בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לא מפריעים לנהג (או ההגה לא רק שלך)

נסעתי עם אימא שלי ברכב. נהגתי.

בדרך פיק"א, בואכה חורבה, לפני הפנייה ימינה לרחוב מבצע יהונתן, נוצר גודש תנועה זוטא, עקב אוטובוס כחול (ומכוער להפליא) שנתקע לפני הצומת.

אנו רצינו לפנות ימינה, אולם הרכב שלפנינו, שהיה אמור להמשיך ישר, חסם במקצת את הנתיב שלנו (הרי זה ישראל, אין באמת נהגים אחרים זולתך, אז למה לא לתפוס שני נתיבים?).

מכאן להלך הדברים שהלך ברכבנו:

אימא שלי: "צפצף לו שיתקדם".

אנוכי: "אני לא מצפצף" (בחלק הזה חשבתי לעצמי שמעבר לזה שזה לא חוקי, אני פשוט לא אוהב לשמוע רכבים מצפצפים ולכן אני לא יהיה זה שיצפצף).

אימא שלי: "נו באמת" [דוחפת יד לכיוון הצופר ואני מרחיק את היד שלה].

אנוכי: "מה את עושה"?

אנוכי (שוב, אחרי בערך דקה, כשהנתיב התפנה): "לא לימדו אותך שלא מפריעים לנהג"? (פה אומר שמדובר ברמז למשהו שאבא שלי היה נוהג להגיד לי, בהקשר של עוצמת הרדיו).

אימא שלי: "ההגה לא רק שלך".

אנוכי: "כשאני נוהג כן".

אימא שלי (ממשיכה בשלה): "אבל לא הפרעתי לך לנהוג".

בשלב הזה הבנתי שאין טעם להתווכח. הרי היא צודקת. באמת אף אחד עוד לא מת כששיחקו לא עם ההגה בזמן הנהיגה.

ואם כן, אין לכם הוכחות. הם כבר מתו.

זנות בחסות האומנות

בהמשך לאותה נסיעה, הגענו לסינמטק.

הסרט, סרט ישראלי בינוני לגמרי בשם "מוכרחים להיות שמח".

אימא שלי מאוד אהבה אותו (הייתה לה זו הפעם השנייה בה צפתה בסרט), כי לטענתה הוא כמו בחיים.

לטעמי הוא כמו בחיים של אנשים מוכי גורל, אבל הבה נקבל את ההנחה שלה.

מה הטעם בסרטים, בהנחה וסרט הוא אומנות, אם הם מציגים דברים מהחיים?

ברגע שאומנות מציגה משהו ארצי, היא נתקה עצמה מהאלוהות שיכולה הייתה להיות לה.

מה הטעם בהצגת חיים של אנשים בשר ודם, כמשהו שאמור לסמל משהו נשגב עם ערכים אוניברסאליים?

בכל מקרה, לא ספרתי בדיוק. אך בסרט היו מספר סצנות מין.

בשתיים בהן, הגיבורה (שמחה) עושה את אשר עושה עם אדם נשוי, מוכר רהיטים בתחנה המרכזית החדשה, שבוגד באשתו.

בכלל, היו עוד כמה קטעים כאלה עם מיניות מרומזת עד בולטת בצורה דוחה.

מה הטעם בהכנסת סקס לקולנוע?

מה הטעם במין כחלק מהאומנות?

הדבר הזה, ארצי, אנושי ומגעיל. ודאי הוא לא מייצג משהו נשגב המעשיר את עולם הצופה. לכל היותר, הוא מציג לצופה את הכיעור שבחייו שלו.

רוצים לצלם משגלים ושיגולים?

אדרבא, אני חושב שזה מבורך. אך אל נא תטענו שמדובר באומנות, אל בזנות.

אל תאמרו שזה קולנוע, אמרו שזו פורנוגרפיה.

סקס זו לא אומנות!

כלומר אומנות טובה לא אמורה להכיל סקס.

(הערה לעצמי, אולי באמת לא כדאי לקחת את כל מה שניטשה כתב כדרך חיים, ובהקשר זה את "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה")