בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

שלשום, יום רביעי ה-8 בפברואר 2006, החלטתי לנצל את הזמן שעמד לרשותי, על מנת להוציא לפועל טיול שכבר ראיתי לעיני רוחי די מזמן. החלטתי לבקר בחברון למשך מספר שעות.

יצאתי מחיפה ב-6:40 באוטובוס הישיר לירושלים. כעבור שעתיים בערך, הייתי בתחנה המרכזית בירושלים, ממנה תפסתי את קו 5 למסוף מלחה ומשם, בשעה 9:45 את קו 160 הנוסע דרך גוש עציון לקריית ארבע וממשיך לחברון.

בחלוף קצת יותר מחצי שעה ירדתי מהאוטובוס, ליד מערת המכפלה.

אולי נחזור שוב לרגע בו עליתי על האוטובוס. אם אפשר לקרוא למבצר הנייד הזה אוטובוס. כלומר מצד אחד, המראה החיצוני ואף הפנימי, מאוד מזכירים צורה של אוטובוס נורמאלי. אבל מה שיש בין הפנים לחוץ, עבר טיפול רציני, על מנת שיהיה חסין קליעים.

אחרי ששילמתי שמונה שקלים ועשרים אגורות, התיישבתי. קראתי עוד פרק קצרצר בספר, לפני שהחזרתי אותו לתיק, על מנת שאוכל להתבונן בנוף, מבעד לשתי הזגוגיות במהלך הנסיעה.

הנופים הנשקפים בדרך, היו יפהפיים. גבעות טרשיות, טרסות ובהן מטעים וחלקות אדמה מעובדות. מידי פעם בית אבן או שניים, של האנשים המעבדים את האדמות הללו. פה ושם חולפים ליד כפר ערבי קטן או בצומת המוביל לעיר פלשתינית גדולה זו או אחרת. פה ושם, ישוב יהודי, המוקף גדרות תיל ושבילי עפר בסמוך אליהן, על מנת שפטרול צבאי יוכל לסייר סביבן בנוח.

הואיל ונמצאתי מעברו של הקו הירוק, בשטחים (גם בהא וגם בלי) שהיו חלק ממלכת ירדן עד תחילת חודש יוני 1967 ובכל מקרה הם שנויים במחלוקת וקיים סיכוי לא קטן שביום מן הימים יהיו חלק מן המדינה הפלשתינית שתקום, הרהרתי תוך כדי התבוננות לא מעט.

הרהרתי למשל האירוניה הגדולה של הקיום במקום הזה.

המשחק הבלתי אפשרי שבין כובש מפוחד לנכבש המעורר את פחדיו (השימוש בשורש כ.ב.ש נובע מכך שישראל כבשה את השטח במלחמה והיא עדיין שולטת בו באמצעות הצבא, מבלי שהכילה עליו את ריבונותה וחוקיה בצורה מלאה).

מצד אחד התושבים היהודים הם החופשיים ולהם הזכות לנוע מבלי עיכובים (להוציא חריגים מעת לעת), בעוד הפלשתינים הם אלו שתחת מצור, נאלצים להתעכב במחסומים, לחיות תחת עוצר המוטל מפעם לפעם ולהיות נתונים לעיתים לשרירות לבם של חיילים ישראלים.

ומצד שני דווקא התושבים היהודים הם אלו המקיפים עצמם חומות וגדרות, בעוד הערבים חיים בישובים הפרוצים לכל דכפין, מתפשטים לכל עבר ומעבדים את אדמתם ללא חשש.

כמובן שמצב זה הפכפך ומראה עיניים יכול בהחלט להתל. אך קשה היה לי להתעלם מאירוניה זו של מציאות מורכבת.

תהיתי גם באותה שעה, כיצד יכולים אנשים שעוברים במקום הזה מידי יום, להיות עיוורים למציאות בשטח.

המקום שוקק פלשתינאים שזהו ביתם. הם חיים במקום, מעבדים את האדמות, משקים את הקרקע, זורעים וקוצרים.

