בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

חי בר

הבוקר הייתי אמור להצטרף לאמא שלי לסיור בשכונת הדר הכרמל בחיפה, במסגרת הסיורים של החברה לשימור מבנים ואתרים בחיפה.
נסענו לשם והיו ממש הרבה אנשים, אז אחרי זמן קצר החלטתי לפרוש מהסיור.
לקחתי את המפתחות של האוטו ונסעתי לכיוון הבית, כאשר הגעתי הביתה גיליתי שהמפתחות של הבית שהיו אמורים להיות בצרור המפתחות של האוטו, נשארו עם אמא שלי (וזה אחרי שהיא אמרה "המפתחות של הבית במחזיק המפתחות של האוטו"). האשמה כמובן שלי, הייתי צריך לבדוק.
בכל מקרה, היו לי כשעתיים חופשיות בהן לא הייתי לי גישה לבית, בזמן שאמא שלי סיירה ברחבי העיר, אז החלטתי לנסוע לבקר את סבתא שלי.

לא הייתה חניה בקרבת בית האבות בו היא מתגוררת, אז ויתרתי על הביקור והחלטתי בספונטניות לנסוע ליער (יערות הכרמל) ולשבת בפינה שכוחת אל לכמה שעות, כפי שאני אוהב לעשות מידי פעם.
לאחר שעברתי את אוניברסיטת חיפה, בכביש המחבר בין חיפה לדלית אל-כרמל, משך את עיני שלט הדרכים "החי בר" והחלטתי שלשם אני רוצה לנסוע!

ירדתי מהדרך הראשית ונסעתי לי לחי בר. לא עברו שלוש דקות והייתי בכניסה, כאשר בדיוק קבוצה של ילדים בגיל בית הספר היסודי עזבה אתהמקום.
יום שישי בצהריים, שמורות הטבע עדיין ריקות ולא מלאות מטיילים. טיילתי לי בין אזורי המראה של בעלי החיים השונים. היה מקסים. ברשותי הייתה מצלמת וידיאו שלקחתי כדי לצלם את הסיור בהדר, אז מצאתי את עצמי מצלם מעל רבע שעה בעלי חיים שונים.
אחת האטרקציות בחי בר, אותו מקום שנועד לגדל בעלי חיים ולהחזיר אותם לטבע, היא פינת הנשרים, שם מגדלים את מלך העופות ומשחררים אותו לטבע.

הגעתי לאזור הנשרים כמה דקות לאחר ששחררו שלושה נשרים לחופשי. במקום הייתה משפחה (אבא, ילד וילדה) שהתבוננו בציפורים עם משקפות, איש עבדקן עם מכשיר קשר, משקפת ואנטנה לאיתור ציפורים שתוייגו ובחור צעיר עם חולצה ירוקה של רשות הטבע והגנים עם מצלמת רפלקס דיגיטלית (SLR) עם עדשה טלסקופית שצילם להנאתו בז, נצים ונשרים.
התבוננתי בהתלהבות בנשרים, שמחתי לראות את האנשים שבאו לחזות בעופות הדורסים של הכרמל והפליאו בידיעותיהם וביכולת לזהתבונן דרך משקפת ולקבוע בדייקנות (אני מקווה של הטעו אותי) באילו עופות מדובר.

מתישהו האיש עם האנטנה ירד אל עבר נחל גלים (הנחל הסמוך לחי בר) על מנת לשפר עמדה והאיש עם הילדים והמשקפות הלך לדרכו עם הילדים, נשארנו רק אני והצלם לובש הירוק.
הוא פתח בשיחה איתי ושאל בחביבות מה אני מחפש במקום, השבתי שבאתי לצפות בבעלי החיים. שאלתי אותו האם הוא צלם של רשות הטבע והגנים והוא סיפר לי ששמו דותן והוא מנהל החי בר.
עמדנו שם עוד דקות ארוכות, דיברנו (למען האמת אני שאלתי, הוא ענה ואני הקשבתי) על השחרור של בעלי חיים לטבע, על אוכלוסיית בעלי החיים והעופת של הכרמל ועוד נושאים אקולוגים שונים.
היה נחמד, ממש נחמד! כל כך נהנתי, מהאוויר, מהאווירה, הכל היה כל כך נפלא.
לרגע לא הצטערתי שויתרתי על הסיור ההיסטורי בחיפה ובחרתי לשוב אל הטבע שנמצא כל כך קרוב לבית.

אני ממליץ בחום לכל מי שאוהב טיולים, שאוהב בעלי חיים ובכלל, מחפש כיצד לעשות דברים מהנים בחיים, לנסוע באחת בשבתות (או ימות השבוע) לאזור, לטייל בשוויצריה הקטנה, בחי בר ובכלל באזור יערות הכרמל.
כעת זו אולי העונה הכי טובה, לא חם, מזג האוויר טוב וגם אין יותר מידי מבקרים.
באשר לחי בר, בימי השבת הכניסה לכל המתחם (כולל שוויצריה הקטנה ועוד כמה אטרקציות אזוריות) עולה שלושים ש"ח לרכב ואחת לשעה עגולה (מעשר בבוקר עד שלוש בצהריים כמדומני) מתקיימים סיורים מודרכים בחי בר.
מומלץ - אחד המקומות היותר חביבים בארץ.

ובניגוד מוחלט לטבע, החלטתי לקפוץ לקניון לאחר הביקור בחי בר ומה יותר ניגודי מהגרנד קניון, אותו גוש בטון ענק ומכוער שמילא את אחת הודאיות היפות של חיפה?
בקניון, מקום שבד"כ אני מרגיש בו מעט מוזר, עם כל האנשים השורצים בו, טיילתי להנאתי, התבוננתי על נעליים שבכוונתי לרכוש, אף מוכר לא התנפל עלי (יכול להיות קראו פוסט ישן שלי בנושא?!) וזה נתן הרגשה טובה.
המשכתי ורבצתי מעל חצי שעה בטאואר רקורדס. השלל - דיסק אחד של מוזיקה לכלי קשת של יוהן סבסטיאן בך, דיסק שני של מוזיקת פסנתר וכלי קשת של שוברט ומנדלסון וכותר DVD של הסרט החוף. סה"כ הנזק, פחות משמונים שקלים חדשים.
לשם השוואה, שקלתי לרכוש דיסק עם פס הקול של שר הטבעות (אני חשבתי על כל השלושה) והדיסק של הסרט האחרון בטרילוגיה, עולה 80 ש"ח, בדיוק כמו שני הדיסקים וה-DVD שרכשתי...
עושק!
רק בגלל השם, דיסקים שכאלו עולים הון. יש אנשים שמוכנים לשלם מחירים מופקעים כאלו על דיסקים, אם השם "שר הטבעות" מוטבע עליהם, יש הרבה יותר אנשים שיתעצבנו ויורידו את השירים דרך האינטרנט ויש אותי שויתרתי לעת עתה על רכישת פס הקול, לפחות עד אשר יוצמד לו תג מחיר נורמלי ולא שערורייתי.

מחנות המוזיקה, ירדתי שתי קומות אל עבר הסופר, בכניסה ראיתי אריזה של נעלי בית ושמיכת פליס וישרר אמרתי לעצמי - "זו מתנה לאנה, חייב לקנות" וכך אכן עשיתי. עכשיו לאנה יהיו אצלי נעלי בית בצבע החביב עליה. :)
עוד קניתי מלאי קרואסונים לשבת, "דלי" עם שני ליטרים של גלידת שוקולד-מנטה של פרזידנט צ'וייס ושוקלד לואקר קטן.
ניגשתי לקופה שנראה כאילו הקונים לפני עומדים לסיים את הקניה ולהסדיר את התשלום.
אבל מרפי החליט לשטות בי וגרם לאישה שלפני לשלם בצ'ק (אפשר בכלל להשתמש בהמצאה הזו שלא בחתונות?!), כמובן שהוא לא טרח לצייד אותה בתעודת זהות, רישיון נהיגה או כל תעודה עם תמונה אחרת וכך חמש דקות הקופאית ניסתה להסביר לה שהיא לא יכולה לקבל ממנה צ'ק ללא תעודה מזהה, עבור קניה של 200 ש"ח.
בסוף הגיע סגן מנהל החנות שהסכים לקבל מאותה אישה את הצ'ק וכך הגיע תורי לשלם.
אגב, בזמן ההמתנה, הגלידה לא הפשירה או במילים אחרות - לגלידה שלום :)

