בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בעקבות המאמר הזה של מירב ארלוזורוב על הכתבה הזו המספרת על מחלת כלי הדם ממנה סבל/סובל אריאל שרון (אשר בקרוב יראה סקר של מינה כי הוא צמח [או בקיצור, ללא משחק המילים, החל מעוד כמה ימים, ככל הנראה הוא יעבור להיות מוגדר ככזה]), ככזו המאפיינת חולי אלצהיימר, החלטתי לכתוב את הדברים הבאים.

אסביר בכמה מילים, לאור היכרות אישית עם מספר לא מבוטל של קשישים החולים במחלה, שמדובר במחלה ניוונית פרוגרסיבית של אובדן תאי מוח, בה לאט, אך בבטחה, מאבד החולה את יכולותיו הקוגניטיביות.

לשון אחר, במקודם או במאוחר מאבד החולה את הקשר עם המציאות ולעניינינו, היכולת לקבל החלטות באופן מודע.

מסתבר, כך על פי הדיווח ב"הארץ", שלאחר השבץ הראשון, היה ידוע לרופאים שטיפלו בשרון על אותה מחלה.

מעט לאחר יציאתי מבית החולים, נערכה מסיבת עיתונאים בה נחשף תיקו הרפואי של שרון באופן יזום שלו ומקורביו, על אף שעל פי חוק אין חובה כי כך ייעשה. באותו אירוע סיפרו על בעיות מהן סבל, כגון עודף משקל (אכן היה קשה לנחש זאת), פגם קטנטן בלב (שהיה אמור להיות מתוקן בצנתור) ועוד כמה מחלות המופיעות בגיל זה, כאשר הודגש שמצב הבריאותי תקין והוא כשיר לתפקד כראש ממשלה.

כך דווח ונאמר, על אף שכפי הנראה, היה ידוע על המחלה בכלי הדם המאפיינת חולי אלצהיימר.

אם אכן זו רוח הדברים, עולה השאלה הקטנה לגבי אי הדיווח המלא של הרופאים, שאמנם לא "שיקרו", אך בהחלט הסתירו פרט רלוונטי וחשוב.

רופאים מחויבים לשמירת פרטיות החולה, גם אם הוא ראש הממשלה, אך בהחלט אינם מחויבים לשרת את האינטרסים הפוליטיים שלו ולהציג מיצג שווא, בשמו.

וכך אכן עשו (אם נכונים הדברים), שכן מרגע שנאמר שזהו המידע המלא המשקף את מצבו הרפואי של ראש הממשלה, ולא כך היו הדברים, הרי הייתה פה הטעיה מכוונת.

משול הדבר לבוחן רכב, שיבדוק את הרכב המוצע למכירה, יאשר שכל מה שהוא מצא ורלוונטי להחלטת הרכישה תקין (טוב, אולי הייתה מכה קלה שתוקנה בצד, בפציעה של המכונית במלחמת השחרור, אבל הרכב במצב מצוין לשנת הייצור שלו), אך יעלים איזה בורג שחסר במנוע.

עניין השקרים של הרופאים הוא כאמור השאלה הקטנה. נכון, מטריד לחשוב שהרופאים היו מוכנים לשקר (או לסלף את האמת) כדי לשמור על ראש הממשלה, אך ודא לא עשו זאת על דעת עצמם.

את האשמה, ניתן להטיל במלואה כמובן על ראש הממשלה הווגטטיבי, אשר כאדם פרטי אחראי למעשיו ועל אחת כמה וכמה כראש ממשלה, אחראי למעשיו והמדיניות של ממשלתו ויועציו, כולל האנשים שפעלו ושיקרו בשמו.

תאמרו שאין זה חדש ששרון אחראי על שקרים, בלופים, אי-דיוקים, או איך שלא תקראו לזה.

אמת. זה אפילו התחיל הרבה לפני שקר ה"רק 40 קילומטר" מראשית שנות השמונים.

אולם אני חושב ששרון הפרסונה, אינו הבעיה (המרכזית לפחות) הפעם.

הבעיה, כפי שאני רואה אותה, אינה השקר הספציפי הזה. היא אפילו לא רק תרבות השקר עצמה (טוב, היא בהחלט לא בריאה ובעייתית כשלעצמה, אך לא בה אתמקד).

נראה לי שהבעיה היא שאותם "נבחרי ציבור", פועלים בעיקר רק על סמך יועצי תקשורת ותדמית המפעילים אותם וממונים מכספי תרומות של כל מיני אנשים "רמים", כפי שחשף לאחרונה מבקר המדינה לינדנשטראוס.

הבה ניקח את מקרה שרון, ללא בחינה מדוקדקת של העובדות, אלא רק כרעיון.

ראש ממשלה מבוגר, אשר יתכן וחולה באלצהיימר.

ידוע כי שמו נקשר בעסקים מפוקפקים עם תורמים בעלי אינטרסים, ונציין כאן רק את פרשת סיריל קרן ופרשת האי היווני (אך הרשימה עוד נמשכת).

יתכן מאוד וראש הממשלה במצב שהוא לא זה שמקבל את ההחלטות בפועל, אלא יועציו הם אלו שמקבלים את ההחלטות, או כל קבוצה אחרת המפעילה את ראש הממשלה.

אותם חבורה מצמצמת של אנשים, נהנית מה"יוקרה" שצבר שרון בשנותיו המיליטנטיות והשנויות במחלוקת.

"הקל קול יעקב, והידים, ידי עשו" (בראשית כ"ז, פסוק כ"ב).

למותר לציין שבמקרה הזה, מה שבפועל קורה ישנו אדם המכהן בפועל כראש ממשלה, והוא בספק מודע למעשיו, אך הוא נהנה מתמיכת הציבור, אשר לא מודע למצבו.

בו בזמן ישנם אנשים הפועלים מאחורי הקלעים, הרחק מאור הזרקורים, והם אלו להם נתון השלטון במדינה בפועל, באופן לא פורמאלי.

אפשר לומר כי אלו הם "יועצי התקשורת" המנהלים את המדינה (ובמידה מסוימת, כאשר פוליטיקאי אומר לא את הדברים החשובים, אלא אתה מה שלוחשים באוזנו כי יביא את מירב הקולות, אפשר לומר שיש דברים בגו). אך אני חושב שאם נזכור את כל אותם תורמים שאינם פועלים ממניעים פילנתרופים טהורים, אלא על מנת לקדם את עסקיהם (המאמר של דן מרגלית ב-NRG מסכם זאת יפה), נגלה כי התשובה מפחידה בהרבה.

המצב הזה, בו בריאותו של ראש הממשלה נחשפה בצורה מסולפת ומניפולטיבית, שהתגלתה במערומיה בסופו של דבר (שוב, כפי הנראה), היא נקודת שבר המאפשרת הצצה אל אותו עולם אשליות המכונה פוליטיקה.

"התקשורת לא אומרת לנו על מה לחשוב, אבל היא בהחלט אומרת לנו על מה לא לחשוב" (בציטוט הזה שאני מעלה מהראש, כמדומני יש לתת את הקרדיט ל-Bernard Cohen).

דווקא בנקודה הזו, כאשר נחשף מה היה העניין עליו לא היינו אמורים לחשוב, אפשר לנסות ולשער מדוע מסיחים את דעתנו מנושאים מסוימים.

כלום היינו מצפים שאנשי עסקים, חלקם מפוקפקים וחלקם סתם מנצלים את חולשת המערכת הפוליטית, יצעקו בריש גלי שהם עוקפים את רעיון הבחירה והייצוג שבדמוקרטיה הייצוגית?

אם מדברים על הסכנה שבקשר בין הון ושלטון, המקרה הזה מראה שיתכן מאוד כי אין זה תמיד הון החובר לשלטון, אלא שלטון של ההון, באמצעות בובות נבחרות, חצי-חיות.

נכון. פוליטיקאי לא חייב להיות בלתי מודע לעצמו כדי לשרת את האינטרסים של בעלי ההון. רבים עושים זאת מדעת, כאשר הם יודעים שיזכו לנתחים ברווחים (זה בסדר, אח"כ אלו שהם פוגעים בהם אוהבים אותם, כפי שמציג הסיפור הזה). אז מה עם בדרך פוגעים בהרבה "קלפי משחק" שחיים מתחת לקו העוני. "קלפים", בלאו הכי לא באמת מבינים כאשר מדברים איתם על מונחים כלכליים מפוצצים והם מאמינים בעולם צודק ושיהיה להם טוב.

אבל חישבו איזו מציאה זו, כאשר מוצאים בובה שאפשר להריץ לראשות ממשלה ורבים רואים בבובה הזו "מנהיג חזק".

או. בהחלט יכול להיות ששרון היה מנהיג אמיתי, מתפקד וצלול. פשוט באותה מידה, יכול היה להיות שלא.

ואם לא בלשון עבר, יתכן וזה היה המצב בעוד שנה נגיד, אם היה נבחר לעוד קדנציה, אך לאט-לאט מאבד קשר עם המציאות, אך ממשיך לכהן כראש ממשלה שלא מרבה להתראיין, כי הוא עסוק ב"לדעת מה הוא עושה"...

וכך, יתכן והיו עוברות כל מיני גזרות כלכליות, לא כי מי שנבחר על ידי הציבור החליט שהן חיוניות, אלא חבורת אנשים לא נבחרת, לה אינטרסים כלכליים ברורים.

וכך למשל, יתכן והיו עוברות החלטות נסיגה משטחים, רק משום שלאותם אנשים נראה שזירוז תהליך השלום יכניס להם עוד מזומנים לכיס, ולא כי זה השיקול האסטרטגי הנכון לעשות (טוב, לקבוע מה הוא השיקול האסטרטגי קל לדעת בדרך כלל בדיעבד וכמעט בלתי אפשרי לדעת בפרספקטיבה קדימה. אבל הכוונה בנכון הוא כזה שנעשה בדרך המקובלת במשחק הדמוקרטי, גם אם היא אינה הטובה ביותר האפשרית, כפי שיתגלה ברטרו-פרספקטיבה).

נקודת השבר הזו, כאילו מאפשרת יציאה מ"המטריקס" בו העולם הדמוקרטי שבו אנו אמורים לחשוב שאנו חיים מתמוסס, ואנו חוזים בעולם האמיתי, של דמוקרטיה שחרבה ואותה מפעילים בעלי הון, יועצים תקשורתיים ובעלי עוצמה אחרים.

ונראה שעל אף נקודת השבר הזו, מעדיפים היינו רובנו לקחת את הגלולה הכחולה ולחזור לחיים המתקתקים, או לפחות המוכרים, מאשר לקחת את הגלולה האדומה שתראה לנו את האמת.

או שכבר מזמן לקחנו את הגלולה האדומה, ושום דבר כבר לא יכול לזעזע אותנו.