חשבתי איך ניתן להיות עיוור לכל זה ולטעון בריש גלי שהשטח הוא חלק ממלכת ישראל/יהודה הנצחית.

חלפו בי עוד מחשבות, שוודאי עוד יעסיקו אותי רבות. בינתיים אעצור כאן מלכתוב אותן, ורק אומר שעל אף שכתבתי, החלטתי להגיע לחברון, אמנם עם דעות קדומות וסטריאוטיפים, אך בהחלט בגישה פתוחה ונכונות לשמוע את מי שיהיה מוכן לשוחח איתי.

ירדתי מהאוטובוס בפתח מערת המכפלה.

בכניסה עמדו שוטרים חמושים של משמר הגבול. באזור הסתובבו לא מעט ערבים מקומיים.

עליתי לכיוון המערה.

מערת המכפלה, הידועה גם בשמה הערבי מסגד איברהימי, היא המקום בו על פי המסורת היהודית קנה אברהם חלקת קבר לאשתו שרה, לו וליורשיו (או בקיצור לאבות האומה) מעפרון החתי (המעוניינים יכולים להרחיב אופקיהם עם ויקיפדיה).

המבנה מרשים מבחוץ. הצריחים במקום, עליהם מתנוססים סהרונים, לא מותירים ספק לגבי הנוכחות המוסלמית במקום, המשמש גם כמסגד.

נכנסתי פנימה. האנשים במקום מסבירי פנים. גם השוטרים וגם המקומיים, למשל תושב קריית ארבע אחד שאת שמו לא קלטתי, אך הוא הסתובב עם מצלמת קנון איכותית, בהסבירו לי שהרבה פעמים מגיעים אנשים מעניינים ששווה לתפוס את תמונתם.

העפתי מבט באולם הראשון הנמצא מימין לכניסה. ישבו שם מספר יהודים מבוגרים סביב לשולחן והתפללו. סרקתי את ספרי הקודש שהיו מונחים על המדף ומידי פעם היה עובר מישהו ונוטל אחד מהם על מנת לעלעל בו.

התיישבתי והתבוננתי באנשים המתפללים. מעט לאחר מכן, עמד להתחיל שיעור.

גמרה בלבי החלטה להישאר ולהתבונן באנשים המתפללים ולהאזין לשיעור. הרי אם יכולתי לשבת במקדשים שכוחי אל (איזה משחק מילים נהדר) בסין ולהאזין לשירת המקומיים ולרבוץ במנזרים ולהתבונן בילדים-נזירים משחקים, ודאי אין מניעה שאעשה זאת באתר תפילה יהודי.

עוד אנשים הצטרפו מסביבה לשולחן התיישבו. שיערם של רובם ככולם מאפיר ופניהם קמוטים.

הם התפללו, אני האזנתי. המבטאים השונים, נוסף על הלבוש המסורתי השונה, מסגירים מוצאים שונים. רובם זרים לי בחיי היומיום.

כאשר החל השיעור, לא מצאתי אותו מעניין במיוחד.

בינינו, זה שאסור לקרוא קריאת שמע ישראל פעמיים, אלא פעם אחת בלבד, לא משנה לי בכהו זה.

היה מעניין לראות כיצד אותם אנשים מבוגרים מחד מאזינים בשקיקה למורם, אך באותה לא בהכרח קולטים את שהוא מנסה להסביר להם, בין אם מתקשים בשמיעה ובין אם היו מהורהרים בדברים אחרים בזמן שאמר את דבריו בפעם הראשונה.

האינטראקציות בינם לבין עצמם היו מרתקות. פה בצד שני אנשים פוצחים בשיחה על ענייני דיומא. מן העבר השני צועקים עליהם להשתתק כי מתנהל שיעור. בצד אחד של השולחן אנשים עסוקים בתפילתם שאין להם פנאי לשיעור ובקצה אחר של השולחן שני אנשים רבים כמתוך משחק ולא נותנים למורם להפריע להם. אחרי הכול, גילו אולי מחצית מגילם.

