בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

"כביש הערבה" יכול היה להיקרא בקלות "דרך המכוניות היפניות על מובילי מכוניות שנוסעים צפונה".

זה נראה לי שם קצר וקולע בהרבה.

אם כבר הזכרתי מכוניות יפניות שמוסעות על מובילים מנמל אילת צפונה (כדי לחסוך דמי מעבר בתעלות סואץ, אני מניח), די עצוב לראות את המובילים חוזרים לאילת ריקים.

זה כאילו היו הם הורים המקריבים את הילדים שלהם למען איזו מטרה נעלה, שם בצפון הרחוק.

ואם כבר דיברתי על מכוניות יפניות, יש משהו מרגש בלראות מכוניות יפניות נוסעות דרומה לאילת.

זה כאילו הן עושות מסע שורשים ומחפשות את עצמן קרוב ככל שניתן למולדתן או שהן סתם מנסות לחזור הביתה ונתקעות.

ואם כבר בדרכים עסקינן, בדרך לאילת, בין אם נוסעים בכביש שעובר בדימונה ובין אם נוסעים בכביש שעובר במצפה רמון, עוברים דרך "דרך הבשמים".

דרך הבשמים, הייתה בעבר דרך בה עברו שיירות שהביאו בשמים מאסיה לאירופה.

אני יכול להבין מדוע לא עשו זאת במטוס (כי נגיד לא המציאו אותו אז), אבל אני באמת לא מבין מה הטעם (או הריח) בהעברת בשמים בכזו דרך ארוכה.

הרי המסלול שעובר במדבריות ותנאי מזג האוויר נוראיים, ודאי גרם לאנשי השיירה להזיע מאוד.

אם כן, ודאי עד שהגיעו לנמל עזה, הם היו כה מסריחים, שלא נותרו להם בשמים, בהנחה ורצו להפיג את הסירחון.

יש די לא מעט ישובים ארעיים של בדואים בנגב. הם מתגוררים בפחונים די עלובים.

זה מאוד הזכיר לי את הימים בהם נסעתי בקוואזולו-נטאל בדרום אפריקה. באפריקה, זה נראה הרבה יותר רע ובכל מקרה מדובר בשטח הרבה יותר גדול.

רבות דובר על בדואים שמשתלטים על שטחים בדרום משל היו עבריינים ולא נאמר אנשים שפשוט חיים את חייהם שהם שונים מאיתנו.

לכן אעלה נקודה אחרת:

יש הרבה מאוד בסיסים של צה"ל בדרום הארץ. שטחים נרחבים מכך מוגדרים "שטחי אש" והצבא עושה בהם כבשלו.

מדוע התלונות על כך נשמעות בעוצמה פחותה יותר?

הרי הצבא תופס שטחים הרחבים מהבדואים ואין לי ספק הכוחות המזוינים של ישראל הם גורם מפחיד בהרבה מכמה עשרות רבבות נוודים שנמצאים בתהליך של הפיכה ליושבי קבע.

אגב הפיכה ליושבי קבע, הרי למרבית הכפרים הערביים בישראל היסטוריה של כמה מאות שנים לכל היותר (ולא נצח נצחים וישראל ערבית כפי שלעיתים יש המנסים להציג זאת).

למרבית הישובים היהודים היסטוריה קצרה בהרבה, כך שעל תראו בשורה הנ"ל איזה צידוק לאחיזה יהודית בלבד בישראל.

הנסיעה ליד עיירות הפחונים הבדואים בנגב, גורמת לי להפליג בדמיוני כיצד קמו בעבר ישובים ערביים בארץ (אפשר כמובן להרחיב את עולם המושגים, אך אני נותרתי בערבים בארץ).

שבטים נודדים שהחליטו להיות יושבי קבע במקום מסוים.

התהליך הזה, שלא התרחש ביום אחד, ודאי היה ארוך, היו בו לבטים רבים ואני מניח שגם רוב הכפרים הערביים בישראל נראו פעם, כמו אותם ישובים בלתי פורמאליים בנגב.

