בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

סבון, הרבה סבון!

Roughly, עברו כשלוש שנים מאז הלכו לעולמם סבי וסבתי מצד אמי.

הם, בדומה לאנשים שעברו את כל מלחמות ישראל (כולל האינתיפאדה השנייה, שכן הם נפטרו בשנת 2002), נהגו לאגור המון דברים.

המזווה בביתם, היה מלא קופסאות שימורים, הארון בסלון מלא בקבוקי יין ישנים ובאזור חדר האמבטיה, ניתן היה למצוא המוני סבונים.

אימא שלי, אישה עם המון סנטימנטים לדברים שבעיני הם זבל, החליטה לשמור את כל הסבונים (מבחינתה אפשר היה גם לקחת את האוכל ובקבוקי היין, אבל הסברנו לה משהו על אכילת דברים בני למעלה מעשור ועל כך שיין לא באמת משביח עם השנים אם לא שומרים אותו בחבית ובתנאים נאותים).

וכך, לאחר שנפטרנו מהמון דברים וזכינו להחזיק ריהוט של שתי דירות בדירה אחת (מה, שלא ניקח את הריהוט הנהדר ונכניס אותו לבית שלנו שלא יועד לקלוט אותו?!), בביתנו הצטבר מאגר סבונים עצום (למען ההגינות, אומר שאמא שלי לא באמת שמרה את כולם, אלא זרקה חלק ניכר מהם. למעשה את רובם).

ומדוע אני מספר זאת?

היום, 4 בינואר 2006, כשלוש שנים וחצי אחרי, פתחתי את חבילת הסבון האחרונה שירשנו מהסבא והסבתא.

מלאי הסבונים שלהם, הספיק לנו ללא מעט זמן (ואני כבעל OCD קל, נוהג לשטוף את הידיים לא מעט) וזה לאחר שניפינו סבונים, חילקנו סבונים לאחיות של אמא שלי.

לשם מה לקנות כל כך הרבה סבונים?

נו. אמא שלי אמרה לי שרואים שמעולם לא הייתי במלחמה (לא הרגשתי צורך לתקן אותה על שתי מלחמות מפרץ, שתי אינתיפאדות וכו') ואני לא מבין את המשמעות של לאגור.

אבל היי, זה סבון!

על איזו סיטואציה הם בדיוק חשבו לעצמם שהם אגרו כל כך הרבה סבון?!

"אוי, שיט. הסורים פלשו, טנקים ירדנים מטפסים על הר הכרמל"...

"חייבים להתבצר במקלט"!

"רגע, איך נשטוף ידיים"?

"זו לא תהיה בעיה. נתבצר כאן עשר שנים ונוכל לשטוף ידיים"!

"הידד, טוב שאתה חושב על הכול. אה, אגב, הירדנים ניתקו את אספקת המים".

"שיט".

השיחה הנ"ל ודאי הייתה מתנהלת בפולנית (על אף שסבא וסבתא שלי עלו בשנות השלושים של המאה העשרים ודיברו בעיקר עברית).

אין לראות בשיחה הדמיונית לעיל רמיזה לכך שאני רואה בירדנים (וגם בסורים בעצם) אויב שעומד לפלוש מחר לישראל.

הסבון האחרון מסבא וסבתא שלי (כלומר לא הכינו אותם מהסבון, הם סתם אגרו הרבה מהסוג הזה)

חידה אולימפית (1)

שאלה: כיצד מכנים את הבחור הסיני שאמור לייצג את סין באולימפיאדה הבאה (בייג'ינג 2008) בקפיצה למים?

תשובה: סיני מוקפץ.

חידה אולימפית (2)

שאלה: מה זה ילד סיני שקופץ על טרמפולינה?

תשובה: סיני מוקפץ.

נראה לי שכאן אעצור את זה, כי זה לא באמת מצחיק ואפשר להמשיך את זה עוד הרבה.

משהו חביב לבריטים או אנשים המבקרים בבריטניה

אם אתם מתכוונים לבקר בבריטניה בקרוב או סתם אתם יודעים לזייף את ה-IP שלכם, לכזה בריטי, אני ממליץ לכם להיכנס לארכיון הטלוויזיה של ה-BBC, שם תוכלו לראות דיווחים היסטוריים של הביביסי מעשרות השנים האחרונות.

כאמור, זה לא אמור לעבוד לכם אם אתם בישראלים.

אבל הואיל וחלק מהקוראים בבלוג הם בריטים (לפחות אחד), אז אני מביא את הקישור ובכל מקרה, אם תהיו בבריטניה וממש ישעמם לכם (אבוי, נמאס מקניות בלונדון ומחוז האגמים משעמם אותנו), תנסו את האתר הזה.

זכויות אדם באוזבקיסטן

לאתר הבא של קרייג מורי (Craig Murray), הגעתי דרך הניו יורק טיימס לפני מספר ימים.

זה לא מסוג האתרים שאני חוזר אליהם שוב ושוב, על אף שבהחלט מדובר בבלוג מתעדכן.

