בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

איפה הייתם ב-18/1/2002 בסביבות השעה 18:00?
קצת קשה להזכר, נכון?
רמז, זה היה בלילה שבין שישי לשבת, השבת נכנסה זה מכבר...

נכנעים?
אין לי מושג איפה כל אחד ואחת מכם היה בתאריך ובשעה הנקובים, אני הייתי בבית החולים כרמל.
ישבנו אמא שלי, אח שלי ואחותי בחדר ובדיוק נכנס רופא.
הוא אמר משהו על אדם יקר ועל כך שהוא נפטר.

לא אכתוב כאן חוויות מאותו הרגע, לא על התחושות, לא על מבט אחרון בגופת המת ולא על הצוות הרפואי היקר שהפריע לי באותה הצצה חטופה, כאשר באו והטרידו אותי בכל שניה מאחורי הפרגוד.
אבל כן אכתוב על כל מיני דברים שקשורים לאותו יום, לאו דווקא על פי סדר כרונולגי או סדר הגיוני כלשהו.

רקע

ביום ראשון 13/1/2002 בשעות הערב אבא שלי חטף התקף לב, לקחתי אותו לבית החולים כרמל כעבור זמן קצר, במיון של בית החולים נתנו לו להמתין הרבה זמן (כי הרי יש הרבה אנשים, לא?!).
בסופו של דבר, אחרי כמה שעות, בטרם מישהו מהצוות הרפואי הנפלא בכלל טרח לבדוק מה הן תוצאות הבדיקות (כי הרי יש זמן, שום דבר לא בוער)

גם פרופסורים לרפואה טועים

ביום חמישי, יום לפני שאבא שלי נפטר, נכנסנו לחדרו של מנהל מחלקת ניתוחי חזה לב בבית החולים כרמל, אמא שלי ואני.
מנהל המחלקה היה פרופסור בעל שם עולמי שהובא לבית החולים כרמל (מקום טוב למות בו) כדי לנהל מחלקה כושלת, על פי השיטה המופלאה בה ניהל מחלקה דומה בארה"ב.
אמא שלי ואני המתנו זמן רב (לא יודע כמה, באותם ימים לא הייתה לי תחושה של זמן) על מנת לשמוע ממנו עדכון על מצבו של אבא שלי.

בסופו של דבר הוא התפנה אלינו וסיפר לנו במשך מספר דקות בשטף דיבור מרשים על הקליטה של החולה, הסביר על התהליך הסבוך של ניתוח מעקפים ואז הוא הסביר לנו על שני המעקפים שהצוות המוכשר עשה.
שני מעקפים?
לנו סיפרו על ארבעה...
תיקנתי אותו ואמרתי לו שאמרו לנו שעשו לאבא שלי ארבעה מעקפים.
הפרופסור, שלא אזכיר את שמו, רק אציין שאחרי שבועיים הופסקה עבודתו בבית החולים, התעקש ואמר שהצוות עשה רק שני מעקפים (טוב, הוא האוטוריטה המקצועית, לא אני).
הוא המשיך וסיפר לנו על המצב שבהתחלה נראה קשה, על הסימנים הטובים והסימנים הרעים שהתגלו אחרי הניתוח.
לאחר כל הדברים שאמר, הוא אמר שיפה מאוד שהחולה התאושש ומחר כנראה הוא ישתחרר.

רגע, כאן אני ואמא שלי כבר היינו בטוחים שהוא לא מדבר על אותו פציינט, שאלנו אותו על איזה חולה הוא מדבר והתברר שהפרופסור המפוזר בכלל דיבר על חולה אחר...
הוא התנצל (כן, אני משוכנע שזה כאב לו יותר מלנו) והלך לבדוק באופן אישי את אבא שלי.
לאחר כחמש דקות הוא חזר ואמר שאכן נעשו ארבעה מעקפים (הידד, אני כל כך מאושר שהרופא אישר) ופירט בפנינו עוד על המצב והיה מוכן להשיב על שאלותינו (שמשום מה לא עלו לאחר שראינו עם מי יש לנו עסק ושעדיף לשאול את אחד הרופאים הבכירים האחרים במחלקה, שראש על כתפיהם ואין הם עסוקים בטיסה לחו"ל שיש להם ביום המחרת).
הוא סיכם ואמר שהמצב של אבא שלי לא פשוט, אבל הוא אופטימי (או כמו שאמרו הקומדי סטור בזמנם "מפגר אבל אופטימי").