בשלב מסוים נטשתי את השיעור, על מנת להסתובב בחלקים האחרים של המתחם.

בחדרים אחרים התקיימו שיעורים אחרים, עם אנשים אחרים, צעירים יותר, ומזרם דתי שונה לחלוטין, כך הסגיר הלבוש השחור שעל גופם.

לשמוע את השיעור שלהם לא התעכבתי.

המשכתי הלאה. בחלק הזה של המבנה, עיטורי ערבסקה ירקרקים, אשר שוב, לא מותירים מקום לספק באשר לשימוש שהיה למבנה בימים אחרים.

ככל שהעמקתי, כך גברה תחושתי שאני נמצא במסגד שעבר הסבה להיות מקום קדוש ליהודים בכוח הזרוע. כיתוב רב בערבית, עיטורים אסלאמיים מסורתיים וכן האדריכלות בה נבנה המקום, גרמו לי לתהות לא מעט באשר למידת קדושתו וחשיבותו לעם היהודי.

כאשר הצצתי מבעד לסורגים של החדרים בהם מצויים ציוני קברם של אברהם ושרה, יעקב ולאה (אלו של יצחק ורבקה בחלק של המתחם שבשליטת מוסלמים), התקשיתי להתעלם מהעובדה שהמקום מדהים ביופיו, אך היופי יופי ערבי-אוריינטאלי הוא, ולא משהו שבהכרח מסמל את היהדות. הכיתוב (כפי שתוכלו לראות בתמונות) הוא ציטוט פסוקי הקוראן המתאימים.

קראתי מעט על ההיסטוריה של המקום ב-Lonely planet – Israel & the Palestinian Territories (מהדורה רביעית מספטמבר 1999) ועוד כמה מקורות.

המקום עבר ידיים במרוצת השנים. מכנסייה הפך למסגד ושוב לכנסייה ואז שוב למסגד. בין לבין הייתה שם נוכחות יהודית, נפקדה מאונס, חודשה שוב כעבר כאלף שנים לעוד כמה מאות שנים, נפסקה לאחר מאורעות תרפ"ט וסופית אחרי פרעות תרצ"ו-תרצ"ט וחודשה שוב ב-1967.

אבל אין ההיסטוריה הזו עזרה לי להחליט מי צודק (והרי כולם צודקים).

מצד אחד המקום מקודש ליהודים, כי נטען שאברהם ומשפחתו נקברו בו. מצד שני, נטען שהמקום קדוש למוסלמים, בדיוק מאותן הסיבות.

התחושה שלי, לאחר שביקרתי במקום, הייתה שהנה החזקים כבשו בית תפילה מוסלמי והפכו את חלקו ליהודי.

עד הטבח שביצע במקום ברוך גולדשטיין ב-1994, החלוקה במקום הייתה עוד פחות ברורה (כך שיצחק למשל קבור דווקא בחלק המוסלמי) והיה ערוב גדול יותר בין החלק המוסלמי ליהודי. כיום הדלת בין שני החלקים נעולה ושני שוטרי מג"ב נמצאים בין שני החלקים.

כמובן, הכסות המוסלמית של הקברים, גם היא בעצם לא מעידה בהרבה על התוכן. הנקודות בהן מצוינים הקברים, כפי הנראה הם פיקטיביים. מין סימן מוחושי לדבר מופשט, שכן הקברים עצמם, אם אכן קיימים, נמצאים במערה שמתחת למבנה ולאו דווקא מעל האבנים המכסות אותן.

מה שבטוח, הוא שהמקום הזה, בדומה להרבה אתרי פולחן דתיים, עבר מיד ליד, מן החזק לחזק יותר.

כמו מקדשים פגאנים שהפכו לכנסיות בחסות הרומאים, מסגדים שהפכו לכנסיות, כנסיות שהפכו למסגדים וכן הלאה, כך הפכה מערת המכפלה למין מסגד-בית כנסת שכזה, שעטנז מוזר, שבמיוחד לאור המצב הפוליטי, לא נראה שיאריך ימים. הרי מה זה 40 שנה לעומת פרק הזמן בו המקום הזה קיים?

