בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אני יודע, בד"כ אני לא כותב כאן על דברים יותר מידי אישיים, בעיקר מפני שכל העולם ואחותו יכולים להכנס לכאן, לזהות אותי על פי השם, על פי תמונות שאני מפרסם ומונה הכניסות בצד שמאל למטה לא ממש מעודד או מראה שהסיכוי שזה יקרה קטן...

אבל בכל זאת, בלוג הוא גם יומן אישי, או כפי שכתוב בעמוד הבית של ישראבלוג : "ישרא-בלוג הוא במה לפרסום יומנים אישיים (בלוגים). זה המקום לספר לעולם מה קורה אצלכם ובעברית.", לכן אני מעוניין להביא כאן קישור לסיכום קצרצר לסיפור שאהבתי בתיכון (כמובן שמומלץ להשיג את הסיפור המלא ולא להסתפק בתקציר והסיכום).
הסיפור נקרא "יגון" (או "מועקה" בתרגום שאני למדתי ממנו) והוא נכתב על ידי צ'כוב. בסיפור מסופר על עגלון בשם יונה שבנו נפטר במהלך השבוע שקדם לסיפור והוא מחפש מישהו בעולם שיקשיב לו.
שורת המחץ בסיפור, שאני (ואני בטוח שעוד רבים) מזדהה איתה היא "האין בין כל אלפי האנשים האלה אפילו אחד שיקשיב לו?"

תחושת הניכור, תחושת הבדידות, התחושה שאין לאף אחד כוח להקשיב באמת לדברים אשר על לבך די מפריעה.
אני עובר על כל מיני בלוגים בישראבלוג ומעשה לא רק כאן.
די הרבה בלוגים, של מי שמכונים "דור הפרוזאק" (Prozk nation), על שם אותו כדור פלא נגד דיכאון.
לפעמים אני מקבל את התחושה שכל ילד (או בעיקר ילדה) בן 11 פותח בלוג ומספר שהחיים מסריחים.
לא צריך לחיות קצת לפני שקובעים כאלו עמדות נחרצות?

~מאמר מוסגר - האם פוסט של ילדות מפגרות, צריך להקרא פוסטמה?~ :)

בכל מקרה, אני מבין שהמון אנשים מחפשים מפלט במרחב הקיברנטי, לספר על צרותיהם בלימודים עם חברים וכו', אבל התוצאות עשויות להיות הרות אסון, אפילו במקום כמו ישראבלוג בו כל פוסט דכאוני אשר מהגג בענייני המוות זוכה לתגובות "שולחת חיבוק וירטואלי" במקרה הטוב ושליחת ניידת משטרה במקרה של אנשים שמאיימים שיפגעו בעצמם, כי מה לעשות, יש יותר מידי אנשים שרוצים להביע את עצמם ולספר על הרגשות שלהם ופחות מידי אנשים שרוצים לשמוע על אותם רגשות...
נכון, יש גם עניין של "תלות הדדית", של אנשים שקוראים בלוגים של אנשים שמגיבים אצלם, דבר שלעיתים הוא נחמד ולפעמים מתגלה בצורה מכוערת כאשר אנשים טורחים לציין בסוף התגובה שלהם משפט בנוסח "אתה מוזמן לבוא לקרוא בבלוג שלי".
שאני רואה כאלה תגובות, מצד אחד אני משתעשע מהפתטיות שבהודעה, אבל מצד שני אני מתמלא חמלה, כלפי אותם אנשים (בד"כ ילדים) שרוצים שמישהו יקרא את אשר יש להם לספר לעולם.
למעשה, אני לא בטוח שאני שונה מהם בהרבה, אולי מעט ברמת התחכום (גם לא תמיד)...

אם הזכרתי קודם את עניין שליחת המשטרה לאנשים שמאיימים בהתאבדות, שאלתי את עצמי לפני מספר ימים האם למישהו (למשל למשטרה) יש את הזכות לעצור אדם שהחליט לשים קץ לחייו?
האם אנשים נולדו בלי שתי החירויות הבסיסיות ביותר - לקבוע האם יוולדו וכיצד ומתי ימותו?
באשר ללידה, מדובר במשהו שככל הנראה אין לו פתרון (לפחות בעתיד הנראה לעין), אבל לגבי הזכות לבחור מתי לסיים את החיים, האם מותר לגוף או אנשים מבודדים למנוע מאדם להרוג את עצמו?
הרי האדם הוא אדון לעצמו, אם יבחר יוכל לקעקע על גופו כתובות טאטו, אם ירצה ינקב את אוזנו (או אברים אחרים בגוף), אז למה הפרדת הנשמה מהגוף היא דבר אסור?
הרי לפחות חלק מהדברים שציינתי כעת, גם הם בלתי אפשריים, אז מדוע אפו הוטל טאבו על נושא המוות?
מדוע בעצם לנסות להציל אדם שבחר להתאבד, לאחר שהוא קיבל את ההחלטה?
אין כוונתי שצריך לעודד התאבדות המונית, לא, להיפך, אם זה לא היה ברור מדברי עד כה, חשוב להקשיב לאנשים ולנסות לעזור להם. אני מנסה לעשות את זה כאשר יש ביכולתי לעשות משהו, אבל אם אדם בחר לבלוע עשרות כדורים, למה לשטוף את קיבתו? אם אדם בחר לקפוץ מבניין, למה לשים טרמפולינה בתחתית?
אם מישהו קיבל את ההחלטה והיא פוגעת רק בו מדוע לעצור בעדו?
יתכן ועוד אנשים תלויים באותו אדם, ילדים, קרובי משפחה. גם אם הם אינם תלויים, אזי עדיין מותו של אותו אדם ודאי יצבוט את לבם של רבים. אבל ההחלטה היא של אותו אדם, הרי מי שמגיע לכדי החלטה להתאבד, ודאי לקח זאת בחשבון במכלול השיקולים שהנחו אותו...