לסיכום איש חביב הרופא הזה.
אני שמח שהוא חזר לארה"ב ושאף אחד מחולי הלב באזור חיפה והצפון לא יצטרך להתקל בפניו שוב.

דואר טלפונים וכרטיס אשראי

זה שבן אדם מת זו לא ערובה לכך שהוא יפסיק לקבל דואר, שאנשים יפסיקו להתקשר אליו או שיפסיקו לחייב את כרטיס האשראי שלו.
הנה לפני כשבוע וחצי אבא של קיבל מכתב ממועדון הלקוחות של משתלת יגור. חשבתי שזה מאוד נחמד מצדם ואולי באמת כדאי לנסוע למשתלה ולקנות קקטוסים לקבר.
כמובן שעוד חברות שלחו וממשיכות לשלוח לו הצעות שאי אפשר לסרב להן (אלא אם אתה מת וגם אז זה לא מוגדר כסרוב)...

לפני כשבועיים התקשרה הפקידה בבנק ושאלה אותנו מדוע מכרטיס אשראי ויזה כ.א.ל. על שם אבא שלי ממשיכים לרדת כמה עשרות שקלים בחודש.
מתברר שכרטיס האשראי אמנם בוטל לפני כשנתיים, אבל חברת טלטיב המשיכה לגבות מידי חודש דמי ביטוח עבור טלפון סלולארי ישן שהיה ברשות אחותי, גם כאשר הקו בוטל לפני יותר מחצי שנה...
בסופו של דבר, אחרי שהסברנו את המצב, זיכוי אותנו בכסף שהם לקחו שלא כדין, אבל זה שאתה נח על משכבך בשלום, אין זה אומר שהעסקנים לא מנסים לשלוח לך יד לכיס.

על כל הפעמים שמתקשרים לביתי ומבקשים לשוחח עם אבא שלי על עניינים חשובים (ביטוחים, רכישת מוצרים וכן הלאה) אין לי כוח לכתוב.

רק אזכיר את אותם בוני מצבות שאוהבים להתקשר במשך כל השבעה, רק כדי לוודא שבונה מצבות אחר לא יתפוס את עבודתם החשובה של הקמת גלעד (ותודה לחברה קדישה שהעבירו את הפרטים).

עוד אזכיר טלפון אחד חביב במיוחד במהלך השבעה, לו ענתה אחותי. מעברו השני של הקו הייתה מוקדנית של חברת שח"ל המציעה שירותי רפואת חירום לחולי לב. היא ביקשה לשוחח עם אבא שלי, באופן מקרי לאחר שהתאשפז בבית החולים כרמל בשל ארוע לב על הצורך הקיומי בלהיות מנוי של החברה שעשויה להציל את חייו ביום מן הימים (ותודה לבית החולים כרמל שדואג להעביר לחברה מסחרית מידע רפואי סודי על חולים שעשויים לעניין אותם ולא טורח לספר להם באיזה מצב החולים משתחררים לבסוף).

וכמובן זהו רק קצה הקרחון של סיפורי שחיתות, הפרות אמונים וחוסר טקט מופגן.

בדיחות

בדיחה של מסע הלוויה

במהלך מסע הלוויה, ארבעה אנשים סוחבים את אבא שלי על אלונקה (כאילו שמסע האלונקות הזה יכול להציל חיים).
התהלוכה התקדמה לאיטה כאשר במשך כל אותו הזמן החזן של חברה קדישא לא הפסיק לשיר בקולו המעצבן.
מתישהו, לאחר מספר דקות אמרתי לאחותי "אם הוא ימשיך כך הוא עוד יעיר בסוף את אבא".

באותו יום אפור ומעונן, זו אולי הייתה נקודת האור היחידה.

בדיחה שלאחר מסע הלוויה

הלוויה של אבא שלי הייתה מאותן לוויות אפורות וגשומות. הגשם אמנם הפסיק למשך שעת ההלוויה, אבל לפני ואחרי ירד גשם כבד ואדמת בית הקברות הייתה בוצית עד מאוד.

