בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

טקטיקה מול אידיאולוגיה

מחר, אם לא תפרוץ מלחמה, יושמד העולם או סתם יבוטלו הבחירות מכל סיבה שהיא, תתקיימנה בחירות.

הערב שלפני, הוא הזדמנות פז עבורי, להרהר כיצד יש להצביע. כוונתי באופן עקרוני ולא אם למפלגה זו או אחרת.

לצורך העניין, אניח שהבוחר כבר החליט למי להצביע והחליט שהוא מעוניין לבחור בדרך שתביא שלום בתנאים הכי קרובים לאלו שהוא רוצה, ביטחון בדרך שהוא רוצה, כלכלה ורווחה כראות עיניו וכן הלאה.

האם על הבוחר להצביע למפלגה שהכי משקפת את עמדותיו (הצבעה אידיאולוגית) או בזו שנראית שהיא זו שתגשים את המדיניות הכי קרובה לזו שהיה רוצה (הצבעה טקטית).

נדמה לי שהדרך הטובה ביותר להסביר את כוונתי, היא על ידי דוגמא.

האם בבחירות האחרונות ב-2003, בהנחה והבוחר רצה להתנתק מרצועת עזה, היה לו עדיף להצביע למפלגת העבודה בראשות עמרם מצנע, שהציע את ההתנתקות מעזה לפני הבחירות או לחילופין להצביע לליכוד בראשות אריאל שרון שבסופו של דבר הוציא את התוכנית אל הפועל, על אפם וחמתם של כמה מבני מפלגתו.

האם הייתה באמת עדיפות להצבעה האידיאולוגית על זו הטקטית אז, בהנחה וניתן היה לחזות את המהלך?

אם מעוניינים גם בנסיגה מהגדה המערבית, תקראו לה פינוי, תקראו לה גירוש, קראו לה אפילו בשם המוזר "התכנסות" (על שום ההתכנסות במספר גושי התיישבות), האם נבון יותר להצביע (בהנחה שאנו מצביעים למפלגה ציונית, הנחה שכלל אינה מובנת מאילו) למרצ, לעבודה, לקדימה או אולי לליכוד?

ההבדלים בין קדימה, לעבודה ולמרצ, די זניחים, למיטב הבנתי, בכל האמור לסוגיה הזו. מרצ כמדומני לא פוסלת שיג ושיח עם החמאס על מנת שישנה את אמנתו הקוראת להשמדת ישראל, העבודה תנהל משא ומתן עם החמאס בתנאי שיכיר בישראל וגם קדימה תנסה קודם כל למצוא שותף. שלושת המפלגות מעדיפות לנהל את הדיונים עם אבו מאזן, דבר מעט תמוהה בעיני, אם הוא מייצג כעת את מפלגת המיעוט. וכולן אומרות שבאין ברירה, תבצענה נסיגה חד צדדית (ל"גבולות של ביטחון" כמובן).

יתכנו שינויים קלים במפות הסופיות, אך אני מניח שהצבעה לשלוש המפלגות הללו, תשיג תוצאה דומה, לפחות בכל האמור ליחסי חוץ וביטחון.

הליכוד באופן מוצהר לפחות, מבדל עצמו "מהשמאל". אולם אני יכול להניח שברגע האמת, (בתקווה שלא יהיה...) ראש הממשלה נתניהו, יעשה ויתורים דומים, כפי שעשה בזמנו בעת הסכם חברון ב-1997.

לכל היותר, הרטוריקה תהיה שונה.

נשאלת השאלה במקרה דנן (ושוב, יתכן והבוחר רוצה משהו אחר לחלוטין. לגיטימי), איזו מבין המפלגות תניב את התשואה הגבוהה ביותר.

האם הליכוד הימני או מרצ השמאלית?

או שאולי העבודה היונית עם סוללת הגנה ביטחוניסטית או בכלל קדימה המתיימרת להיות גדולה?

כיצד ניתן לנחש או לדעת להעריך נכונה כיצד תנהגנה מי מהמפלגות לאחר הבחירות?

הניסיון מלמד, שבדיעבד הפעולות נראות בגדר הסביר והמוסבר, אך במבט קדימה התנהגותן מפתיעה.

בשיטת בחירות רובית-אזורית, המגדילה את הסיכוי למפלגה אחת בעלת רוב מוחלט בפרלמנט (מגדילה אך לא מבטיחה. בהודו, גם בשיטה הרובית אין מפלגה אחת בעלת רוב המושבים בבית הנבחרים), קלה יותר הבחירה.

הרי שם הבחירה הטקטית, מתאחדת עם השיטה האידיאולוגית.

הרבה יותר קל לבדוק האם המפלגה שבחרת, עמדה בהתחייבויותיה. ואם לא עשתה כן, להחליף אותה.