במובן מסוים, נסיעה בנגד היא כמו נסיעה במכונת זמן, מאות בשנים.

ואם כבר בענייני התיישבויות וישובים עסקתי, קיבוצים, באופן כללי נראים כמו התנחלויות.

במובן מסוים אחד הם. אחרי הכול, מדובר היה בהתיישבות במקומות מסוימים, באזורי הספר בעיקר, בהם קבוצות של אנשים התיישבו.

ההבדל הוא בעיקר בלגיטימציה לה שני סוגי ההתיישבויות זוכות – כלומר מי מעניק את הלגיטימציה (שמאל-ימין), כמה היא השתרשה ומי מנסה לשמר אותה.

במובן מסוים התנחלויות הן הגרסה הקפיטליסטית מתנת הליכוד החל מ-1977, של מפעלי ההתיישבויות של כמה תנועות סוציאליסטיות מאז ראשית המאה הקודמת.

בכל מקרה, אין זה מפליא שהמקומות הללו, בעיקר בנגב, נראים כקבוצת בתים, בד"כ ארעית או וילות צמודות קרקע, מוקפות גדר.

במובן מסוים, זה מזכיר קצת את אותן ערים בימי הביניים המקיפות עצמן מכשולים מפני צרים.

הנהגים בישראל לא אדיבים בדרך כלל. בעיקר בדרך.

אני באמת מתקשה להבין מדוע בגרמניה, בדרך עם שלושה נתיבים פנויים מכוניות יורדות לשוליים כדי לאפשר לי לעקוף, בעוד בכביש הערבה, כביש דו-סטרי, דו-מסלולי, הן נוסעות לאט ונהגיהן כלל לא חושבים לרדת לשוליים.

למותר לציין שאני יורד לשוליים כל אימת שאני רואה רכב מזדנב בעכוז מכוניתי, על אף שאינני נהג משאית.

ישנו פונדק המכונה "הקילומטר ה-101".

כמה חבל שממש כמה מאות מטרים ממנו, ישנו שלט המורה כי אילת מרוחקת 85 ק"מ.

מצד שני, כשעוקפים את באר שבע, יש שלט המודיע שתל אביב נמצאת 110 ק"מ מאיתנו וכעבור כחמישה קילומטרים צפונה, שלט אחר מודיע שת"א מרוחקת 115 קילומטרים ממנו...

באופן כללי, השילוט בארץ לא משהו.

באופן מוזר, בכל פעם שאני מגיע לאילת יורד גשם. זה היה ביום ראשון. זה היה לפני שלוש שנים גם כן.

יתכן וזה קשור לכך שאני מגיע בחודשים פברואר ומרץ.

מה לעשות. אילת חמה מידי בקיץ, למרות שחום באופן עקרוני לא מרתיע אותי. פשוט צירוף מקרים.

אילת היא עיר של מלונות (אם נתעלם מאזורי המגורים).

עקבה היא כפר ערבי גדול.

המצפה התת-ימי שמדרום לאילת כולל עוד הרבה דברים חוץ ממצפה תת-ימי.

הקשר בין חלק מהמיצגים לאילת, מקרי בהחלט (למשל האמזונאס).

מעניין אם ירתמו את החלק של האמזון במצפה התת-ימי לסניף ישראלי של החנות המקוונת Amazon.

אם כן, אני ודאי אזמין ספרים מאילת.

אני בטוח שרבים מבין המבקרים במצפה (עצמו, לא כל האקווריומים למיניהם במתחם), כמה מטרים מתחת לפני הים האדום, תוהים מה יקרה אם פתאום יהיה איזה סדק קטן, דרכו יזלגו מים וכמו באגדה על הנער ההולנדי שסתם את הסכר עם אצבעו ומנע שיטפון, מים יכנסו, יטביעו ויחריבו את המצפה, רק שהסיכוי שיבוא איזה ילד הולנדי לעשות finger fucking לשמשה, כמיטב המסורת ההולנדית לקירות, די קלוש.

שמתי לב לכך שהשמשות במצפה התת-ימי נקיות, נקיות באופן מחשיד.