כמה מפתיע ולא אופייני, טעות בוואלה

הנה, אתר החדשות של וואלה פירסם ידיעה שסיפרה על קנס גבוה של כחצי מיליארד דולרים שהוטל על מיקרוסופט.
על פי כותרת הידיעה בית משפט בקליפורניה גזר את הקנס הכבד על מיקרוסופט.
על פי גוף הידיעה בית משפט פדרלי בשיקגו גזר את הקנס הגדול.

אז מה נכון, הקנס נגזר בשיקגו שנמצאת במדינת אילינוי, בצפון מזרח ארה"ב או בקליפורניה בדרום מערב ארה"ב?
עקרוני כל כך זה לא, אבל הטעויות הדביליות האלה, הן הסיבה שגורמת לי לזלזל שוב ושוב במערכת החדשות של וואלה.
ובאמת, אני לא מחפש אותם או משהו, פשוט אני נתקל בהמון טעויות.
למשל הטעות עם חגיגות השנה החדשה בשער בברלין, בירת גרמניה שדווחו כחגיגות באתונה, בירת יוון (פרטים בסוף פוסט זה).

ואם תהיתם, על פי האתר האוסטרלי הזה, (שאני מאמין ל יותר) בית המשפט גזר על מיקרוסופט קנס של 520 מיליון דולר (בניגוד ל512 מיליון שנכתב בוואלה) במדינת אילינוי ולא בקליפורניה.
והנה, גם בעיתונות האמריקנית נכתב בפסקנות שזה היה בשיקאגו.
למה קליפורניה?
נשאלת לב של "מערכת החדשות של וואלה", אם בכלל ניתן לכנות אותם מערכת חדשות...

היכן בית המשפט - בשיקגו או בקליפורניה (תשובה בשיקגו)
 

אין הנחתום מעיד על עיסתו

במעריב לא שמעו כנראה על המשפט שאומר שמי שמביע דעה על עצמו, הדיעה הזו לא תהיה בעלת ערך רב במיוחד...
אחרת קשה לי להסביר את הכתבה הבאה, המספרת בגאווה שחל גידול בכמות הקוראים של מעריב (25.2% אחוז חשיפה בימי חול בשנת 2003 לעומת 24.5% בשנת 2002 ["עליה של כמעט 3%" לטענת מעריב, אני רואה בנתונים עליה של 0.7% בלבד])
במקביל מדוויח במעריב בגאווה שאחוז הקוראים של ידיעות אחרונות בימי חול ירד ל-44.6% בשנת 2003 לעומת 46.4% בשנת 2002 (וזה הפך איכשהו לירידה של 3.9%)

צר לי לנפץ למעריב את האשליות המתוקות של הצלחה, אבל אפילו בסוף השבוע, קוראים את מעריב פחות אנשים מאשר את ידיעות באמצע השבוע (בערך 30% קוראים מעריב בסוף השבוע לעומת כ-40% את ידיעות באמצע השבוע, נתון שמזנק למעל 50% חשיפה בסופי השבוע).
אין לי כוונה לשפוט איזה עיתון טוב או מוצלח יותר - ידיעות אחרונות או מעריב, שניהם גרועים, את שניהם אני לא קורא בקביעות, לשניהם בעלים שהסתבכו בפלילים, בקיצור, בקרב בין שני העיתונים, אני מעדיף להיות נאמן לעיתונות הזרה ולעצמי.