כאשר נגמרה ההלוויה, הצטרפתי לסיון (חברתי באותה עת), לאח שלה ולשני ההורים שלה בדרך לביתי.
הקדמנו להגיע והיינו הראשונים שנכנסנו בפתח ביתי לאחר ההלוויה.
כאמור בפסקה הקודמת, אדמת בית הקברות הייתה בוצית והנעליים של סיון, שלי ושל אמא שלה היו מלאות בבוץ, כאילו היינו קברנים . :)
אמא של סיון, חובבת ניקיון מושבעת, לא יכלה לסבול את המראה של נעליים ובוץ בתוך הבית.
שאלה אותי אמא של סיון, האם יש לנו בבית מברשת שהיא תוכל לנקות איתה את הנעליים.

~תזכורת - חצי שעה לפני כן עמדתי בבית הקברות, ראיתי כיצד מכניסים את אבא שלי היישר אל תוך האדמה (לא אמרו פעם שצדיקים עולים למעלה?! רגע, מה הכוונה נשמה?), קראתי קדיש עם יותר שגיאות מאלו שבנימין נתניהו עשה בקיירה הפוליטית שלו ולחצתי את היד למעל מאתיים אנשים שאיחלו לי למות (האם יש דרך אחרת לפרש את המשפט "שלא תדעו עוד צער"?)~

השבתי לאמא של סיון על שאלתה ואמרתי "יש באמבטיה בחדר של ההורים שלי מברשת שיניים מיותרת".
הרבה מה להגיד לי לא היה לה. הואיל והיא כבר הייתה רגילה ל"הומור המיוחד" שלי מלפני כן, היא פשוט שיחררה הצהרה על כך שלא יפה איך שאני מדבר.
לזכותי אטען שזה באמת היה מצחיק!

בדיחות והומור מיוחד במהלך השנתיים

רבים שניהלו איתי שיחות ארוכות ודאי זכו להתקל בבדיחות מקבריות, במשפטים שונים ומשונים שקשורים לחיים ומוות (שבאופן פלאי קשורים לשני אברים בגוף ביד הלשון).
לפעמים יש בדיחות שרק מי שהיה פעם במצב דומה יכול להבין (זו אחת הסיבות שאני לא מתיימר לשפוט אנשים, כי בלתי אפשרי לדעת כיצד הייתי נוהג לו הייתי במקומם), מה שכונה על ידי אחד מעמיתי בצבא "בדיחות של ילדים יתומים". הכינוי עלה כאשר התחלנו לספר בדיחות על הורים מתים (אביו נפטר מסרטן לפני מספר שנים) כאשר חלפנו ליד בית הקברות בחיפה והיה באוטו עוד אדם שלרגע היה עשוי לחוש צער ששני הוריו בחיים (כמעט :).

אחד הדברים החביבים עלי, אין לי הסבר של ממש מדוע, זה להמציא סיפורים בנוגע לסיבת המוות של אבי.
נראה לי שזה התחיל פעם אחת שהייתי עם אמא שלי בסופר ואמא שלי אמרה משהו שנגע לאבא שלי ועל כך שמת, אז אמרתי "באמת חבל שהוא מת בתאונת מטוס ססנה". האישה שעמדה לפני הסתכלה עלי במבט מבועת משהו, לא ידעה אם להאמין או לא כי דיברתי בטון רציני על מקרה מצער.

ומאז צללו עוד הרבה לוחמי שייטת בקישון והסיפורים הלכו והשתכללו.
לא אפרט את כולם, אבל רק אזכיר אחד "אקטואלי" מלפני מספר ימים, עת כתבתי למישהי (מספר הבלוג שלה 454), לאחר ששאלה ממה אבא שלי נפטר שהוא התאבד ובחר לפרסם את זה בבלוג שלו, בטרם הספיקו להעיר את יריב באמצע הלילה.
משעשע משהו, למרות שבאמת נראה לי שלא יפה שכל יומיים קם מישהו וכדי למשוך קוראים לבלוג שלו, הוא מספר סיפורים על ורידים חתוכים או סתם חבל תליה שממתין לו, מבלי שאף אחד מלבד עצמו גזר עליו עונש מוות.
מעבר לעובדה שזה מעיק ומציק, זה מטריד אנשים בשר ודם. גם אלו שיושבים מול מסך המחשב ותוהים האם באמת מישהו רוצה לפגוע בעצמו ולהיות אחד מתשעת האנשים שמתים מידי שניה בעולם, גם אלו שעובדים במשטרת ישראל וגם אותו אחד שהקים את אתר ישראבלוג ומתחזק אותו בעצמו.