אולם זה בהחלט מסוג האתרים שאני נותן בהם הצצה כשאני מגיע אליהם (למעשה, מרבית ההתרשמות שלי מהנושא הייתה על סמך הכתבה בניו יורק טיימס ולא מהבלוג עצמו).

האתר, מעביר דיווח על עינויים של כל מיני מתנגדי משטר באוזבקיסטן. בכך, אין חדש.

הבעיה, כפי שמוצגת, היא העובדה שהדבר נתמך על ידי ממשלת ארה"ב (וכן, גם בזה שארה"ב תומכת במשטרים מפוקפקים אין כל חדש) ושהבריטים, דרך האמריקנים, שואבים מידע מאותם עינויים.

הטענה המרכזית, היא כנגד המשטר הבריטי שאמור להיות דמוקרטי הרואה בזכויות אדם (ובכלל זה הזכות שלא יענו אותך) ערך חשוב, תומך בכך שהוא עושה שימוש במידע במשטר.

למעשה, כאשר הבריטים אומרים שהם זקוקים למידע נגד טרוריסטים, הם מוצאים אוזן קשבת אצל המשטר של איסלאם קרימוב (Islam Karimov), נשיא אוזבקיסטן משנת 1991 במשטר שאינו עומד בסטנדרטיים המערביים לדמוקרטיה (בדומה ללא מעט רפובליקות אסיאתיות מבריה"מ לשעבר).

בכך, הם מביאים בעצם לעינוי עוד אנשים, רק מעצם הבקשה שלהם, גם אם לא אזרחים בריטים הם עצמם אלו שמענים.

מורי טוען שלא זאת בלבד שמדובר בהפרת זכויות אדם, אלא שהעינויים הללו כלל אינם אפקטיביים.

הסיבה לכך היא שהלהיטות האנגלו-אמריקנית למידע, מביאה לכך שמספקים להם את המידע...

הבעיה היא שאין ערובה לנכונות ומהימנות המידע.

כך, שליחיו של בנשיא האוזבקי, מענים מתנגדי משטר, מוצאים אותם כטרוריסטים ומעבירים את המידע הזה למערב.

כולם מרוצים (חוץ מהמעונים אולי), אך אין זה הופך את המידע לערכי, מהימן או נכון.

כאמור, תוכלו לקרוא ולעקוב אחרי הבלוג העוסק באוזבקיסטן כאן.

עוד על אסלאם קרימוב, הנשיא האוזבקי, תוכלו לקרוא כאן.

"תוכן שיווקי" חוקי

מועצת הראות השנייה התירה ממש לאחרונה פרסום סמוי (הידוע גם בכינוי "תוכן שיווקי" במכבסת המילים המפוארת) בערוצים (כתבה בוואלה ועוד אחת ב"הארץ") בערוצים 9 (רוסית) ו-24 (מוזיקה).

באתר וואלה נכתבו על ההחלטה הדברים הבאים:

על פי כללי המועצה, תוכן שיווקי יהיה אסור בתוכניות חדשות וענייני היום, בתוכניות המיועדות לילדים, בתעודה ותחקיר. כמו כן, ובניגוד לכוונה הראשונית, תוכן שיווקי ייאסר בתוכניות מסוג דרמה וסרטים. לעומת זאת, תוכן שיווקי יותר בתוכניות בידור, ריאליטי וטלנובלות.

אז מה בעצם הבעיות שיש כאן?

ראשית, אסביר שפרסום סמוי שהוא חלק מהתוכנית, בנוסף לכך שהוא עלול לשכנע אנשים בצורה לא הוגנת ובאופן לא מודע להעדיף מוצר אחד על האחר, ולא משום שהוא טוב יותר, אלא משום שנחשפו אליו בצורה שאפילו לא היו מודעים אליה, פוגם באופן מהותי בתכנים המועברים!

כיצד?

עד היום, הייתה הפרדה בין הפרסומות לבין המשדרים. לאור ההחלטה הזו, פרסומת ומשדר אחד הם, מה שאומר שאנשי הפרסום יתערבו בתכנים של יוצרי הפרסום.

תארו לעצמכם שאתם יוצרי סדרה מסוימת ורוצים לעצב את הסט בהפקה שלכם בצורה מסוימת. אולם מסיבה זו או אחרת, לספונסר, האדם הממן את הסדרה בפרסום שלו, יש בעיה עם התוכנית.

מי ייקבע?

נהוג לומר ש"בעל המאה הוא בעל הדעה" וסביר להניח שזה יהיה המקרה.

כבר היום, יוצרים רבים בארץ ובעולם, מתלוננים על פגיעה בחופש האומנותי על ידי כל מיני אנשים פרסום ויח"צנות המתערבים להם בשלב ההפקה.

שנית, העובדה שכיום מדובר רק בשני ערוצים משניים, מהווה תקדים מסוכן. הרי אך זה הגיוני שבעוד חצי שנה, כאשר ה"ניסוי" יסתיים, יראו כי טוב ויחליטו להרחיב את התוכן השיווקי לעוד ערוצים.

