתי אומר.
הזמן הוא אולי הרופא הכי טוב, אבל אף רופא לא יכול להפוך אדם לבריא באמת.
אמוציות זה משהו שבהתחלה חזק ואח"כ הולך ופוחת, אבל גם ברגעים שהרגש נחשב חלש, עדיין הוא קשה מנשוא.

אנשים מתים מהלכים

כל כך הרבה בחיים יצא לי לראות אנשים מתים מהלכים - זומבים.
לא, לא היו להם עיניים חסרות הבעה, הם לא נראו חיוורים והושיטו את ידיהם קדימה. הם אפילו לא ניסו לתפוס אנשים ולהעביר אותם לצד שלהם.
אני מתכוון לאותם אנשים שלמפסיקים לתפקד במסגרת מסויימת, אבל ממשיכים להתנהג כאילו  העסקים כרגיל.
אנשים שהיו רגילים ללכת למקום עבודה במשך שנים, אבל עם הזמן התנאים השתנו, הכישורים שלהם לא רלבנטים, אולי הם חולים ולא יכולים לתפקד כראוי בעבודה, אבל הם ממשיכים לבוא, ממשיכים לשכנע את עצמם שהם נחוצים, שמישהו זקוק להם.
אנשים שכל מי שיתבונן בהם מהצד, ינסה לתהות מה מחזיק אותם, מדוע הם ממשיכים להופיע במסגרת שהם כבר לא מתאימים לה, במסגרת שהם מנטלית לא מתאימים לה.
הם נמצאים בכל מקום, כמעט בכל מקום שהייתי נתקלתי באנשים כאלה, אנשים שהיה ברור שינשרו מהלימודים והמשיכו לבוא אחת לכמה זמן, אנשים שהיה ברור שלא רוצים אותם במקום העבודה, הם לא הבינו את הרמז ולבסוף כאשר הרחיקו אותם ממקום העבודה, הם לאהבינו מה לא בסדר והאשימו את כל העולם, חוץ מאותם עצמם.

כואב הלב כאשר רואים אנשים כאלה.
הייתי אומר שכואב להיות אדם כזה, אבל גם אם אני כזה, אני לא נמצא בעמדה ממנה אני יכול להשקיף על עצמי באובייקטיביות ולהצביע ולהגיד - "אני כזה".

לכל חבר/ה יש שם

יש לי שאלה/תהיה.
האם רק אני הבחנתי כאשר אנשים דברים על בן/בת הזוג שלהם, במיוחד כאשר הם לא נשואים, הם משתמשים בשמו הפרטי?
באמת, כמעט לא שמעתי בנות שדיברו על החבר שלהן או בנים שדיברו על חברה שלהן ואמרו "חבר שלי" עשה כך וכך או "חברה שלי" היא...
פשוט משתמשים בשם הפרטי, כאשר בפעם הראשונה שואלים "מי זה יוסי?" וזהו, בשיחות מעתה ועד עולם צריך לזכור שיוסי זה החבר וזהו...
מוזר, לא?
חבר וחברה אלו מין תארים שכאלה, למה לא להשתמש פשוט במינוח הפורמלי הזה, למה צריך לעבור לפסים אישיים?

ומדוע כל כך הרבה אנשים, כאשר הם מדברים על החבר/ה לשעבר, מפסיקים לכנות את אותו אדם בשמו והוא פשוט הופך להיות האקס/ית?
אין יותר יוסי, פשוט "האקס". אפילו המינוח העברי ארוך מידי ופשוט משתמשים במילה הלועזית שהיא קיצור לאקסבויפריינד או אקסגירלפרייד.

מדובר כמובן במשהו שהואנחלת הכלל, לפחות אותם אנשים שאני מכיר.
זהו דפוס חברתי, הרגלים שלהקולקטיב.

The meaning of life

כמה אנשים מנסים להבין מסביב לשעון מה המשמעות של החיים.
זה כל כך מפתה, לחשוב שיש איזו מטרה, סיבה כלשהי בגינה אנחנו חיים.
אל שצריך לרצות, אלילים שצריך לספק, יעדים של הצלחה שצריך לסמן עליהם וי.
מה הסיבה לכל?
יותר מכך, מה המטרה של הכל?
לאן ממשיכים הלאה?
זה העסיק ומעסיק כל כך הרבה אנשים, מאות ואלפי תאוריות פותחו בנושא, דתות, אמונות, סיפורים על גבי  סיפורים שחלק הפכו להיות ל"אמת", לתורה, למשהו קדוש שלאניתן לערער עליו בשל אלוהיותו.

אז מה היא המשמעות של החיים, מדוע אם כן יש כאן כל כך הרבה אנשים ויצורים אחרים, המסתובבים בכאוס של החיים, לכאורה ללא מטרה?!
לא, מן הסתם אין לי תשובה, כמו שאנשים לא יכולים לתפוס איך בדיוק בנוי הכל, איך נראה אטום (כלומר יש לנו מושג טוב איך הדברים נראים, אבל מדובר במשהו קטן כל כך, בלתי נתפס במושגים אנושיים שכמובן מחר עשויים לגלות שנראה ומתנהג אחרת, בהתאם לתאוריות מדעיות המתעדכנות לא אחת), כך אנשים לא יכולים לתפס את משמעות החיים.
נכון, אולי אין כלל משמעות לחיים, זו אפשרות סבירה.
אבל אולי יש משמעות ואנחנו מפספסים אותה בנסיונות להעניק להם אותה, במקום לתת לחיים לזרום ולהתעצב על פי דרכם.
CARPE DIEM (שלא תגידו שאני לא מקשר לבלוגים לועזיים :)

סודות

סודות זה משהו כזה שנועד לכך שאלו שהם שותפי סוד ירגישו טוב עם עצמם וישמרו עליו.
הדוגמא הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה היא סודות צבאיים.
בצבא יש מנהג לתת לכל מסמך ולכל פיפס סיווג.
זה מגיע לכדי אבסורד כאשר הוראות ניקוי לשירותים זוכות לקבל סיווג "מוגבל", כלומר תאורתית, מי שמציג הוראות ניקוי לשירותים מהצבא, פוגע במקצת בביטחון המדינה.

