הבוקר, כמידי כמעט כל בוקר, מצאתי עצמי עומד תחת תחנת אוטובוס (Bus stop) מקורה, אשר הקירוי שלה מכונה על ידי עיריית חיפה גם כ"רהיט רחוב".
מדובר, למי שלא שם לכך את לבו, באירוע חברתי מעניין במיוחד.
ישנן האינטראקציות הללו, ביני לבין אנשים.
חלקם נראים לי מעניינים, חלקם נראים לי משעממים כמו, מממ, קצת קשה לי לחשוב על דברים משעממים, כי בכל דבר כמעט אני מוצא עניין, גם אם לא על פי הכוונה המקורית של המשורר.
את חלקם אני מכיר ומחליף עימם מספר משפטים ואף מנהל שיחה, אחרים אני מכיר והם בגדר זרים מוכרים לי (Familiar strangers), ולגבי אחרים, אני מוכן להישבע שלא פגשתי מעולם, אם כי סביר שאני מוכן להישבע כך מספר פעמים לגבי אותו אדם, שכן תמיד קיימת האפשרות שכבר פגשתי אותם ביום מן הימים.
מבין האנשים הללו, מידי פעם יש המעשנים.
יש מקומות מתוקנים בעולם, בהם חוקקו חוקים נפלאים האוסרים עישון בציבור (ותודה לגלוב של יובל דרור ומוסיף שהביא זאת לידיעתי).
בישראל, זה עדיין לא המצב. בישראל, גם במרכזים מסחריים סגורים מעשנים, כי הרי למי איכפת אם אתה רוצה להיכנס לקניון ולצאת ממנו באותה דרגת סירחון בה נכנסת.
בכל מקרה, הואיל וכאמור אין בישראל מניעה לעשן בחוצות, אותם אנשים אינם עוברים על חוק כזה או אחר.
מכאן, שנגזרה עלי אחת משתי האפשרויות הבאות:
לספוג את העשן.
לעבור למקום אחר.
במילים אחרות, הדילמה שלי היא או להישאר תחת קורת גג תחנת האוטובוס וליהנות מצלה, אך באותה עת לנשום את עשן הסיגריה ולספוג את הריח הנורא בבגדיי, או לחילופין, לצאת אל השמש הישראלית הקופחת, לתת לה לצרוב את עורי ולהעלות את טמפרטורת גופי.
כך, נגזרת עלי דילמה כה קשה, השקולה כמדומני למשפט שלמה - להיות מסריח מעשן הסיגריות של זולתי או להיות מסריח מזיעתי שלי, כתוצאה מעמידה ממושכת בחומה של השמש.
וגרועה מן הדילמה הזו, עומדת בפני דילמת הסרטן!
כמו החייל שנותרו לו שתי ברירות – למות כגיבור בהסתערות או למות בירייה על אי ביצוע הפקודה.
כמו הנדון למוות שבוחר אם למות בגז או בזריקה קטלנית.
כמו קורבן מעשה רצח אכזרי, שנאלץ לבחור בין שתי בחירות קשות מנשוא.
כך אני, נאלץ לבחור האם אני רוצה להגדיל את הסיכוי שלי לחטוף את סרטן הריאה, כמעשן פאסיבי, או שאולי אעדיף לזרז את מותי האכזרי על ידי חשיפה לשמש וסרטן העור.
דילמת הסרטן, בה אני נאלץ לבחור את הסרטן המיוחל, נראית לי אכזרית למדי.
איננה דומה בכלל לדילמת הבורקס שעמדתי בה אתמול.
השעה הייתה בסביבות עשר בלילה.
עברנו במרכז זיו, ורציתי לאכול בורקס, שכן את ארוחת הצהריים שלי אכלתי זמן רב לפני כן ומאז לא יצא לי להשביע את רעבוני.
חצינו את הכביש לעבר הבורקס (כמדומני עמיקם, אבל תמיד יכול להיות שמדובר במתחרים).
כאשר התקרבנו למקום, הוא דמה לאקווריום, רק שבמקום מים ודגים, היו בו עשן וטיפוסים מפוקפקים עם בדלי סיגריות בוערים.
לא היה שם מעשן אחד, אלא מסה גדולה של מעשנים.
ידעתי שאם אכנס פנימה, הסיכוי שאצא כעבור מספר דקות עם בורקס, אך בלי ריח חריף של עשן סיגריות מהבגדים והשיער, שואף לסיכוי של מפלגת הבנקים לעבור את אחוז החסימה.
דילמת הבורקס, הייתה פשוטה למדי.
בחרתי לא להיכנס, להישאר מעט רעב עד שהגעתי הביתה, כשעה לאחר מכן, ולא לצאת עם ריח של מאפרה.
אולם דילמת הסרטן, היא בעיה חריפה המלווה מיליוני מעשנים פאסיביים ברחבי העולם.
ראיתי צורך לכתוב את הסיפור הזה, שהוא מאוד יומיומי ומלווה אותי כמעט מידי יום ביומו, לאור העובדה שהיום, פורסמה בחלק הבריאות באתר YNET כתבה עם נועם בנימיני, אדם טוב, אכפתי וחבר, שהקים אתר אינטרנט נגד עישון, והוא פועל באופן אקטיבי למניעת עישון בגרנד קניון בחיפה ובכלל, במקומות ציבוריים בכל הארץ.
את האתר של נועם פרסמתי כבר פעמיים בבלוג ואני שמח שזה הגיע ל-YNET.
כל הכבוד לנועם!
כה חבל ומביש, שבמדינת ישראל, מי שצריך לדאוג לאכיפת החוקים הוא אזרחים אכפתיים כמו נועם והדבר לא נובע ממודעות של כלל האנשים ובאם אין מודעות כזו, על ידי זרועות האכיפה הרשמיות של המדינה, קרי המשטרה ונציגי העיריות, במקרה הזה.
כה חבל ומביש, אך לא מפתיע ומחדש.
הואיל גם רפרפתי על חלק מהתגובות שהתקבלו עד כה לכתבה, רציתי להציע לאותם בריוני מקלדת, שאמרו כי יכו את נועם אם ייתקלו בו מבקש מהם יפה לכבות את הסיגריות, והגדיל אחד המגיבים לעשות כאשר כתב שהיה מכבה לו את הסיגריה בעין.
רציתי להציע לאותם מחרחרי ריב ואלימות, בין אם הם וירטואליים ומרשים לעצמם "להתפרע" על המקלדת ובין אם הם אכן מייצגים משהו בעולם האמיתי שם, לכבות את הסיגריות שלהם בארובות העין של עצמם, במרכז האישון, עם "פזילה קלה" לעבר הקשתית.
אלעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
