בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

היום, הלכנו אימא שלי, אח שלי (שמחרתיים חוזר אל ביתו מעבר לים) ואנוכי לבית הקברות, כי עברו 4 שנים מאז אותו יום חורף קר בינואר 2002, בו הלך לעולמו אבי (טוב, הוא לא באמת הלך והוא בא מאותו עולם כמוני וכמוכם, אבל אל לנו להרוס את הביטוי).

אני נהיה רכרוכי עם השנים – גם הלכתי לאזכרה על פי התאריך העברי (הלועזי בעוד כשבועיים) וגם הלכתי, אחרי שהחלטתי שבאופן עקרוני אנסה להימנע מללכת לשם.

טוב, כפי שחשבתי כאשר החלטתי את זה, זה לא באמת משנה.

הרי אין זה משנה מתי הולכים (אם בכלל) והנוכחות הפיזית כאשר פוקדים את הקבר כלל לא נדרשת.

אח שלי ואמא שלי הוכיחו זאת בצורה פנטסטית, כאשר שניהם, בעיקר אח שלי, ניכשו עשבים, השקו קקטוסים ועשו עוד כל מיני פעולות הקשורות לאבן הגדולה הגלויה אל פני השטח, תוך כדי התעלמות, כך נראה לי, מהאדם השוכב כמטר וחצי עד שניים מתחת לאבן, שהוא בינתיים כבר נרקב ונותרו ממנו רק עצמות, כך שהוא לא האדם שהכרתי, אלא לכל היותר השלד שלו.

האדם שהכרתי ואהבתי, חי בזיכרון, במחשבות ובחלומות שלי מידי יום. וזה לא משהו שאזכרה זו או אחרת תשנה.

מה עוד אומר?

הדבר שאולי הכי שמתי לב אליו השנה, היה המצבות של אנשים יוצאי רוסיה.

הן מתחלקות כמובן לאלו שהכיתוב עליהן בעברית, ברוסית ובשתי השפות.

הואיל והקיץ ביליתי בבלקן ולשם כך למדתי לקרוא כתב קירילי, מצאתי עצמי קורא את הכיתוב על המצבות ברוסית ובשתי השפות.

ברוסית, כמעט על כל המצבות שראיתי, קודם מופיע שם המשפחה של הנפטר ולאחריו השם הפרטי, זאת בניגוד לעברית, שם בדרך כלל מופיע קודם השם הפרטי ורק לאחר מכן שם המשפחה.

לדוגמא בעברית יהיה כתוב "ישראל ישראלי", בעוד ברוסית יהיה כתוב "ישראלי ישראל".

המעניין הוא שעל רוב המצבות הדו-לשוניות, גם אם לא בכולן, הכיתוב בעברית מופיע כפי שאמור להופיע בעברית וברוסית בגרסה הרוסית.

כאשר הגענו אל בית הקברות, שמתי לב שעל הקבר הונחו שתי אבנים.

אני לא יודע מי ביקר שם ושם אותן. אולי עוברי אורח, אולי אנשים שהכירו את אבי והחליטו להניח את האבנים.

אני לא אוהב את האקט הזה (גם אם הוא נועד לסמל חלוקת כבוד אחרון שבקבורת המת) ולכן הורדתי את שתי האבנים הללו, כפי שעשיתי עד היום.

אם אבא שלי היה חי וצריך לבחור, סביר להניח שבתור אדם פדנט, היה מעדיף מצבה נקייה ואסתטית ולא כזו מלאה לכלוך וכל מיני אבנים.

וזהו. עברו ארבע שנים.

מספיק זמן. לחשוב ולעכל דברים מהסוג הזה.

אבל אף פעם אי אפשר להשלים עם זה.

אזכרה במלאת שנה

אזכרה במלאת שנתיים

אזכרה במלאת שלוש שנים

אח שלי ואמא שלי מתעסקים עם אבנים וצמחים, כי זה הרבה יותר קל מלחשוב על אנשים

אבא שלי בגיל צעיר