אין לי בעיה שמנקים אותן מהצד הפנימי. אבל הייתי מצפה שמבחוץ, במתקן בן 30 שנה השקוע בתוך הים באזור כה רווי חיים, תצטבר המון ג'יפה.

המתקן הוקם ב-1974 ונפתח ב-1975 לקהל הרחב (על פי אתר המצפה). הייתי מצפה שבשלושים שנה לא אוכל להשקיף דרך השמשות ולא כך הדבר.

אגב, הים האדום כלל לא אדום. הוא כחול.

הייתי גם בים הצהוב לפני כשנה וחצי ונחשו מה. הוא לא צהוב, אלא כחול.

גם הים השחור, כחול כאילו היה פניו של ילד קטן שנחנק ממצה בליל הסדר או מהשפיץ של אוזן המן.

קונספירציה נגד עיוורי צבעים?

החוקים של סאונות (רבים של סאונה? אפשר מרחצאות אדים, אני מניח) וג'קוזים (רבים של ג'קוזי? אפשר בריכות עיסוי, אני מניח) משתנים למקום.

בחלק הכניסה מגיל 14, במקומות אחרים 16, אחרים 18 ובטח בארה"ב זה עשוי להגיע ל-21 מינימום.

השהייה מוגבלת ל-10 דקות, רבע שעה ובטח יש עוד ערכים.

אני תוהה אם אין צורך ברגולציה בתחום.

בכל מקרה, מה שבטוח, הוא שאין סכנה של ממש בשהייה ממושכת בבריכות עיסוי ומרחצאות אדים. משך השהייה, הגבלת הגיל ועוד כהנה וכהנה הגבלות, נובעות בעיקר משיקולים של עומס המבקרים הפוטנציאליים שרוצים למנוע, בדרך כאילו בריאותית.

ג'קוזי לא באמת עושה עיסוי והוא לא באמת דבר שווה במיוחד.

סאונה עם אדים זה חיקוי עלוב לדבר האמיתי – סאונה יבשה!

יחד עם זאת, סאונה יבשה באילת, ככל הנראה לא תעמוד בתחרות עם מזג האוויר השורר בחוץ בקיץ.

דיאטה היא לא לאנשים קמצנים שמתארחים במלון עם בופה (כלומר שירות עצמי בו ניתן לקחת אוכל כיד המלך).

אחת הדרכים לא להשמין בכל זאת מפיתויים מן הסוג הזה, היא לאכול ולאכול, לבלוס וללעוס (אפשר גם בלי ללעוס אגב), לדחוס ולגרוס, לבלוע אל הלוע כמה שמתחשק וגם אחרי שהחשק עובר ונשאר בעיקר ההרגל ונותרת הידיעה הזו שככל שתאכל יותר, "תדפוק אותם" יותר.

רגע, איך זה מסתדר עם אי השמנה?

פשוט וקל. ביום האחרון חוטפים קלקול קיבה ומורידים הכול...

אפרופו מלונות, יש במלונות, במיוחד ביוקרתיים שבהם, משהו שאמור להקנות להם תחושה ביתית, של בית אצולה, אך הוא כל כך זר לה, לתחושת הביתיות.

ישנם אנשים שבחרו בתקופות מסוימות בחייהם להתגורר במלונות וליהנות מהשקט שבאי-הדאגה לזוטות כמו ניקיון החדר (יש חדרנית לשם כך), בישול (הרי קיימים מסעדות, ברים ושירות חדרים במלון) על מנת שיוכלו להתרכז ב"לחיות".

אולם המלון, אינו בית (Home), אלא אשליה, חיקוי שעשוי להיות מוצלח ועשוי לאכזב, אך הוא אינו בית.

הוא מלאכותי וסינטטי.

חוץ מזה, כל דבר במלון עולה כסף. פה תוספת בעבור שירות חדרים, שם תוספת בעבור שימוש במתקני הספא ועוד תוספות כיד המלך, בהתאם לנכונות לשלם מחיר, שלא אכנה אותו בלתי סביר, שכן כל עוד יש המשלמים המחיר הוא סביר, אבל הוא בהחלט לא מוצדק.