הגברים ממאדים

הנשיא בוש הבטיח הרים וגבעות, להביס את הטרור, לשחרר את עיראק להקים בסיס על הירח עד שנת 2020 ומשם לשלוח אדם למאדים  (מה שמכונה בשם המשעשע משימת M&M כלומר משימת Moon & Mars) ועוד שלל הבטחות.
שנת 2004 היא שנת בחירות בארה"ב, מה שאומר שהנשיא המכהן צריך להציג קבלות על מעשיו, ולהבטיח שלל הבטחות שילהיבו את הציבור האמריקני ויסחפו קולות רבים (כזכור, בבחירות הקודמות לא זכה בוש במרב הקולות, אלא זכה ביותר אלקטורים).
וכך, כאשר בתקופת כהונתו אחוזה ארה"ב פאניקה כפי שמעולם לא הייתה (בהקשר הזה אני ממליץ בחום לקרוא את כתבתו "ימים כתומים" של יהונתן גפן מסוף השבוע של מעריב), נלחמת במלחמות שלא בהכרח לה (אפגניסטאן ועיראק שם עדיין הקרבות ניטשים) ורק כעת היא ניצבת בפני התאוששות כלכלית, צריך הנשיא בוש להציג משהו...
וכך, מעבר לעיסוק בחיים בארה"ב, אפילו הרבה מעבר לעיסוק בתפקיד השוטר של כל כדור הארץ, מרים בוש את פניו אל על ומבטיח שתוך 16 שנים ארה"ב תקים בסיס על הירח ומשם כיבוש כוכב הלכת האדום יהיה קל יותר.
הדברים באים כמובן גם על רקע של חשש אמריקני מאיבוד היתרון שלהם בחלל, על רקע שיגור הקוסמונאוט הסיני לאחרונה והפעילות האירופית הענפה בתחום, אבל בעיקר בשל הרצון של בוש להרשם בדפי ההיסטוריה כנשיא שהזניק את ארה"ב להקמת בסיס קבע על אדמת הירח ושליחת האדם הראשון למאדים.
קשה שלא להשוות את דבריו של בוש לאותו נאום בלתי השכח של הנשיא אמריקני אחר, שנרצח ב-22 בנובמבר 1963, ג'ון קנדי, שנשא נאום בלתי נשכח ביוסטון טקסט ב-12 בפטמבר 1962 :

We choose to go to the moon. We choose to go to the moon in this decade and do the other things, not because they are easy, but because they are hard, because that goal will serve to organize and measure the best of our energies and skills, because that challenge is one that we are willing to accept, one we are unwilling to postpone, and one which we intend to win, and the others, too.

הנשיא קנדי כאמור נרצח, אבל עד סוף אותו עשור, ארה"ב הברית הפכה להיות המדינה הראשונה ולמעשה היחידה ששיגרה טיסה מאויישת לירח ולא אחת, אלא סידרה של טיסות מאוישות, במסגרת חלליות אפולו.
(לקריאת הנאום המלא והאזנה לו, אפשר לגלוש לכאן)

אז יתכן ובשנת 2020 יתהלכו אנשים על מאדים, זה אפילו סביר ואפשרי מבחינה טכנולוגית. כמו בימי קנדי, אז ארה"ב הייתה עמוק בתוך המלחמה הקרה עם רוסיה, כך היום ארה"ב עמוק במלחמה הקרה כנגד ארגוני הטרור.
קשה שלא להתבונן ולתהות, מדוע נשיא ארה"ב של יבשת אמריקה, מתעסק במזרח התיכון, במזרח הרחוק, באירופה ובעצם בכל העולם וכעת גם בגופים שמימיים אחרים - התשובה כסף וכבוד כמובן (וגם קדנציה שניה בבית הלבן).