גם כיום, אפשר לחוש במתח באוויר. אלו לא רק התפילות בעברית שנתלו על ציורי קיר בהם תפילות בערבית. זו העוינות שאתה שומע מפי היהודים במקום כלפי המוסלמים והעוינות של המוסלמים כלפי היהודים.

לא סתם ברחבה שבמרכז המבנה הפתוחה תחת כיפת השמיים, נתלתה רשת צפופה, למניעת זריקת אבנים על מתפללים יהודים.

לא במקרה ארע מה שאירע במקום ב-25 בפברואר 1994, כאשר נרצחו 29 מוסלמים.

כעבור כשעה מעת שנכנסתי למקום, אולי קצת יותר, עזבתי את מערת המכפלה.

התייעצתי עם השוטרים בכניסה (שהיא בעצם היציאה). ראשית שאלתי אותם אם יש מניעה חוקית שאסתובב באזור. על כך התשובה הייתה שלילית. שנית שאלתי האם בטוח להסתובב באזור (הבהרתי שבכוונתי ללכת לאזור השכונות היהודיות). הוא ענה שאין לי ממה לחשוש, שכן לאורך כל הדרך מוצבים שומרים וחיילים. יחד עם זאת, הוא הוסיף שהדבר גם תלוי בהרגשה שלי, כלומר אם אני לא פוחד מהערבים שמסתובבים שם. הוא הוסיף שכאשר הוא הגיע למקום, בתחילה זה נראה לו קצת מפחיד, אבל מתרגלים לזה. "הם לא פוחדים" הוא אמר. שאלתי אותו מי זה "הם" והוא השיב שכוונתו הייתה לתושבים היהודיים של חברון. הוא אמר שהחושים מתקהים בנסיבות בהן הם חיים.

לא חשתי פחד. למוד ניסיון ברחובותיהן של כמה ערים גדולות בדרום אפריקה, חברון נראתה לי משחק ילדים. גם "ערבים" לא נראו לי איום כה גדול, כי אחרי הכול, יש לי כמה מכרים ערבים שהכרתי במהלך חיי ורובם ככולם היו נחמדים מאוד ועם חלקם מצאתי הרבה תחומי עניין משותפים.

וכך, התחלתי להלך לי בציר המרכזי המוליך ממערת המכפלה לשכונות של חברון בהן משתכנת האוכלוסייה היהודית.

הדרך מכונה רחוב המלך דוד. אולם מבט על כתובות הגרפיטי "המעטרות" כל בניין וחנות ברחוב, נותנות תחושה של הליכה ב"שדרות מוות לערבים".

על כל בניין נטוש וחנות סגורה, ישנן כרזות וכתובות גרפיטי. בין אם נכתב בהן "פושעי הגירוש לגרדום", בין אם מדובר ב"פניות תמימות" לחיילים שלא ייקחו חלק בגירוש, בין אם נכתב שכהנא צדק ובין אם סתם נכתב "מוות לערבים".

טעם טוב לא מצאתי בכתובות הללו. לפחות היו משקיעים בהן מעבר לכתיבת סיסמאות ריקות בתרסיס שחור.

ההליכה ברחוב הראשי והנטוש הזה, הייתה חוויה מיוחדת.

האם אלו צירופים בלתי אפשריים של ילדים קטנים וחמודים חוזרים מבית הספר ומנופיים לי לשלום, רצים סביבי, שואלים לשמי ומאין באתי?

כאשר הם שאלו אותי בערבית, על אף שהבנתי את שאמרו, העדפתי לא לענות להם, בעיקר כי לא הרגשתי ממש בנוח. גם כאשר שאלו אותי את אותן שאלות באנגלית, עדיין עשיתי עצמי לא מבין. רק לבסוף, כאשר ילד אחד, בתחילת שנות העשרה של חייו שאל אותי באנגלית מהיכן אני, השבתי שמאותה ארץ שהוא חי בה. הוא הסתכל עלי בצורה מוזרה. חבריו הסתכלו עלי בצורה מוזרה. לא הצלחתי להבין את הדברים שאמרו אח"כ בערבית, אבל זה נשמע יותר כמו בלבול, מאשר כל דבר אחר שאני יכול לחשוב עליו.