בשיטה היחסית הנהוגה בישראל, גם אם הבוחר ירצה לבדוק האם המפלגה עמדה בהתחייבויותיה, תמיד יוכלו נציגיה לטעון שבשל שיקולים קואליציוניים, לא ניתן היה להגשים את המצע במלואו (אך הנבחרים באמת התאמצו. "תסמוך עלי").

כשזה המצב, לא פלא אפוא שמרבית הבוחרים כלל לא טורחים לעיין במצע של כל מפלגה, שלא רק שמבחינה חוקית אינו מחייב את המפלגה לממשו, מבחינת המציאות מתחייב שהוא לא יתממש.

וכשלחלק ניכר מהבוחרים אין בכלל עניין לעיין במצע, כלל לא מפליא אותי שכאשר שלחתי אי מייל למפלגת העבודה, ובו כתבתי שאני מבקש לראות את המצע המלא ולא את התקציר המופיע באתר, קיבלתי כעבור יומיים אי מייל שבו הודו לי על הפנִייה והפנו אותי לעיין בעיקרי המצע המופיעים באתר (מה שמעורר אצלי ספק גדול אם בכלל טרחו להעמיק בבקשתי הקצרצרה ומה שמעלה בי ספקות האם לטרוח להצביע למפלגה שמזלזלת בבוחרים פוטנציאליים).

וכך, עם מה נותרנו?

הצבעה טקטית אשר כמדומני שמורה רק לנביאים כאורקל מדלפי.

או הצבעה אידיאולוגית, למפלגות שהאידיאולוגיה שלהן לוטה בערפל (חלקה מהמפלגות כן חושפות את מצעיהן. אציין לטובה את מרצ, אשר נציגיה התעקשו ממש שאקח את המצע המלא) והמימוש שלה מוטל בספק.

בצר לי, לא הגעתי למסקנה, איזו משתי החלופות רעה פחות.

והמעניין הוא, שאין שולל ממני את זכות הבחירה.

דברי אחרים

הואיל וכאמור אינני רואה בעצמי צורך לשכנע אחרים בדברים שאינני משוכנע בהם והואיל ואני אדם ספקן מטבעי ואינני משוכנע כמעט בכלום, אולי אביא שתי כתבות מעניינות (אותי) שקראתי ב"הארץ" הבוקר.

הראשונה של שחר אילן המטילה על הציבור אל האחריות לאדישותו.

"הפוליטיקאים שלנו הם תדמית נוף בוחריהם. הם עסוקים בקומבינות בדיוק כמו הציבור שהם מייצגים" כותב אילן. אמנם מדובר בשיקוף דרך מראות עם עיוות אופטי מסוים, אבל בהחלט קל לי לקבל את הטענה הזו.

בכל מקרה, תקראו את הכתבה ואולי תשתכנו ללכת להצביע.

אם הוא לא הצליח, יש את דבריה של השופטת בייניש. אולי היא תשכנע אתכם (זה וידיאו ובעברית [עם תרגום לערבית], אז תקשיבו):

הכתבה השנייה היא כתבתו של תום שגב, שאמנם כתבתו פורסמה לפני פרסום הקטע הנ"ל על הטקטיקה מול האידיאולוגיה, אך קראתי אותה הרבה אחרי שהקטע נכתב במחשב שלי בטרם פורסם.

שגב, מהרהר גם כן בדבר הטקטיקה הנכונה להצבעה ומעלה נקודה מעניינת והגיונית, שאותם אנשים שערקו למפלגת קדימה, יתכן ויקבלו רגליים קרות ויזוזו ימינה לפני ביצועה "ההתכנסות" ובכך יסכלו אותה. אחרי הכול, כבר לפני עידנים, אמר קהלת כי "מה שהיה הוא שיהיה".

שגב, כאמור, כותב את הדברים ביתר חן ממני.

הבטחות של לפני בחירות

כעת לפני הבחירות, מאוד פופולארי להבטיח הרבה דברים. החל מה-29, זה יהיה כבר פחות פופולארי, אז אם לא עכשיו, אמתי?

אני מבטיח, שאם אבחר, אנהיג עונשי מאסר כבדים, כבדים – אתם שומעים אותי, לאנשים נחמדים שכל מילה שלישית שלהם היא כמה אני מוכשר, כמה כיף לדבר איתי וכדומה!

אני מבטיח, שאם אבחר, אדאג להשהיית חשבון פליקר, של כל תייר מרגיז שמתייג את כל התמונות שלו מישראל תחת התג Haifa. כולל תמונות של ים המלח!

אני מבטיח שלום, רווחה ושגשוג.

הואיל ואינני עומד לבחירה, אינני מבטיח לקיים.

אולם נראה שגם אלו שכן עומדים לבחירה, לא בהכרח יקיימו את אשר הבטיחו.

בחירות נעימות.

הייתי אומר "מי ייתן והטוב ינצח". אבל אסתפק בזה שלא יהיו יותר מידי זיופים.

אלעד