ובתמורה לתשלום מקבלים יחס חם ואוהב. מלון הוא מין סוג של זנות שכזו. בעבור כסף, ינסו להגשים כל מיני חלומות בעבורך.

בין אם חלומך הוא שיחייכו אלייך בבוקר ובין אם הוא שיבדרו אותך, הרי מלון טוב הוא מקום שיכול להקנות לאדם הדחוי ביותר עלי אדמות תחושת שייכות מזויפת, שתתפוגג ברגע שיעשה Check out.

ואם מלון מסוים לא עונה על ציפיותיו של אדם, הרי ודאי יימצא לו מלון שכן יעמוד בציפיותיו, בהתאם לתשלום וסוג המלון.

אחרי הכול, הבה לא נשכח כי מלונות משמשים מקומות מפגש דיסקרטיים למין בתשלום, נוסף על צוות הוואי ובידור לילדים וכל המשפחה שיש בהם.

"ערסים" (יש הטוענים אגב כי ערסים זה ביטוי לא גזעני הכולל בתוכו ערבים ויוצאי עדות המזרח והמהדרין מוסיפים גם חלק מיוצאי בריה"מ לשעבר המכונים USS ARS. יחד עם זאת, אני לא מכליל ופשוט אומר שניתן לזהות ערסים, אך יחד עם זאת קשה להגדיר אותם, שכן כולנו ערסים בסיטואציות מסוימות וגם הערס הזוועתי ביותר, מתגלה כאדם חביב ולא ארסי במיוחד כאשר מכירים אותו היכרות מעמיקה) נוהגים להסתובב בטיילת בחבורות.

הטיילת באילת עמוסה בשעות הערב, על אף שכעת אין זו "העונה החמה", תרתי משמע.

אם כבר הזכרתי ערסים, ישבתי לי על מדשאה כל-שהיא, ליד בריכה כל-שהיא ובקרבתי שלושה נערים שלא בדיוק עונים להגדרה הלא קיימת של ערס, אבל אין לי ספק שהם ראו יותר מידי סרטי בורקס והם חושבים להם שהחיים הם סדרת סרטי אסקימו לימון.

מעבר לכך שבשלב מסוים הם החליטו לדבר בינם לבין עצמם אנגלית עילגת למדי (עילגת אפילו ביחס אלי, וזה קשה), רוב הזמן הם דנו בעברית לגבי שתי תיירות דוברות אנגלית שישבו לפניהן והשתזפו להן בשמש מרץ האילתית המפנקת.

הם, כלומר הנערים, באמת השקיעו זמן רב בדיון באפשרויות העומדות בפניהם – האם לגשת אל התיירות, מה לומר להן וכך הלאה.

אין לי ספק שסיפורים רבים הם עוד יספרו בינם לבין עצמם ובינם לבין חברים אחרים שלהם על היום בו כמעט התחילו עם תיירות בריטיות באילת.

רק מה, הואיל והדיון שלהם היה מילולי בלבד, התפאורה יכולה הייתה להיות כל תפאורה אחרת.

לצורך העניין, הם יכלו לנהל את הדיון שלהם על התיירות בבית, ללא תיירות.

נפלאות הן דרכי התפאורה.

אני לא אוהב כל כך לצלול. לכן רק שנורקלתי להנאתי הפעם.

בין כל הדפדופים, הזהרונים, הפיקאסונים ושאר הדגים שזיהיתי והייתי גאה בעצמי, הדבר שהכי בלט בעיני הוא אלמוגים חולים.

אלמוגי מוח אשר חלקים מתוכם פשוט היו מתים.

כאשר רואים את המחזה הכואב הזה, אין ספק שבעל החיים המסוכן והקטלני ביותר הפועל בים הוא האדם!

בין אם מדובר במיכליות נפט טובעות ובין אם בצוללנים שמכים באלמוגים בשגגה עם סנפיריהם (ובל נשכח את אותם רוצחים-צוללים שמקווים למכור את האלמוגים הצבעוניים מחוץ לים, במקום בו הם מאבדים מצבעם והרבה מקסמים), התוצאה אחת היא.