האם מה שהפך את ההליכה הזו למיוחדת היה המפגש עם כל מיני אנשים בני גילי שפגשתי שם. חלק מטעם TIPH, אחרים מטעם עצמם. חלק ראיינו פלשתינים, אחרים סתם הסתובבו עם מצלמה, לראות מקרוב את מה שרבים מעדיפים לראות מרחוק?

היו לי כמה שיחות לא ממש פורות איתם.

האם מה שהפך את ההליכה הזו למיוחדת היו השיחות שניהלתי עם כמה חיילים בעמדות השמירה שלהם?

כאשר שאלתי אחד מהם אם הוא חושב שצריך להיות שם, הוא שאל "מה אתה רוצה שאני אגיד?". השבתי שאת מה שהוא חושב והוא אמר שצריך להיות שם. הקשתי ושאלתי למה, אז הוא ענה "כי זה שלנו". "גם החלק הזה?" שאלתי והצבעתי על החלק שבשליטת הרשות. "הכול" הוא ענה.  לא יכולתי לדעת אם הוא התכוון לכל חברון, כל ארץ ישראל או אולי כל דבר אחר. אני מניח שהוא פשוט הרגיש לא בנוח לדבר איתי והוא לא ממש רצה לשוחח, אם כי אני מניח גם שדעתו היא שהנוכחות הישראלית בחברון מוצדקת, גם אם הוא לא יכול להסביר בדיוק למה.

האם היה זה הלכלוך והטינופת שמילאו את העיר, זוהמה שעמדה בניגוד גמור לכך שהמקום היה כמעט נטוש?

הליכה ברחוב הראשי של חברון, בקטעים מסוימים לפחות, דמתה להליכה ברחוב השקט בעולם. קול נפש חיה לא נשמע. מצד אחד, ערבים לא יכולים להסתובב שם בחופשיות, עם כל הנוכחות של החיילים ומצד שני מעטים הם הלא ערבים שרוצים להסתובב שם.

אני מניח שהשילוב של כל הגורמים ביחד, הליכה ברחובות שקטים לזמן מה עם שקט שנקטע בנביחות כלבים וצהלות ילדים, מבנים מפוארים ונטושים לצד עזובה, לכלוך וכתובות נאצה, ועוד כל מיני גורמים, היו אלו שהכתיבו את הרגשתי והלך מחשבותיי באותם הרגעים.

הלכתי לי כך, במעלה הרחוב, עד אשר הגעתי אל קבר ישי ורות.

על הדרך לקבר, הצביעו הצנחנים שהיו שם. אני מניח שהייתי מפספס את המקום (לא ששאפתי במיוחד להגיע אליו) לולא הם, שכן הכניסה אליו נמצאת במרחק פסיעה מהכניסה לתוך המגורים בבסיס הדחוק שלהם.

אם קברי האבות במערת המכפלה מרשימים, הרי שקבר ידי ורות, הוא קבר פשוט. אבן גדולה המונחת על הקרקע וכיתוב כחול, שנראה מאולתר מעט, המציין שזו הקבר.

באותה מיד שקבור שם אביו של דוד המלך, יכול להיות קבור שם כל אדם אחר ואף יתכן שלא קבור שם איש. אך אני לא חושב שזה באמת משנה.

לאחר הביקור שם, עשיתי את דרכי חזרה. אני מניח שעוד כמה שעות בחברון, היו צופנות לי עוד כמה הפתעות. אך היו לי עוד עיסוקים בת"א שהייתי צריך להתפנות אליהם בשעה סבירה, ולכן, אחרי אולי שלוש שעות בחברון בסך הכול, עשיתי את דרכי חזרה.

נהג קו 160 שעבר, לא הבחין כנראה שסימנתי לו לעצור מרחוק. האוטובוס הבא אחריו אמור היה לעבור בחברון שעה וחצי אחר כך.

