בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הלכתי לראות סרט מ-1929 בסינמטק היום.

לא סתם סרט. את Blackmail ("סחיטה") של היצ'קוק.

1929, הייתה מזמן...

ממש מזמן. 77 שנים. מאז היה איזה משבר כלכלי, עלה רייך שלישי שהחזיק אלף שנים עד שהתמוטט כעבור שתיים עשרה שנים, התפרקה צ'כוסלובקיה ונולדה רוני סופרסטאר!

היו עוד דברים כמובן, אך אלו כמדומני החשובים ביותר.

כיאה לסרט עתיק, הסרט הראשון בבריטניה שדיבר, הסרט הגיע לאולם הסינמטק בגלגלים.

והאיכות...

טוב. בדקות הפתיחה, הסרט לא דיבר משום מה. אני לא יודע אם כך היה אמור להיפתח הסרט, או שהייתה זו איזו פאשלה טכנית.

מה שבטוח, זו שאישה אחת שישבה בקהל, החלה לצעוק, למחוא כפיים, משום שהעובדה שהסרט היה אילם בפתיחתו פגעה בחוויה הקולנועית שלה.

מחיאות הכף והצעקות שלה הצחיקו את היושבים בסביבתי.

בשלב מסוים כאמור, החל הסרט לדבר.

ובא לציון גואל...

כלומר בערך.

מתחילתו הסרט גם היה חתוך מעט למעלה. בעיות עם העדשה, שלא התאימה לסרט.

זה העיק מעט. אבל אחרי כמה דקות נוספות, גם זה הסתדר משום מה, כאשר המקרין הבחין בזה.

טוב. ממשיכים לצפות בסרט.

סרט ישן, כבר אמרתי?

אני מניח שכל מי שראתה את יצירת הפאר הקולנועית "מועדון קרב" (Fight club) יודע שלמקרין הסרטים תפקיד חשוב.

הוא יכול למשל לשים פריים (מסגרת) אחד עם תמונת פורנו, וכך הקהל נחשף לפורנוגרפיה, בלי שהוא בכלל מודע לזה.

עוד תפקיד חשוב של המקרין, הוא להחליף את הגלגלים בזמן (או, גאון מי שהמציא את המדיה הקטנה והסימפטית, בין אם קלטת וידיאו, בין אם DVD ובין אם לייזר דיסק. שלא לדבר על האנשים הטובים שהביאו לנו את ה-DIVX שיושב על הדיסק הקשיח ללא צורך בהתעסקות מיותרת בכל מיני מדיות שונות ומשונות).

המקרין בסינמטק, לא עמד הפעם במשימתו החשובה – החלפת הגלגל בצורה נכונה.

אחרי הסצנה של הרצח, יש חילופי גלגל...

כיצד אני יודע?

הדמויות היו הפוכות (הראש למטה, הרגליים למעלה) והסאונד היה במהופך.

זה יכול להיות מאוד מצחיק.

למעשה זה היה מאוד מצחיק.

פשוט זה קצת מפריע להבנת הסרט. וגם אומר שרואים את הסרט מהסוף להתחלה.

לפתע נדלקו האורות והסרט פסק (שלא במפתיע).

עברו כמה דקות. אני החלתי קורא ב"רוח החוקים" של מונטסקיה שבמקרה היה בחזקתי באותה עת.

האנשים מאחורי החלו לדבר על הא, על דא ועל כך שצריך להחליף עדשה, ובשתל אביב או ירושלים זה לא היה קורה.

האנשים מימיני החלו לדבר באנגלית. האישה מאחור שקודם מחאה כף, החלה לצעוק שבשש וחצי הסרט ייגמר ויהי מה. האנשים משמאלי שאלו אותי אם היא יודעת מה היא אומרת.

השבתי שהיא בהחלט יודעת למחוא כפיים ולצעוק, אבל אני לא בטוח לגבי שאר הדברים...

חיכינו כחצי שעה.

סיימתי את הספר, בו העלה מונטסקיה את רעיון הפרדת הרשויות. המעניין הוא שזה הוא ספרו המפורסם ביותר של האיש והרעיון הוא הרעיון שבגינו הוא נודע, כאשר הרעיון תופס פרק אחד קטנטן בן כעשרה עמודים, ועוסק בכלל בתיאור החוקים באנגליה, כפי שהיו במאה ה-18, עת נכתב הספר.

אני דווקא אהבתי יותר את "מכתבים פרסיים" של אותו סופר.

בכל מקרה, במהלך ההפסקה היזומה, נכנסו אנשים מהסינמטק והסבירו שיש תקלה.

וואלה. אני פשוט חשבתי שהם החליטו להקרין את הסרט הפוך ואז להפסיק אותו.

מזל שאמרו לנו. למותר לציין שזו ההפסקה הראשונה באמצע סרט שאני חווה מזה זמן רב. הרי בסינמטק אין הפסקות.

הסרט כאמור חזר, ושבו בנים לגבולם.

אולי אספר קצת על הסרט?

לא על העלילה. אותה תוכלו לקרוא ב-IMDB. כשאתם קוראים על העלילה, שימו לב שכל השחקנים שסיבת מותם מצוינת, מתו מהתקף לב או שבץ.

אולי אספר על כך שכאשר החלו לצלם את הסרט, הוא עוד היה אמור להיות סרט אילם. לכן לא הייתה בעיה להביא שחקנית גרמניה (מאזור שהיום פולין), אני אונדרה, לה היה מבטא כבד.

כאשר הוחלט שהסרט יהיה סרט מדבר וחלק מהסצנות צולמו, ולא היה משתלם להחליף אותה ולכן השתיקו אותה במרבית הסצנות שעוד נותרו ודובבה אותה שחקנית אחרת.

ותודה לוויקיפדיה שסיפקה לי את המידע הזה.

עוד אספר, את חולשתי לסרטים ישנים המראים מקומות מוכרים, כפי שהיו בעבר.

כמו שאהבתי את ורטיגו שהציג את סן פרנסיסקו בשנות החמישים, כך אהבתי את לונדון של שנות העשרים שהוצגה ב"סחיטה".

זה מתחיל במכוניות שהיום רואים בודדות מהן מבריקות ומצוחצחות במוזיאונים, זה ממשיך בטלפונים העתיקים, בהם האפרכסת (חלקה של האוזנית בשפופרת הטלפון) הייתה הדבר היחיד בשפופרת, והמיקרופון היה נפרד על יחידת הבסיס, הרכבת התחתית שנראתה מרגשת בהרבה בשנות העשרים, וכמובן הנופים של לונדון, על בניין הפרלמנט עם הביג בנג, כיכרות מוכרות וכמובן, המוזיאון הבריטי שנותר היום כפי שהיה אז, בו מתנהלת סצנת מרדף.

סרטים מהסוג הזה, גורמים לי להצטער שאני לא חי יותר שנים, למשך יותר שנים.

נגיד, הייתי ממש שמח לחיות גם בתקופת יוון העתיקה, רומי העתיקה, סין העתיקה, יפן לפני הרסטורציה של מייג'י ווינה של סוף המאה ה-19.

לחיות בתור משקיף מהצד, אולי אפילו לקחת חלק פעיל, אם כי רק בתפקידי מפתח המאפשרים את הנאות החיים, ולא נגיד בתורת שפחה או עבד נרצע.   כן. הייתי מאוד מעוניין להגשים חלום ילדות ולהיות בכל מקום ובכל זמן, מרגע המפץ הגדול (בהנחה והיה) ועד הסוף. הסוף!

כמה חבל שאין זה פרקטי או בר מימוש.

סרטים מהסוג הזה, גורמים לי להתנחם בעובדה שאני חי רק מעט שנים, אך יחד עם זאת יכול להציץ באיזו פיקציה המתיימרת להיות אותן תקופות. כלומר ייצוג מסוים שלהן.

ייצוג, שסביר להניח שדמיוני לא נופל ממנו, ואף סביר כי הוא עולה עליו.

זהו. כתבתי את אשר על לבי.

אין כמו סרט יש, בבימוי טוב, שמראה שגם היום, בעזרת אמצעים המאפשרים להפיק סרטים באיכות גבוהה בעשרות מונים, לא בהכרח כל סרט שנעשה שווה שמישהו ייצפה בו.

אמנע מלהכריז על היצ'קוק כגאון, או מי שהיה גאון לפחות.

פשוט אומר שמאוד נהניתי מכל הסרטים שלו, בהם צפיתי עד היום.

 אפשר לראות את "סחיטה" גם ללא הפרעות טכניות, אבל זו לא אותה חוויה

Anny Ondra מיד אחרי הרצח