פגשתי אדם אחד שסיפר על היפנים (ושוב חוזרים ליפנים, הפעם לאנשים ולא למכוניות), עד כמה הם לא יצירתיים, אלא רק חקיינים עלובים וגונבי המצאות של אחרים.

הוא אמר את דבריו לאור היכרותו המעמיקה עם יפן, לאחר שלושה ביקורים שם.

קטונתי מלהתווכח איתו. אחרי הכול, אני הייתי ביפן רק פעם אחת. יחד עם זאת, כנראה שהוא לא ביקר באותה יפן בה אני ביקרתי ולא שוחח עם אותם יפנים עימם אני שוחחתי.

הוא ודאי לא שמע על אוריגאמי ועוד כל מיני דברים מאוד יצירתיים שהומצאו או שונו לבלי היכר עד כי בהחלט ניתן לכנותם מקוריים שפותחו ביפן.

מה שכן, אותו אדם, למרבה הצער, סובל מסרטן בגרון (וניתן להבחין זאת בקולו הצרוד עד כמעט בלתי נשמע).

כאשר הוא שוחח על סרטן הגרון ולא על חוסר היצירתיות של היפנים, הוא אמר שזה לא נכון להכליל עד כדי קביעה שהעישון שלו במשך עשרות שנים גרם לסרטן בגרונו.

לראייה, הוא אמר שהיו כמה מורים שהיה להם סרטן בגרון והם לא עישנו.

מעניין שלהכליל לגבי חוסר היצירתיות של 130 מיליון יפנים זה בסדר, אבל לקבוע שקיים קשר בין עישון לבין סרטן הגרון (ועוד סוגי סרטן) זה מכליל ולא בסדר.

אציין כי הוא אמר עוד הרבה דברים לא הגיוניים.

פארק תמנע הוא אתר חביב. חבל שגובים 38 שקלים בכניסה (33 אם אתה סטודנט, 30 אם אתה פנסיונר וזה מה שאני זוכר לגבי מחירים).

המחיר כולל הכנת בקבוק חול צבעוני (החול צבוע, לא טבעי) והטבעת מטבע נחושת, סרטון וגם שייט באגם, אבל זה באמת מיותר ועלוב (בעצם גם המטבעות).

תמנע שמשה כאתר כריית נחושת בעבור המצרים כבר לפני כ-3,300 שנה (שזה אפילו לפני שסבתא שלי נולדה) ובעבור עוד כל מיני שבאו אחריהם (למשל המדיינים).

בכל פעם שאני שומע סיפורים על עבדים ופועלים קשיי יום בימים עברו, אני מהרהר עד כמה באמת השתנה המין האנושי במרוצת השנים.

אמנם התרחשו כל מיני שינויים טכנולוגיים שקשה להתעלם מהם, אך הפרנציפ הוא אותו פרנציפ – יש אנשים שעובדים קשה ומקפחים את חייהם לא אחת בעבור שכר זעום שבקושי מאפשר להם לחיות, בעוד יש אנשים שכמעט לא עושים כלום מלבד ליהנות מהעבודה של אותם אנשים אומללים.

הצידוקים לכך יכולים להיות מגוונים ולדבר על זכויות טבעיות של קבוצות שולטות שעברו בירושה ועד קשקושים על כך שמגיע לקבוצות חזקות ליהנות מפירות ההצלחה שלהן עצמם, תוך התעלמות בניצול שעזר להגיע לשגשוג הזה.

אולם כפי שזה נראה לי, הדבר שבאמת מחזיק את זה הוא זה שהסידור הזה נוח לבעלי העוצמה ואלו שהסידור לא נוח להם חלשים מכדי להתנגד (ולעיתים מוצאים כל מיני ניחומים בעתיד טוב יותר, בעולם הזה או בזה שאחריו)

עוד דבר חביב בפארק תמנע, הוא תצורות נוף משגעות, דמויות פטריות, עמודים (עמודי שלמה) ועוד שלל צורות שאין להן בהכרח שם, אך הן בהחלט עוצרות נשימה..