עוד שאלה שעלתה בראשי היא, האם לא עדיף שהמשטרה תשקיע את משאביה בהצלת אלו שכן רוצים לחיות?
אפשר להשקיע הרבה זמן וכסף שמשקיעים באנשים שכן רוצים להצליח, שכן זקוקים לעזרה. לבנות שלא רוצות להאנס, לבעלי עסקים שלא רוצים לשלם פרוטקשיין (דמי חסות) ובכלל, בלב כבד אני רוצה להזכיר שיש במדינה הזו הרבה יותר פושעים מאשר מגיני חוק...
אז אולי במקום לנסות להציל מישהו שינסה שבוע לאחר מכן לפגוע בעצמו, עדיף להפנות משאבים לכיוונים קצת יותר מועילים?

תשובה חד משמעית אין.

ולסיום, תודה לעופר לנדא שלבקשתי שלח לי את הטקסט הבא (ששמעתי בהלוויה לפני מספר ימים בפעם המיליון והחלטתי שאני רוצה אותו כתוב בבלוג), שמשום מה לא הצלחתי למצוא בגוגל לבדי:
אָדָם אִם בֶּן שָנָה יִחְיֶה, אוֹ אֶלֶף שָׁנִים יִחְיֶה, מַה יִתְרוֹן לוֹ, כְּלֹא הָיָה יִהְיֶה, בָּרוּך דַּיָּן הָאֱמֶת, מֵמִית וּמְחַיֶּה.
(מופיע באתר הזה על ענייני הקבורה)
משפט יפה, לא?
מתאים לסיכום הגיגים ומחשבות על מוות.

בכל מקרה, אם תהיתם (וגם כדי למנוע תגובות ניחומים מיותרות), אני מרגיש כעת הרבה יותר טוב ופחות מועקה, אחרי שיחה ארוכה ונפלאה עם האישה שאני אוהב ואני כל כך נהנה לדבר איתה ולשהות בחברתה.

אותי זה הצחיק

שנה  למותו של אילן רמון

רק לי הציטוט של האיש מנס"א (NASA) נראה מצחיק?
"יבואו עוד ישראלים בעקבות רמון"...
אני מקווה שהוא לא התכוון להתרסקות...

עונש מוות לפורנוגרף פדופיל

על אדם בארה"ב שהורשע בהפצת פורנוגרפיית קטינים באינטרנט, נגזרו חודשים של עבודות שירות וכן ניתוק מהאינטרנט למשך שלוש שנים.
הוא עירער על חומרת העונש, לא עבודות השירות, אלא על הניתוק מהאינטרנט בטענה שזה פוגע בחופש הביטוי שלו...

ניתוק מהאינטרנט לא שקול לעונש מוות (לשלוש שנים :)?
טוב, לא ממש עונש מוות, אבל שלוש שנים ללא חיבור לאינטרנט זה ממש קשה, לא?

מיקרוסופט

בשיחה עם אחת הבחורות היותר מצחיקות שהכרתי דרך אתר ישראבלוג שבלוגה פרטי ולכן לא אקשר, אינגריד שמה, עלתה הנקודה הבאה (בעקבות שיחה בתוכנת מסנג'ר של מיקרוסופט) :

כל כך הרבה אנשים משתמשים בתוכנות של מיקרוסופט כדי לכתוב עליהם ביקורת (שלילית במיוחד)...
מוזר קצת, לא?
כמו לירוק לבאר ששותים ממנה...

אגב, אם מיקרוסופט מתחרים בימים אלו עם גוגל על עולם מנועי החיפוש, הרי ראוי להזכיר להם שחברת גוגל קנתה לפני כשנה את פירה לאבס, החברה שאחראית על אתר הבלוגים הגדול BLOGGER.
אז אם לגוגל יש מערכת בלוגים, למה שלמיקרוסופט לא תהיה מערכת בלוגים?
אני אפילו מוכן לתת להם רעיון לשם : מיקרופוסט(Micropost)...
בעברית זה אפילו נשמע יותר טוב...

ובאווירה אופטימית זו, נסיים את הפוסט הזה.
אלעד