בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

איזה יום נהדר היה לי היום.

אני באמת מתקשה לדמיין יום מוצלח יותר.

קמתי בבוקר ונסעתי לאחת משמורות הטבע היפות בארץ – שמורת גמלא.

אני אכתוב עליה יחסית מעט, שכן התמונות מדברות בעד עצמן (ובוודאי הסרט שאערוך ביום מן הימים, אל אמות לפני) וגם אין לי חשק עז או יכולת לפרט כיצד כל פעימת לב הייתה כה נרגשת וליוותה אותה מין תחושה נפלאה שכזו.

בשמורת גמלא, מספר אטרקציות מרכזיות. אתאר אותן על פי הסדר הכרונולוגי של הטיול שלי:

הראשונה, היא שרידי הישוב העתיק בגמלא, הנזכרת בתלמוד כעיר מוקפת חומה מימיי יהושוע בן-נון.

הליכה קצרה בשביל מוקף כר עשב ירקרק והמון פרחים שהפיצו ריח פריחה נהדרת בשלל ריחות, הביאו אותי אל שרידי עיר הבזלת הזו, המשקיפה אל כחול הכנרת.

כל הדרך, חגו מעליי נשרים, אשר מידי פעם צללו מטה, כך שיכולתי להבחין בנקל בראשם הבהיר.

הסתובבתי מעט בין הריסות הבתים ובית הכנסת העתיק וחזרתי למעלה, אל עבר האטרקציה השנייה.

הליכה לאורך "שביל הנשרים" הביאה אותי, באופן לא מפתיע אל "מצפור הנשרים". שם ישבתי והשקפתי על נשרים על רק הצוק המתנשא שמעברו השני של הבקע.

הרוח הקריר, ליווה את הסימפוניה של שאר העופות – הנשרים, הסנוניות, הדרורים ואלו שלא בדיוק זיהיתי, אך הן היו שם.

עברתי דרך שרידי ישוב מתקופה אחרת, אשר לפרקים היה ישוב נוצרי ובו כנסייה ועד 1967 היה כפר סורי שתושביו נסו במלחמת ששת הימים ולא חזרו עם שוך הקרבות.

הרהרתי מעט על מה מביא ערים וישובים להיבנות ולהיהרס, להתמלא ולהיזנח, להתרומם ולשקוע. הרהרתי באימפריות שעלו ושקעו, אשר אני משוכנע שרובן ככולן ראו עצמן כנצחיות והן אכן היו כאלה, עבור חלק מהאנשים שחיו ומתו בהן.

המשכתי דרך "שביל הדולמנים" (Dolmens. פירושה המילולי של המילה הוא שולחן [דול] אבן [מן] בשפה הברטונית העתיקה [כך נכתב בפרוספקט של האתר] ומדובר בשרידים בני כ-4,000 שנהף הבנויים נלוח אבן גדול המונח על שני לוחות אבן זקופים. כ-700 כאלה פזורים באזור גמלא ועוד אלפים פזורים בגולן. בכל מקרה, הרעיון דומה לסטונהנג' בבריטניה, אם כי לא מצאתי את אלמנט המעגל) לעבר מפל גמלא.

מפל גמלא, הוא המפל הגבוה בארץ. 51 מטרים גובהו.

השביל שהיה בוצי מעט, חלף בשלב מסוים מעל הנחל באמצעות גשר עץ צר.

המים רחשו תחתיי ואני המשכתי לעברו השני של הנקיק, למצוק תלול אשר בו תצפית נפלאה גם על המפל ולא פחות חשוב מכך, על הקנים של העופות הדורסים.

שם ראיתי במעופן ציפורי, אשר לפחות לגבי חלקן סבור אני שמדובר בעיטים (נדמה לי עיט ניצי, אבל אני באמת לא יכול להיות בטוח).

על רקע המפל והמצוק, המחזה היה מרהיב.

ישבתי שם עוד שעה ארוכה בטרם החלתי בדרכי חזרה לרכב.

בדרך חזרה עברה קבוצה חביבה של ילדים מבית ספר ערבי. הם נראו באמת נחמדים ורק תהיתי אם הנשק שהיה למאבטח (קרבין, אלא מה) הוא כסת"ח של מערכת החינוך הישראלית או שהם חוששים מגורמי ימין (הרי היו לנו נתן זאדיים למיניהם). תחושתי היא שהאשמה, כמו תמיד, במשרד החינוך.

זהו. כעת שמתי פעמיי אל עבר קצרין, מועצה מקומית קטנה אשר כלעג לרש מכונה "בירת הגולן" (הרי הכפר הדרוזי מג'דל סאמס גדול ממנה פי 3 והוא הראוי לתואר).

בדרך עוד עצרתי ליד "מפל עיט" ששייך לשמורת יהודיה הסמוכה, בה הייתי לפני כחצי שנה והפעם בחרתי לא לטייל בה, כי בכל זאת די קר כדי לשחות במי מפלים צוננים).

המפל נחמד, אך גמלא לטעמי האישי מרשים יותר, אולי כי בכל זאת הגודל כן קובע.