אם במצפה רמון אמרתי שהתחושה היא של ביקור על הירח, אבן החול האדומה שבתמנע, מעוררת את התחושה של ביקור אפשרי במאדים.

אגב, ציורי קיר מלפני אלפי שנים, לא שונות בהרבה מציורים שאני ציירתי לפני קצת פחות מעשרים שנים על דף.

הגיג אחרון לאילת – 16.5% מע"מ (מס ערך מוסף).

אני מניח שחלק ניכר מהאנשים הבחינו כי עניין הורדת המע"מ באילת הוא די בלוף.

אולי כמה רשתות באמת מקפידות ליצור את ההבדל בין אילת ליתר חלקי הארץ (ארומה לו, כי הם רשת שגובה מחירים שונים בכל סניף, כך שבאילת המחירים הם כמו בת"א, על אף חוסר המע"מ והעובדה שמדובר ברשת, כך שנוצר מצב שבחיפה קפה ארומה זול יותר מבאילת, על אף שבחיפה כן יש מע"מ), אולם באופן כללי, המחירים באילת לא נמוכים יותר מביתר חלקי הארץ, אלא שווים להם ואף גבוהים יותר.

את ההפרש, משלשלים לכיסם בעלי העסקים האילתים.

הואיל וכך, אני בהחלט סבור שהצעתו של ביבי (כמדומני, אולי הקרדיט לא לו), להחזיר את המע"מ לאילת הגיונית ותהווה עוד הכנסה למדינה ללא פגיעה בכיס הצרכן, אלא רק בכיסם של כמה בעלי עסקים באילת. את החנויות הפטורות ממסים, אפשר בהחלט לשמור לתיירים מן החוץ.

יש אנשים אגב, כמו אימא שלי, שתמיד ישאלו בכל חנות אם המחיר לפני או אחרי המע"מ (הכוונה כמובן האם המחיר המוצג הוא המחיר נטו או המחיר כולל מע"מ וממנו יש להפחית 16.5 אחוז, נכון לעת כתיבת שורות אלה).

הייתי מצפה שאנשים כמותה ילמדו ואחרי כמה ימים יפסיקו לשאול זאת בכל חנות.

מצד שני, כעת אני חושב שגם אם היא הייתה עוברת לגור באילת, היא הייתה שואלת בכל פעם מחדש האם המחיר כולל מע"מ או לא.

טוב. נעבור לחלק הפסבדו אומנותי – התמונות.

ויש גם סרט דל מעללים שצילמתי.

ותמונות שצילמתי לפני שלוש שנים, רק בתוך המים.

אלעד

המצפה התת-ימי (אחד האקווריומים ליתר דיוק)

צוללן מנקה את האקווריום (אני מניח שיש כאלה שמנקים חלונות במצפה הלא-נטורליסטי הממוקם בים)

צב מרק מדומה (mock turtle soup)

המצפה (החלק מעל הים)

דג פיקאסון (הידוע בכינוי דג דוד לוי לאור השפתיים) שצילמתי באחד האקווריומים (צילום טוב יותר מבצלילה לפני שלוש שנים)

חלק משונית האלמוגים באילת

ילדה מוציאה פנינה – עוד "אטרקציה" במצפה התת-ימי שמחירה 79 שקלים כמדומני

צב שהוא לא צב מדומה

כרישים באקווריום (בניגוד לכרישים הלבנים שצללתי איתם בכלוב בדרום אפריקה)

כביש פנימי בפארק תמנע

פטרייה וחצי

"הפטרייה" (אחת אחרת, המפורסמת בהן) מטילה צל

קשתות ליד המכרות העתיקים בתמנע

עמודי שלמה

חוף הים באילת שבאזור המלונות

אותו חוף וברקע העיר עצמה וההרים הנישאים מאחור

זה לא "נמל אילת" אלא סתם מעגן קטן

משתזפים ליד הבריכה

ברקע שלושת הנערים ובחזית שני מושאיהם, כאשר בהחלט לא היה צורך בשתי ורודות הביקיני כדי שינהלו את אותה שיחה בדיוק