בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אחרי הקטע הקודם על הבלקן שפרסמתי לפני כחצי שעה, להלן עוד טקסט שכתבתי באותו הטיול. הפעם אחד שכתבתי בעיר קוטור שבמונטנגרו, בביתה של הקשישה החביבה שבביתה לנתי.

הקטע עוסק בחוסר המשמעות שבחיים בכלל ובצילום בפרט.

הטקסט נכתב ב-10 באוקטובר 2005.

קטע ללא כותרת

ישבתי לי היום בעיר עתיקה מוקפת חומה, יעד תיירות די פופולארי, אם יותר לי לשפוט.

שעה ארוכה צפיתי בהמוני תיירים, הבאים לצפות בכנסייה עתיקה, מן המאה ה-12, אם אאמין למדריכה של אחת הקבוצות או מהמאה ה-11, אם אאמין למדריך הטיולים שברשותי. מה זה חשוב בעצם?

היו שטיילו בקבוצות גדולות, מאורגנות עם מדריך או מדריכה. היו שטיילו בזוג, בליווי מקומי דובר אנגלית או לא. והיו גם כמה בודדים, כמוני.

רוב המטיילים היו מבוגרים אפורי שיער. אך גם צעירים יותר היו בין הפוקדים את המבנה העתיק, שבאותה מידה בה נבנה לפני כאלף שנה, יכול היה להיבנות בשנה שעברה כ"אטרקציה תיירותית". הרי מי בכלל שם לב כאשר כל מבנה עובר שיפוצים אחת לתקופה, ולא מעטים הם הפברוקים.

כמעט לכל המבקרים, כמוני, היו מצלמות ומצלמות וידיאו.

אני סבור שלא היה מביניהם איש שלא צילם את "הפלא הארכיטקטוני" הזה, אשר כמוהו פזורים אלפים ברחבי אירופה.

הוֹ, מה רבות הן התמונות של אותו מבנה, מעשה ידי אדם, השוכבות באלבומים רבים כאבן שאין לה הופכין, אם מישהו בכלל טרח להדפיס את התמונה ולתייק אותה בתוך אלבום.

כמה שנים עוד יזכו אנשי גיל הזהב, שצילמו איזה מבנה אבן, להתענג על לחיצת הכפתור שלהם?

את הילדים, הנכדים והנינים, הרי בלאו הכי התמונות לא תעניינה.

הצילום הוא הרגל, הרגל מגונה, שאני באופן אישי גם נוהג על פיו, על אף שברגעים אלו ממש ברור לי שמדובר בהבלי הבלים, מין תעשייה שכזו שהתפתחה לה, בצורה גאונית יש לציין, על מנת שבני אדם יקנו מוצר שהם לא צריכים וישתמשו בו עד אשר הם ימאיסו את עצמם לדעת, בין אם כלפי מושא הצילום ובין אם כלפי הקורבנות שיאלצו לצפות בצילומים הללו. גם אם הקורבנות יחשיבו עצמם ככאלה שאוהבים להצטלם או כאלה שאוהבים לצפות בתמונות.

הרגל כידוע, הוא דבר הניתן לשינוי, גם אם קשה להיפטר ממנו.

אך נראה כי כמו דיאטה לאדם גדול ממדים, אני אפסיק לצלם החל ממחר, בעצם החל מבעוד שבועיים וחצי, כאשר אסיים את טיולי זה.

או אולי, "עד שהמוות יפריד בינינו". המוות שלי, כי כאשר המצלמה מתה, מתקנים או קונים חדשה. זאת כבר הוכחתי לעצמי זה מכבר.

הכנסייה המדוברת (סליחה אם הרסתי למישהו תמונה דמיונית שונה והפכתי את הטקסט לפחות מופשט)