הגעתי אל קצרין. לא טרחתי להיכנס ל"עיר" עצמה והסתפקתי בסטריפ מול הזערורי שמחוצה לה.

חשבתי לקנות משהו בהיפר נטו, להכין סנדוויץ' שישביע את רעבוני עד הבית. אך החלטתי להיכנס לאזור המזון במטרה לקנות קרפ צרפתי ומצאתי עצמי אוכל אוכל "סיני-תאילנדי".

לזכותם אומר שבניגוד להרבה מקומות "רעים", שם מתחשבים בצמחונים ויש להם מנה זולה יותר לצמחונים (מה שאומר שלא צריך לגור במרכז כדי להתחשב בצמחונים, אלא להיות בעל מודעות). מנה שכללה מרק, תוספות ושתייה (תה קר), עלתה לי 30 שקלים. ולחשוב שרק המנה העיקרית עלתה לי לא מזמן בקניון רמת אביב כמעט 50 שקלים.

קינחתי, כפי שהיה צפוי בקרפ הגון עם נוטלה.

והייתי בדרך לחיפה.

עד כאן החלק על הטיול וכעת תמונות שאחריהן החלק של הערב:

מבט על העיר העתיקה של גמלה מלמעלה

כלנית (או שאולי זה פרג? עזרו לי לפתור את החידה!) שצילמתי

חורבות גמלא ומעליהן חגים נשרים

ושוב חורבות גמלא

תצפית המשקיפה על הכנרת

מבט מרחוק על מפל גמלא

הכנסייה הביזאנטית

שביל הדולמנים

אחד הדולמנים להמחשה

אני על רקע מפל גמלא (צילום אני, טיימר וחצובה)

פה אני מפסיק לכער את התמונה ונותר המפל בלבד

מפל עיט בשמורת יהודיה

ואותו מפל שצילמתי עם רכב חולף בכביש שנמצא ממש מעל

ואחרי שראינו תמונות מחלקו הראשון של היום, הבה נדבר רק על משהו קטנטן מהערב שאחרי.

הלכתי לסרט מולין רוז' (Moulin rouge).

או, אני לא מדבר על הסרט משנת 2001, סרט אמריקני עתיר תקציב ששם דגש על מוזיקה, קצביות וססגוניות ושילם בהיותו דבילי לחלוטין.

אני מתכוון לסרט הבריטי משנת 1952 של הבמאי ג'ון היוסטון.

לא, זו לא הגרסה "המקורית" של הסרט. היו גרסאות לפני כן, אפילו בשנות העשרים.

אולם הגרסה הזו, צבעונית כפי שרק טכניקולור יכול להיות צבעוני, ססגונית לא פחות מזו האמריקנית, על אף שסבלה מאיכות צליל נוראה, הייתה עשירה ומרתקת.

יתכן שזה הקולנוע הבריטי שעושה את הגרסה הזו כה עדיפה על אחותה הצעירה, יתכן ו"פעם הכול היה יותר טוב" והשקיעו בסרטים ויתכן כמובן שפשוט נפלתי על סרט מוצלח.

אולם על פי מבחן התוצאה (ולא אשווה למחזמר הקליל והחביב שנוצר ב-2001, שכן מדובר בשתי גרסאות שונות לחלוטין, כאשר רק השם מולן רוז' מקשר ביניהם), הסרט הזה פשוט מרתק.

זה לא רק תיאור הדמויות הססגוניות של פריז בשלהי המאה ה-19. אלו כל הפרטים הקטנים בעלילה. אלו השוטים הארוכים והמשחק המיושן והמלודרמטי שכמותם לא רואים כיום במחוזותינו.

ומה שמשך אותי באופן אישי, היא ההצגה רבת התושייה של מעמד האצולה בצרפת (ובאירופה כולה בעצם) בעידן בו האצולה הקלאסית איבדה מכוחה לטובת כוחות אחרים שעלו, בין אם המדינה המודרנית ובין אם אילי הקפיטליזם.

מה תלוש, מופרך ואנכרוניסטי נראה עולמם של אלו המתהדרים בתארי אצולה בעולם אשר בז לכול דבר המתיימר להיות מיושן ונכון.

כל אותם אנשים המתהדרים בגינוני כבוד ותואריהם גם אם ירדו מנכסיהם (ובסרט הזה משפחת טולוז לא איבדה את אחוזתה), הם אנשים אשר לא מובנים להמון האדם הצופה בקולנוע המודרני, בין אם ב-1952 ובין אם ב-2006.

מצאתי את דרך ההצגה של עקרון תואר הכבוד אשר מורש מאב לבנו ובמקרה של הסרט מולן רוז', לאציל טולוז לוטרק ששבר ברגליו לא התאחה ולכן הוא נותר גמד נכה והפך להיות צייר, דבר שריתק אותי במהלך הסרט ובהחלט מעורר מספר נקודות למחשבה לאחריו.

ואם בא לכם לראות כרזות מהסרט, יש כאן.

וכן. אלו הדברים הקטנים שלעיתים מסבים לי אושר בלתי מובן.

התעוררתי הבוקר עם חיוך גדול וככל הנראה אירדם שמח ומאושר.

20 בפברואר 2006, בהחלט היה יום מוצלח.

אלעד