הדולר נחלש

הדולר נחלש ב-25%...
לעומת הדינר העיראקי :)
והואיל וזה לא מוסף כלכלה, לא נדוש בהחלשות הדולר (לעומת היורו ושאר מטבעות העולם, כולל הדינר העיראקי)

זה נבלה וזה טרפה

פושעים ועבריינים מוחזקים בבתי כלא.
לדוגמא, יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה רבין, או מרואן ברגותי, ראש התנזים.

הענישה בכליאה יש בה מספר מטרות - בראש ובראשונה להרחיק מהציבור הרחב אנשים שעשויים לפגוע בו, אבל גם הענישה והנקמה הנם מרכיב מכריע בשיקול לפיו נדון אדם למאסר מאחורי סורג ובריח.
נכון, בד"כ האנשים המוחזקים בכלא עברו על החוק (בד"כ כי סביר להניח שישנם מקרים בהם אנשים נשלחים לכלא על לא עוול בכפם), אבל אין זה אומר שזכויותיהם נרמסות.
כך אסירים יכולים להצביע לכנסת במידה והם אזרחי ישראל, הם זכאים לטיפול רפואי, למזון, ביגוד ועוד שלל דברים, שלא קשורים לעונש של שלילת החופש שהוטל עליהם.

לכן, מאוד לא הייתי מאושר, לקרוא את הכתבה הבאה בה גונדר משנה אבי ביטון, מנהל כלא "אוהלי קידר", סיפר על תנאי הכליאה של עמיר וברגותי.
נכון, חשוב שהציבור ידע באילו תנאים כלואים אסירים במדינה הזו (זה לא בהכרח אומר שרע, פשוט ביקורת זה דבר חשוב), אבל זה שחופש התנועה של אדם נשלל, אין זה אומר שמותר לחטט בחייו ולספר בצורה רכילותית על סדר יומו.
כן חשוב לדעת מה רמת הסניטציה בתאו של יגאל עמיר (לא אמרתי שזה מעניין אותי, אבל יש עניין ציבורי), לא עניינו של אף אחד כמה שעות ביום הוא לומד, מה הוא לומד, עם מי הוא מתכתב ומה הוא אוכל (כל עוד אין פה עניין של תכנון רצח פוליטי נוסף).
מדובר בחטטנות לשמה, פגיעה בפרטיות.
נכון, עמיר הוא בן אדם נתעב וכך עוד רבים מהאנשים שגונדר משנה ביטון אחראי לשלומם, אבל היציאה של ביטון לתקשורת, תוך כדי סיפור חייהם הפרטיים של אסירים לא לרוחי.
נכון, הוא עושה עבודה קשה ולא נעימה שמישהו צריך לעשות, נכון, הוא עובד (לדבריו) מחמש וחצי בבוקר עד חצות ונאלץ להתמודד עם איומים וטענות של שרצי אדם.
אבל גם אותם שרצים הם בני אדם ואני בטוח שהם לא ממש מעוניינים שמישהו שאחראי עליהם, שהם תחת מרותו, כלומר אם יתלוננו על הדברים שאמר עליהם יש סיכוי טוב שהם יזכו להרעה בתנאים, יספר עליהם דברים אישיים שכאלה.

בקיצור, מרגיז ולדעתי צריך להסביר לאותו מנהל בית כלא, שעם כל הרצון שלו להשמיע את דבריו לעולם ואפילו שמדובר בדברים פיקנטים שעשויים לעניין אנשים יותר מאשר דברים הרבה יותר חשובים, עדיין הוא מדבר על בני אדם שתחת אחריותו, יש להם זכויות ואחת מהזכויות היא לשמור על חייהם הפרטיים.
אני משוכנע שהכתבה הייתה הרבה פחות "מעניינת" אם הוא היה מדבר על תנאי האסירים בבית הכלא שלו בכלליות, בלי לנקוב בשמותיהם של עמיר וברגותי, אבל לא הכל בכתבה היא יצירת עניין ובמקרה הזה, מעבר לרכילות, לא היה הרבה ערך חדשותי בכתבה והיא ניראית לי לא לעניין.

ועד כאן להפעם.
סוף שבוע טוב.
אלעד