בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בשבועות האחרונים, תולי החלה להקיא קצת יותר מבד"כ. כן, חתולים מקיאים אחת לכמה זמן. זה טבעי.

בימים האחרונים, היא ישנה יותר מכרגיל, לא אכלה ולא שתתה ובנוסף היא התחילה להריח בצורה מזוויעה, הרבה מעבר לנורמאלי.

לקחנו אותה לווטרינר.

כמו הרבה חתולים בגילה המתקדם, לתולי יש בעיות גריאטריות , המוכרות גם בבני אדם.

במקרה שלה, הכליות יצאו מכלל שימוש.

כאשר הכליות של בני אדם מפסיקות לתפקד, בדרך כלל הם עוברים דיאליזה ובמקרים מסוימים, בהנחה והאדם הנכון מת בזמן הנכון (או שנמצא אדם מתאים שמוכן לתרום את אחת הכליות שלו), משתילים להם כליה (כמדומני באגן ולא במקום המקורי של הכליות, לפחות במידה ואין צורך לכרות את הכליות).

במקרה של חתולים, נותנים להם אינפוזיה, על מנת שהנוזלים ינקו את הגוף.

נכון לעתה, כיום וחצי אחרי הטיפול, היא רחוקה מלחזור לעצמה.

קצת לא נעים לראות את החתולה הפרועה שמלווה אותי מגיל 11, במצב של גסיסה מתמשכת.

אם לא יחול שיפור דראסטי במצבה בימים הקרובים, יתכן מאוד ונאלץ להרוג אותה (כן, חתולים לא מרדימים, הורגים. זו המשמעות של הזריקה הזו, כמו שלא מרדימים נידונים למוות, אלא הורגים אותם, שלא נאמר רוצחים אותם, שכן הכוונה להרוג ברורה).

עיון קצר במידע בנושא, הביא אותי לאתר אינטרנט המספר על השתלת כליות לחתולים.

אני רק תוהה, כיצד מוצאים את התורם.

מוצאים חתול שנדרס, קובעים לו מוות מוחי, וממהרים להעביר את הכלייה למרכז הרפואי הקרוב?

או שאולי מוצאים חתול, קרוב משפחה, ומבקשים ממנו לתרום את אחת הכליות שלו. הרי הוא יוכל להסתדר רק עם אחת.

ואולי, מוצאים את הכלייה באותו אופן שחלק מאנשי המערב הנאורים שרוצים להמשיך לחיות את חייהם הנורמלים מוצאים אברים, כלומר מוצאים חתול רחוב (רצוי סיאמי, כי החתולים בסיאם, הלא היא תאילנד, מוכרים עצמם בזול), "מרדימים" אותו, מוציאים את הכליות שלו, כדי שמיצי האהוב שלנו יחיה?

מה נורא הוא העולם ומעוות, כאשר מנסים להכיל כללי מוסר של בני אדם על בעלי חיים.

העולם משתבש ממש.

בני אדם, בעצמם קבעו כללי מוסר על מנת שיוכלו להפר אותם, בדיוק כפי שבני הדת היהודית קבעו את יום השבת הקדוש, כדי ש"פיקוח נפש" יידחה אותו (ומעניין מתי מישהו מחזיר את השבת הזו שדוחים) ושעון שבת יינתב את החשמל שנוצר בו (על ידי גויים או יהודים שמקבלים תשלום כפול כמובן) למקום הרצוי ובזמן הרצוי.

כאשר אני מאכיל את תולי במזון רפואי, הקרוי משום מה "פסטה", למרות שהוא כלל לא מזכיר לי את המאכל האיטלקי הנפלא מחיטת דורום, מזון שעשוי מכל מיני שאריות פגרי בעלי חיים, דוגמת כבד עוף, אינני יכול שלא לתהות מה הטעם בכלל בכללי מוסר.

מי אני שאקבע שתולי תחיה, ואיזה תרנגול ימות (שלא משפעת העופות).

לא רק מציאת תורם להשתלת כליה לחתול היא עניין אבסורדי עד דמעות, אלא עצם העובדה שלקחתי יצור חי אחד והחלטתי, באופן שרירותי, לדאוג לצרכיו, על מנת שהוא ישעשע אותי ויספק לי אי אילו צרכים חברתיים (היי, הייתי בכיתה ו' וזו לא הייתה החלטה שלי, אלא של אחותי. אבל הרשו לי לקחת את תפקיד המחליט).

כן. בין אם הייתי לוקח את תולי ובין אם לאו, תולי הייתה.

אולי לא שורדת עד עתה, אבל היא בהחלט הייתה.

ב"זכותי" (ושוב, לא ממש בזכותי), תולי מעולם לא המליטה. ב"זכותי" אפשר לספור על שתי ידיים את מספר הפעמים שתולי יצאה את ביתי.

אני לא בטוח שזה הוגן כלפיה.

לכן, אחרי תולי, אני לא חושב שיהיה לי עוד חתול, או בעלי חיים בכלל (אולי למעט כל מיני חרקים ופרוקי רגליים שיתעקשו להיכנס את פתחי ביתי).

זה לא הוגן שאני אהפוך יצור חי כל-שהוא ל"רכושי", ליצור שאטען לחזקה עליו, ל"בעלות" עליו.

לא!

בעלי חיים נועדו להיות בטבע, הרחק מעיני שפוגעות בהן בהוספת כל מיני ערכים מזויפים ומוסר בני אדם שגם בני אדם לא דובקים בו.

הולכי ארבע פראיים, אמורים לחיות בסוואנה, לצוד ולהיות נצודים.

המוות אמור להכות בן משפחת החתולים שלא יכול לדאוג לעצמו.

כפי שהוא אולי צריך לעשות לבני האדם.

אולי הדבר הטוב ביותר לעשות לתולי, הוא לתת לה לסיים את חייה במהירות המיידית.

לא מוות בגסיסה ארוכה, חיים הכוללים אינפוזיה פעמיים בשבוע והרבה סבל בין לבין, אלא פשוט הפסקת החיים ומתן חיים לכל מיני אוכלי נבלות ויצורים קטנים מכפי שעיני יכולות לראות, אשר גם להם מגיע לחיות.

לעיתים, באמת כדאי להניח ליצורים למות בשלווה.