עצרתי רכב סובארו ישן, על מנת לתפוס טרמפ לקריית ארבע, ממנה ישנם יותר אוטובוסים לחברון.

הטרמפ חסך לי זמן, אך הסיבה העיקרית שלקחתי אותו, הייתה ההזדמנות שהוא נתן לי לשוחח עם המקומיים, אחרי ששוחחתי עם מספר זעום שלהם באופן יחסי, ואחרי שחלק מתושביה של חברון התעלמו בהפגנתיות מברכת השלום שלי (אני לא מאשים אותם. אני מניח שהם כבר התרגלו לאנשים קנטרנים שבאים לשם כדי להטיף להם מוסר על יחסם לפלשתינאים, מבלי להתייחס למצוקות של המתנחלים עצמם, דו-פרצופיות כזו שאיני אוהב, ומחלקת את העולם בצורה דיכוטומית לטובים ורעים).

ברכב ישבו שני גברים מבוגרים. אחד מהם היה מוכר לי עוד מקודם, ממערת המכפלה.

שוחחנו קצת, בעיקר אני הקשבתי לדבריהם, שכן אני הייתי האורח ברכב.

האדון שליד הנהג דיבר על הערבים שהתהלכו בדרך שעברנו בה. הוא אמר שהם חושבים על חזרה לבתים הנטושים שהיו בצדי הדרך. הוא הצביע על בתים ואמר לי לראות איך הם בונים, בידיעה שזה שלהם. הוא גם ביקש שאראה כיצד הם מסתובבים בשטח ללא פחד.

האדון שנהג, נטל גם הוא את רשות הדיבור לאחר מכן. הסבריו על המצב היו מעניינים, באמת ובתמים.

האזנתי בקשב לדבריו, גם כאשר האדון השני ירד מהאוטו, לאחר שהגענו לקריית ארבע.

הוא סיפר על החלק שנטל בשלוש מלחמות ישראל.

הוא דיבר על כך שהקדוש ברוך החזיר את הארץ לעם ישראל בחלקים ועם הזמן היא גדלה.

כאשר שאלתי אותו מה לגבי שטחים שהוחזרו או יוחזרו. אם אולמרט יחזיר שטחים, מה יקרה אז, האם זה זמני?

הוא השיב ואמר שגם אם מחזירים, זה זמני והקדוש ברוך יחזיר את כל ארץ ישראל לעם ישראל.

האדון גם סיפר לי על כך שלא באנו לארץ ריקה, כי הקדוש ברוך רצה שהארץ תיבנה בעבור עם ישראל. הוא הצביע על הבתים של קריית ארבע ושאל אותי מי אני חושב בנה אותם. הוא שאל ומיד השיב שהערבים בנו.

הגויים, בנו את הארץ לעם ישראל. אחר כך יגיע מלך המשיח והוא יגרש את הגויים. בהינף יד ובמוצא שפתיו, הוא יגרש בתפילה את כל הגויים והארץ הבנויה תישאר לעם ישראל. הקדוש ברוך הוא משאיר את הגויים בארץ בינתיים, כדי שהם יבנו למען היהודים את הארץ.

כמובן שיתכן וכל מה שהוא אמר אכן יקרה. יחד עם זאת, הסבירות לכך לא גבוהה במיוחד. עם היד על הלב (טוב, אני מקליד עם שתי ידיים ולכן אין לי שום יד על הלב כעת, אלא שתי ידיים על המקלדת), אני לא רואה בעם ישראל משהו כה מיוחד שאיזו ישות כל יכולה תבחר בו מכל העמים ותגשים את החלומות הללו.

לי, נראה כאילו הוא ציטט לי סיפור או אסופת סיפורים שוודאי שמע מפי אי אילו "חכמים" שוודאי שמעו זאת מאי אילו "חכמים" (וכן הלאה), שבדו סיפורים ברוח זו מלבם.

אמרתי לו בעדינות שהבעיה כפי שאני רואה אותה, שגם לערבים ודאי יש סיפורים דומים, רק מהצד ההפוך.