צריך להתחיל היכן-שהוא, בשיטת "הרגל בדלת" הידועה של אנשי המכירות.

קודם שמים רגל בדלת, כדי שלא יסגרו אותה בפרצוף ואח"כ כבר נכנסים פנימה ויושבים בסלון באין מפריע.

היום מפריעים ליוצרים של הערוצים 24 ו-9, מחר זו תהיה הפרעה לערוצים 10 ו-22.

שלישית, בחרו לשים את הפרסום הסמוי בערוצים של אוכלוסייה חלשה.

בין אם מדובר בילדים ונוער שהם הקהל העיקרי של ערוץ המוזיקה 24 ובין אם מדובר בעולים חדשים שלא מעורים כל כך בחברה ובתרבות הישראלית (ובדרך כלל מכחישים את קיומה), שניהם אוכלוסיות שיכולות להיות לא מודעות לאותם מסרים סמויים.

אם פתחתי ואמרתי שפרסומת טובה לא מעידה בהכרח על מוצר טוב, הרי שאלו שהכי חשופים לכך, הן אותן אוכלוסיות חלשות.

ואמנם אמורות להינתן "אזהרות" על תוכן שיווקי שאמור להיות במשדר. אבל אנחנו רואים שאזהרות על סיגריות, המזהירות ממחלות שונות, מאימפוטנציה ועד סרטן, לא ממש מרתיעות אנשים מלעשן, אז בטח לא הצהרה קטנה על "תוכן שיווקי" תמים, תפעיל את מנגנוני ההגנה של הצופים.

רביעית (וזו הטענה האחרונה שלי, אם כי בהחלט יש לי עוד הרבה מה להגיד בנדון), כבר כיום, בניגוד לתנאי המכרזים השונים להפעלת ערוצי טלוויזיה, קיים פרסום סמוי בתוכניות טלוויזיה רבות וסרטים.

דווקא הכניעה הרופסת הזו, לאותם מפרסמים (שיש להם שפע של זמן לפרסם במהלך הפרסומות ולכן אין להם מה להלין על כך שאין להם במה לפרסם וברי לכל שהם פשוט מחפשים אמצעים מתוחכמים להעביר את המסרים שלהם ולא עוד במה לגיטימית), עשויה ליצור אצל אנשים תחושה כאילו הנה, הרגולאטור טוב הלב דאג להכניס לנו אזהרות "גילוי נאות" במשדרים בהם אנו עלולים להיחשף לפרסום סמוי ולכן היכן שהאזהרות הללו לא יופיעו, המשדר נקי מכל פרסום סמוי.

האם באמת ייפסק בפרסום הסמוי במשדרים שלא יוכנסו בהן הודעות אזהרה?

הרי אובייקטיבית, לא ניתן לאכוף זאת, במיוחד לאור העובדה שסדרות רבות וסרטים (בהם נאסר פרסום סמוי לבינתיים) מיובאים מחו"ל ומכילים המון מסרים שיווקיים הכוללים בחירת מודעת של משקאות מסוימים ולא אחרים, או סתם מציגים את כל ליין המוצרים האחרון של סוני.

בגלל הסיבות הללו ועוד רבות, אני חושב שכולנו צריכים להביע תרעומת על עניין הפרסום הסמוי שהפך לגיטימי ובהדרגה ילך ויחמיר.

ואם אני לא שכנעתי אתכם, אז הנה לכם עוד מאמר של פרופסור גבי וימן.

מישהו הזמין פיצה בטעם בראוניס?

אסיים באנקדוטה קטנה, עבור כל מי שטען שאני לפעמים מגזים באשר לסיפורים שלי על אמא שלי ובישוליה.

ביום שישי האחרון, אמא שלי החליטה לקחת מגש פיצות קפואות ולחמם אותו בתנור.

התוצאה – עוגיות בראוניז.

(הסיבה – הן היו בתנור המון זמן, עד ששאלתי אותה אם היא לא שמה פיצות קודם לכן)

נכון, זה יכול לקרות לכל אחד.

פשוט לה זה קורה בכל פעם שהיא מכינה משהו לאכול.

אני כבר מזמן מכין את האוכל שלי בעצמי ומבקש ממנה לא להכין שום דבר עבורי. ועל אף זאת, היא מתאמצת ומכינה, ותמיד מתלוננת על כך שאני או אף אחד אחר (אח שלי בא לביקור אצלנו וגם לא אוכל את זה).

למעשה, האוכל של אימא שלי בד"כ מתבשל ביום שישי, שוהה במקרר עד יום שישי שלאחר מכן ונזרק, מבלי שאיש אוכל אותו...

לא חבל?

לא, זה לא בראוניז, אלו הפיצות הקפואות שאמא שלי הצליחה להרוס

ובנימה זו ובתזכורת שיש הרבה ילדים רעבים בעולם השלישי שהיו מתים לפיצה שרופה, אסיים.

אלעד