בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

מן המפורסמות שיש בני אדם שעיסוקם הוא עשיית בגדים.

בישראל הם הולכים ומתמעטים, כי זה לא משתלם לשלם לאנשים בישראל, כי כדי לחיות, הם צריכים יותר מ-100 דולר בחודש.

ורחמנא ליצלן, בישראל צריך גם לשלם עוד כל מיני דברים מוזרים, כמו הפרשה לביטוח לאומי וכדומה.

את בעיית ההתאגדות פתרו מזמן. לא לטובת העובדים.

אבל לא רציתי לעסוק כאן בבני האדם אשר מייצרים בגדים או בבעיות החברתיות, שרובנו בישראל סובלים מהן. לפחות על שבריר מזה תוכלו לקרוא בכתבה הזו של ג'קי אדרי ב"הגדה השמאלית".

אני רציתי לטפל מעט בכיוון ההפוך של המשפט – "הבגדים עושים את האדם".

אני מניח שודאי שמעתם את המשפט הזה. בטח גם הרהרתם בנדון וגיבשתם דעה, האם באמת הבגדים עושים את האדם או שמא אדם יבחר ביגוד בהתאם למה שהוא והתדמית אותה הוא מנסה לשדר.

לא אנסה לשנות את עמדתכם. העמדה שלי היא שלובשים בגדים, בעיקר על מנת לשדר איזה רושם מסוים, ליצור איזו תדמית של מי או מה היינו רוצים להיות.

כך למשל, בסיטואציות מסוימות נלבש חליפה ונענוב עניבה, בעוד בסיטואציה אחרת, נתלבש בלבוש "ספורט-אלגנט", בהתאם לרושם שנרצה ליצור ולמה שנחשוב שמצפים מאיתנו לשדר.

לעיתים, כאשר טועים בהערכה הזו, של מה הסביבה מצפה ממך, המצב יכול להיות בהחלט לא נעים ואפשר שמרגישים כמו אביר בשריון נוצץ היישר מימי הביניים, המסתובב בחוף נודיסטים.

דווקא הרגעים האלה, שאנו באים בחליפה לריצת מרתון בחליפה או בעניבת פרפר למסיבת כיתה בכיתה ג' (ולא, לא עשיתי את שניהם), אלו הרגעים בהם ניתן להבחין בכך שאנשים לובשים בגדים רק כדי ליצור רושם מסוים, שהוא במסגרת מה שמצופה מהם.

זה די דומה לכך שנזכרים שיש טכנולוגיה שלמה שאינה מובנת מאליו, מאחורי הדברים שאנו משתמשים בהם מידי יום, כאשר למשל יש הפסקת חשמל, מערכת רמזורים שקרסה וכן הלאה.

באחד הימים בחודש שחלף, ישבתי ליד מחשב, אי שם בטכניון ובמחשב לידי גלשה סטודנטית, בערך בת גילי באתר My scene (הסצנה שלי).

אתם מוזמנים להעיף מבט באתר ולהתרשם בעצמכם.

באופן עקרוני, מדובר באתר שמיועד לילדות (כן, ילדות ולא ילדים. הם עובדים חזק על הבדלת הזהות המגדרית) ונערות, שגם בנות גילי, כך מסתבר, מוצאות בו עניין.

בוחרים דמות ועושים בעבורה שופינג וירטואלי של בגדים ומוצרים נלווים.

אני מוכרח לציין שלצפות באנשים שגולשים באתר, זו חוויה מרתקת.

לפחות אותה סטודנטית, הייתה מודעת לכך שהאתר עושה רושם די מטופש, אך היא ציינה ש"כיף" לה.

ובאמת, מי אני שאתווכח עם אנשים שנהנים, באשר להנאה שלהם?

כן, גם My scene, הוא אתר המחנך אותנו לצרכנות, או בהקשר הספציפי שלנו, מתן דגש להופעה החיצונית.

וכאמור, אני נפעם בכל פעם מחדש, כאשר אני מגלה כמה אנשים משקיעים במאה החיצוני שלהם. אני לא מדבר רק על ניתוחים פלאסטיים, שעלותם גבוהה והם כרוכים בנטילת סיכונים (הרי ניתוח הוא ניתוח או במקרה הזה, התערבות כירורגית מיותרת).

אני מדבר גם על כל מיני נשים שפותחות מראה באוטובוס, רק כדי לבדוק שהאיפור לא נמרח וכדי לסדר אותו.

לפני המייק אפ של הבוקר ואחריו, הן נראות כמעט אותו דבר. תמיד אני תוהה, לשם מה לטרוח.

ויש את הבנות, סליחה מהן מראש, שנראות זוועה. גם בקרבן, יש כאלו המשקיעות שעות בטיפוח המראה החיצוני.

ולשם שם?

שימפנזה נותרת שימפנזה, גם אם סדרה ריסים ושמה פודרה.

אין לי צל של ספק, שלתעשייה הגדולה והרווחית מאחורי עולם הזוהר והיופי, יש חלק של ממש באותם אנשים המלאים תקוות שווא לגבי המראה שלהם.

לא מוכרים להם מוצרים של ממש, אלא בעיקר חלומות.

ומה רע במכירת חלומות?

אין רע, אולם לאור העובדה שרוב רובם המכריע של האנשים חולם מספר חלומות בלילה, זה נראה לי מעט מיותר.

לסיום, בתקווה שאתם לא מהאנשים שנפגעים מעירום, אני מביא כאן קישור לאתר נפלא, המציג את אחת הפנטזיות של אנשים רבים – הפשטת אנשים, סליחה, נשים (כי הרי החברה שלנו, על אף הצהרות על שוויון, עדיין רחוקה ממנו שנות אור).

הסיבה שאני מביא את הקישור, היא כי לדעתי, הוא ממחיש בצורה יוצאת מגדר הרגיל את הטענה ש"הבגדים עושים את האדם" וכאשר נפטרים מהם, לעיתים מצפה הפתעה ובכל מקרה, מתגלה אדם קצת שונה ממה שציפינו, לאור ההופעה החיצונית (וכדי להמחיש זאת טוב יותר, צריך אתר שגם מציג את הפנימיות הערומה ולא רק את החיצוניות נטול הבגדים.

אלעד