הוא אמר שאלוהים ילך עם אלו שצודקים והיה ברור לו שהכוונה ליהודים.

הסיפור נמשך הרבה אחרי שהגענו לתחנת האוטובוס בקריית ארבע. היה חשוב לי לשמוע אותו וכך נשארנו במכונית עוד כמה דקות, עד שירדתי, לא לפני שהודיתי לו מקרב לב על הטרמפ.

אני חושב שזו בעיה גדולה. שיש שני צדדים. שניהם צודקים על פי הנרטיב שלהם. שניהם לא מוכנים להגיע לפשרה.

קצת קשה לי לקבל גישה הרואה קבוצה שלמה של אנשים כעבדים, חוטבי עצים ושואבי מים שיש לנצלם, להשתמש בהם ולזרוק.

אני אמנע פה מהשוואה לתקופות אחרות ומקומות אחרים, בעיקר מפאת כבודם של האנשים ששהיתי במחיצתם שלשום.

חזרתי מחברון עם לא מעט שאלות, ודאי יותר שאלות מתשובות שקיבלתי.

שאלות לגבי חשיבותם של מקומות קדושים והמחיר שנאלצים לשלם על הקדושה שלהם.

שאלות בנוגע לעתיד של אזור חברון ובכלל אזור הגדה המערבית של נהר הירדן.

שאלות באשר למה הופך אנשים כל כך דומים לאויבים כל כך מרים.

האם דת היא גורם היוצר מריבות וסכסוכים או פשוט עוד דרך התבטאות שאותם סכסוכים, שהיו מתקיימים בלאו הכי, מוצאים.

ועוד שאלות כה רבות, שאני לא בטוח שיש לי רצון להביא את כולן לכתב.

התשובה היחידה שחזרתי איתה, שלמעשה הייתה לי עוד לפני, שאירועים שמדווחים עליהם בתקשורת, לא בהכרח משקפים את מה שקורה שם בשטח.

המציאות הרבה יותר מורכבת מכדי שתעבור באייטם של 30 שניות או ידיעה של 150 מילים.

אין צד אחד רע מוחלט של מתנחלים ולעומתו צד של פלשתינים טובים בצורה מוחלטת, בדיוק כמו שאין אומת רוצחים פלשתינים לעומת קדושים וטהורים מתנחלים.

כל אותם תושבי קריית ארבע נחמדים ששוחחתי איתם, בדיוק כמו כל אותם ילדים פלשתינים תושבי חברון שדיברו איתי (ולצערי כמעט ולא דיברתי איתם) ואותם אנשים מבוגרים ונשים חייכניות, אומרים שבהחלט יש במקום הזה הרבה טוב.

כל אותן צלקות שיש על פני השטח, כתובות נאצה, נקבים מירי, רשתות נגד יידוי אבנים, מחסומים ועמדות תצפית, בתים נטושים ועוד כל כך הרבה דברים המשדרים מלחמה, לא משרטטים מאידך תמונה אופטימית במיוחד.

בערך בשעה שתיים עליתי על האוטובוס מקריית ארבע לירושלים.

שוב בדרך בה עברתי מספר שעות לפני כן. מה שהיה בעבורי טיול של מספר שעות, הוא המציאות היומיומית של רבבות אנשים, ללא הבדל דת, גזע ומין, אם כי ודאי יש להם השפיה מכרעת על הפרשנות והתפישה של אותם מראות בדיוק.

באופן משעשע למדי, האוטובוס אמנם היה ממוגן ירי, אבל גרר שניים מארבעת הגלגלים שבחלקו האחורי על הרצפה, כך שלנסיעה התווסף ריח חריף של גומי שרוף. כשירדתי מהרכב, הגלגלים העלו עשן. האוטובוס אמנם עבר מיגון מפני ירי, אך לא בהכרח עבר את על הטיפולים המכאניים הדרושים במוסך.

מירושלים לקחת רכבת לת"א, דבר שלא עשיתי במשך למעלה מ-15 שנה לפחות וככל הנראה אף יותר.