וכפי שהדגמתי, סודות הם לא בהכרח דבר חשוב, להיפך, הרבה פעמים מדובר בדברים קטנים ומטיפשיים שפשוט לא רוצים לחשוף.
אותם אנשים שנחשפים לסוד, מרגישים טוב עם עצמם, ירגישו חשובים וישמרו את הסוד (עד אשר הם ירגישו בטוחים מספיק עם האדם לו הם יספרו את הסוד ויחשפו את הסוד הגדול).
שושואיסטים הם נקראים, אותם אנשים, אלה שכאשר תשאל אותם היכןהם משרתים בצבא, הם יגידו שבמודיעין והם לא יכולים לספר ורק לאחר זמן מה תגלה שהם בעצם עובדי רס"ר בזרוע המודיעין או זוטרים שנחשפים לסוד או שניים ולא מספרים.
זו פסיכולוגיה יפה, כל אותם סודות צבאיים, מעניין איך כאשר גורמים לאדם להרגיש חשוב, להיות שותף ל"סוד גדול" שרק הוא וקומץ יחידי סגולה שכמוהו מכירים הוא מרגיש חשוב, זה נותן לו תחושת שייכות נפלאה.

וכמובן שלא מדובר רק בתחום הצר של הסודות הצבאיים, מדובר בסודות רבים שלכאורה כולנו נחשפים להם מידי יום, בקשה קטנה מצד חבר לא לגלות משהו, סיפורים מפדחים שקורים ורצוי  לשמור במעגל מצומצם ועוד כהנה וכהנה סודות.
מצד אחד זה מחזק קשרים, מצד שני אני לא רוצה לחשוב מה עשוי לקרות אם סוד כזה נחשף, טיפשי ככל שיהיה... :)

הדביל

לפני מספר ימים יצא לי להתבונן במשחק קטרגל (כמו כדורגל, רק במגרש קטן עם מעט שחקנים) באולם .
זה הזכיר לי תקופות רחוקות יותר בעבר, בערך עד גיל חטיבת הביניים בהן שיחקתי קטרגל מידי פעם, במהלך ההפסקות או שיעורי הספורט.

באימון הקטרגל בו צפיתי לפני מספר ימים, שמתי לב לבחור צעיר שבעט ממש חזק בכדור ו"פוצץ" את השוער.
התהליך חזר על עצמו כמה פעמים, דבר שהעלה בי שאלה קטנה.
בד"כ, אנשים מתחמקים או משתדלים להתחמק מפגיעה, למשל כאשר הם רואים כדור שועט לעברם במהירות גבוהה, הם מתחמקים ולפעמים רק ממצמצים בכבדות, בידיעה שלא יוכלו להתחמק מרוע הגזירה.
אבל שוערי כדורגל, פשוט מחכים לכדור, אם הם רואים כדור טס לעברם במהירות גבוהה, הם פשוט מזנקים לעברו...
מטורפים משהו, לא?
צריך להיות קצת דביל בשביל להתנדב להיות שוער כדורגל...

אפילוג

וזהו, תם, תם אך לא נשלם הפוסט האחרון לשנת 2003.
פוסט שמסכם את השנה שלי אפשר למצוא כאן.
אני מוכרח לציין שכתבתי על המון נושאים שכבר זמן רב רציתי לכתוב עליהם וראיתי בפוסט הנועל את השנה הזדמנות מצויינת להעלות אותם.
עדיין נותרו עוד כמה נושאים  שנדחו לשנה הבאה ובשנה הבאה ודאי יצוצו עוד אלפי נושאים לכתוב עליהם, מביניהם אני אבחר קומץ.
נחמד לראות את הדינמיקה של החיים, תמיד משהו צץ, תמיד יש התפתחויות, אין רגע דל, בכל שניה כל כך הרבה אנשים עושים כל כך הרבה דברים.
אפשר בכלל לתפוס כמה אנשים עושים דברים ואלו דברים בזמן שאני יושב לי כאן בחדרי בחיפה ומקליד על גבי לוח המקשים או בזמן שמישהו קורא את השורות הללו?
אפשר להתחיל לנסות לחשוב על מה שקורה, אבל המחשבה שלנו כל כך מוגבלת, לפחות שלי.

לגבי הלילה בחצות, בעת שמחוגי השעון או הספרות הדיגיטליות יחלפו על פני השעה חצות, אל תרגישו רע אם אתם לבד או עם אנשים, אבל לא מתנשקים.
תאריכים ושעות הם משהו שנקבע על ידי אנשים באופן שרירותי.
אין באמת חשיבות למועד או למה שעושים.
ואם עדיין קשה, קצת לפני חצות, תעבירו את השעון לזמן גריניץ' ואחרי כמה דקות תחזרו לשעון ישראל...
ככה בשעה ה"גורלית" בעצם לא תהיו :)
ותמיד קיימת האפשרות ללכת לישון באחת עשרה, אפשרות מומלצת ביותר :)
ביי ביי 2003...
שלום 2004!
אלעד

והמון תודה לאיליה האופטימי!