שנת 94 (כן 94. לא 1994 ובטח לא 2005, ככה זה, כאשר עובדים על פי לוח השנה בשיטת Juche, לוח השנה הצפון-קוריאני המהולל [ודרך חיים בפני עצמה, שעיקרה אוטרקיה] שהחל בשנת 1912, שנת לידתו של קים איל סונג) מסתיימת אוטוטו.
כל מיני מוספי עיתונים המסכמים את השנה שהייתה פתאום צצים (ויש מי שמלין על כך שאין לו לקרוא המוסף של "הטוש" [The marker], עב הכרס), המוני אנשים עוצרים רגע וחושבים, מה הם עשו בשנה שחלפה (ואם יש להם בלוגים, הם אפילו כותבים על זה) ובכלל, יש מין אווירה כזו, של חובת סיכום, כי הרי אם נגמר משהו, חייבים לעצור ולהחליט אם אהבנו את הדבר או לא.
אבל היי, זמן הוא לא דבר עם נקודות קיצון. אני לא רואה שפתאום מחר, מחרתיים, בעוד שנה או שנתיים, משהו ייגמר.
גם בעוד מיליון שנה, עדיין יהיה "משהו", גם אם לא יהיה מין אנושי לראות אותו...
שום דבר, לא באמת מסתיים בתום השנה.
התאריך, כידוע, הוא דבר שנבחר באקראי. אם רוח הקודש הייתה מתאפקת קצת לפני שהיא הייתה מבצעת את זממה במרים מנצרת, זה אמנם לא היה משפיע בכהו זה על לוח השנה. אבל אפשר להגיד שכן, אם טוענים שהספירה החלה עם הולדת ישוע. לא?
וכאמור, מדוע לוח השנה הקובע לסיכומים הוא לא לוח השנה הסיני?
מדוע שנת ההיג'רה רעה?
לוח השנה של המאיה, מכיל 18 חודשים בני 20 ימים ועוד חמישה ימים אקסקלוסיביים. למה לא לנהוג על פיו?
השמטתי לוח שנה אחד במיוחד לצורך הפסקה הזו.
אני כמעט משוכנע שבחודש אוקטובר כבר היה לנו ראש שנה אחד ולכבוד השנה שקיבלנו, התשס"ו, היו המון סיכומים.
מדוע אפוא אנחנו מקבלים סיכומי שנה, כשלושה חודשים לאחר סיכומי השנה הקודמים?
לא נמאס קצת?
הסינים אגב, סובלים מאותה בעיה. לוח השנה הסיני, גם כן ירחי ומתוקן על פי החמה, נחגג סביב החודשים ינואר ופברואר.
אם כן, אני מניח שהצלחתם להבין שאני לא מוצא טעם רב לסיכומים. בגדול, השנה שלי הייתה לא רעה.
בכלל, מרגע שפעלתי בדרך מסוימת, ואין לי אפשרות לשנות אותו, אין טעם להצטער שלא פעלתי אחרת. לכן, אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי. זה לא אומר שאני לא חושב על דברים ומסיק מסקנות, על מנת לפעול בעתיד בדרך טובה יותר. פשוט, אני באמת לא רואה טעם להצטער על דברים שלא עשיתי השנה, אלא אני רואה בהם הזדמנות לכך שאלו יהיו חוויות שאחווה בשנה הקרובה. יש למה לצפות!
אז אלו הם דבריי לשנת 94 (2005 במניין של הלא צפון-קוריאנים). אני מניח ששנת 95, תהיה מלהיבה ונפלאה, כמו 94 השנים שקדמו לה. מעניין אגב שקים איל סונג, נולד ב-15 באפריל 1912, חודשיים פחות שלושה ימים לפני שסבתא שלי נולדה, ובדיוק ביום בו טבעה הספינה טיטאניק.
אגב, שמתם לב שהשנה, 26 בדצמבר עבר בשקט יחסי, ללא רעידת אדמה באיראן (2003) או צונאמי (2004)?
הסיבה ידוע והיא תירוץ לכל דבר כמעט – אל ניניו (ואל תתנו לעובדה שזה לא באמת קשור להטעות אתכם)!
לסיום, אני שם כאן "יצירת אומנות" שלי, מאסטרפיס, שאם הייתה מיוצרת על ידי אומן בעל שם, ודאי הייתה זוכה לביקורות נלהבות.
היצירה מכונה "מוות".
כל הזכויות שמורות כמובן ואין להעתיק או להפיץ אותה ללא רשותי.
אלעד
מוות (יצירה מקורית מאת אלעד יאיר, כל הזכויות שמורות, שכן זה הוא קניין רוחני!)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