הנוף היה יפה, אם כי מהעת בה הגעתי לירושלים בחזרה מחברון, התחיל אובך שהקשה על הראות.

כאן אסיים את דבריי ואשאיר מקום לחלק מהתמונות שצילמתי שלשום.

אלעד

תגובות לכתבה שעסקה בחברון מפי תושב יהודי בחברון וצאצא של תושב המקום שנמלט ממנו ב-1929.

המדרגות המטפסות אל מערת המכפלה

האיש בצד ימין הוא  ירושלמי שהיה לבוש מעניין

לומדים תורה (ועוד כמה ספרים חיצוניים)

הקבר הערבי למדי של אברהם

הקבר של יעקב (בערבית הפסוק המתאים בקוראן)

כוכב בסורג שלפני קברו של יעקב

סהר על כיפת מסגד אברהם. אם תביטו היטב, תוכלו לזהות את הרשת המשליכה מפני זריקת אבנים לרחב שנמצאת במתחם היהודי

שעטנז מעניין – למעלה על הקיר ערבית, למטה פרוכת בעברית

מתפלל יהודי. כאמור, תהיתי לא מעט כיצד המבקרים היהודיים מצליחים להתעלם מהערבית והמוטיבים האסלאמיים הממלאים את המתחם

עוד תמונה של המבנה שמעל מערת המכפלה

דוגמא קטנה לאחת מהרבה מאוד כתובות גרפיטי המייחלות למותם של הערבים. רציתי לתפוס תמונה של הילדים הערבים העוברים ברחוב הזה בחזרה מבית הספר, אך חשבתי שזה לא יהיה מכובד. בכל מקרה, אני לא חושב שהכיתוב הזה הוא לכבוד של מי שריסס אותו.

ילד קטן וחמוד משקיף ממרפסת ומנופף לי לשלום

תהיתי האם ב"מוות למחבלים" מתכוונים גם למחבלים היהודים (והיו לא מעט)

אנשי חברון חיים את מאורעות תרפ"ט (1929), בהם נטבחו כשבעים מתיישבים יהודים על ידי המון ערבי חמום מוח. זה מסביר חלק קטן מהמורכבות של המקום.

מחסום המפריד בין החלק שבשליטה ישראלית לחלק שבשליטה פלשתינית

המבנה היפה בצד ימין הוא בית הדסה

חייל שומר בקרבת מקום

פלשתינאים מספרים את סיפורם למתנדבים זרים

ערבי מבוגר (מצאתי משעשע משהו לראות אותו ועוד כמה פלשתינים לובשים כתום)

שער ומבנה ועליהם גרפיטי של מערת המכפלה

ילדים משחקים עם עגלה

מבט אל השטח שוקק החיים שבשליטת הפלשתינים מהאזור המת כמעט שבשליטה ישראלית

איכר ערבי זקן חורש את החלקה הקטנה שלו

האבן שמציינת את קבר ישי

עמדת השמירה מעל קבר ישי. בשמשה סדק מקליע, סימן לקונפליקט המתקיים במקום

ילדים משחקים כדורגל ברחוב. הסכנה ממכוניות חולפות קטנה, שכן הן כמעט לא חולפות

רחוב דוד המלך השומם והנטוש

את זה צילמתי בתחנת דלק נטושה שהפכה ללול מאולתר

עדיין לא החלטתי אם זה נחמד או מפחיד, מה שבטוח שזה מעניין

את התמונה הזו, אני שם רק כדי להראות ששנאה לערבים קיימת לא רק בקרב המקומיים, אלא גם בקרב חיילים המוצבים במקום (אין בכוונתי לשפוט. לא נטלתי חלק בלחימה שניהלו וודאי גבתה מהם מחיר לא קל, נפשי וגופני. פשוט רציתי להראות שלהאשים רק את תושבי חברון בקיצוניות ואת שאר החברה בישראל לנורמאלית, לא בהכרח משקף את המציאות נכוחה)

לסיום, תחנת האוטובוס בקריית ארבע, בדרך חזרה