"יפה שקיעת שמש ללב עצוב"

הערב הלכתי לפקוד את הקבר של אבא שלי (אני חי לפי לוח השנה הלועזי, אז מדוע שתאריכי פטירה אני אציין על פי העברי?).
הגעתי בדיוק כאשר השמש החל להתמזג עם מי הים התיכון.
המראה היפה והמלבב היווה ניגוד כל כך חזק לתחושה שבפנים.

נחזור לרגע אחורה בגלגל הזמן, מספר דקות לפני כן, בכניסה לבית הקברות התגודדו עשרות (מעל מאתיים איש) שבדיוק חזרו מהלוויה או שתיים שהתקיימו.
לפני שנתיים (פחות יומיים), אני עמדתי באותו מקום, באותה עמדה. לכן מאוד התרגזתי שראיתי נהגים צופרים בתוך בית הקברות, זו חוסר התחשבות לשמה.

נתקדם שוב על ציר הזמן, עמדתי לבדי על יד הקבר במשך דקות ארוכות. את תחושותי מסיבות מובנות אשמור לעצמי, אבל רק אשתף את מי שחפץ לקרוא במחשבה אחת שמטרידה את מנוחתי כבר שנתיים.
פרידה.
אחד הדברים שהיו ועדיין הכי קשים לי בכל הקשור למותו של אבי, היא עובדה שלא הספקתי להפרד כראוי.
לעיתים יש לי תחושה שזוג אנשים הנפרדים לשלום בשדה התעופה לפני שאחד מהם טס לשבועיים נפרדים בדרך הולמת יותר.
לא הספקתי להפרד מאבא שלי כמו שצריך. הפעם האחרונה שנפרדתי ממנו לשלום, הייתה בצורה חפוזה ביום ראשון שקדם למותו, לאחר שעזבתי את בית החולים.
ביום המחרת הוא נותח ולאחר הניתוח לא שב יותר להכרתו, סליחה, הוא שב להכרתו, אבל הוא היה מסומם במשככי כאבים (מישהו אמר מורפיום ולא קיבל?!) ושכב בחדר ההתאוששות לאחר הניתוח ואני הייתי חולה באותה עת וקיבלתי החלטה לא להכנס לחדר מפני שהמערכת החיסונית של אנשים שזה עתה יצאו מניתוח מעקפים לא במיטבה.
ביום שישי, לאחר שכבר הייתי בריא, ומוכן להכנס ולהחליף כמה מילים עם אבא שלי, גם כאשר הוא היה מחובר לצינורות הנשמה ובמצב הכרתי מעורפל, כבר היה מאוחר יותר. מצבו החמיר ולא יכלתי להכנס לחדר בשעת הביקור.

לא הספקתי להפרד כמו שצריך.
נכון שמבחינה שכלתנית, אני יכו ל לשכנע את עצמי שאין חשיבות למועד בו נפרדת מבן אדם ואפילו לדרך בה נפרדתם, וכך אכן אני עושה.
אבל מבחינה אמוציונאלית, בהחלט אני חש תחושה של החמצה.

וזהו, שנתיים עברו היום. שנתיים הן לעיתים זמן קצר ולעיתים הן ארוכות מנצח.
יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב וכל כך מעט זמן.
נו, בקרוב שלוש שנים...

הנה קישור לויכוח סוער שהיה לי עם עסקן זועף מחברה קדישא חיפה לפני שנתיים.
הנה סיכום האזכרה מלפני השנה.
האזכרה השנה תתקיים ב-28 בחודש.
מי שמעניין אותו (ואני משוכנע שזה לא רבים, אני לא חושב שאני הייתי מתעניין אם לא הייתי מכיר את עצמי) מוזמן לגלוש לאתר לזכרו של אבי ואפשר גם לעיין באלבום התמונות לזכרו.
אלעד