בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בתקופה האחרונה שמתי לב לדבר.

אני מאוד אוהב טלפונים סלולאריים.

אין כוונתי להחזקת הרבה טלפונים ניידים ולא ברצון להחזיק במכשיר הכי מתקדם עם המצלמה הכי משוכללת והזיכרון הכי רחב. כלומר לא הייתי מתנגד, אבל אני מתקשה לראות עצמי באמת משקיע בזה כסף.

אני מתכוון לכך, שכמעט בכל מעלית אליה אני נכנס, כמעט בכל אוטובוס בו אני מתיישב וכמעט בכל רחוב בו אני פוסע, אני (דאם, כמה פעמים אפשר לכתוב "אני"?) נתקל באנשים שמדברים במכשיר הזה.

הדבר המופלא בטלפונים בכלל, לאו דווקא ניידים, הוא שהם מאפשרים לך לנתק עצמך מהמציאות החברתית הנתונה ולשקוע במציאות חברתית מקבילה.

רוצה לומר, אינך חייב להטריח עצמך בשיחה עם זולתך, שבדיוק נתקעתם באותו קרון רכבת, אלא אתה יכול לדבר עם המאהב הווירטואלי שלך מקניה (בהנחה ואתה מוכן לשלם את הסכום. מצד שני, מחיר זמן אוויר כה יקר, שאולי עדיף כבר למצוא חברים מקניה, ולא כאלה שאפשר לדבר איתם פנים אל פנים על בסיס יומי).

וכך, בעודי נכנס למעליות, יושב באוטובוסים והולך ברחוב, אני זוכה להקשיב לשיחות פרטיות של אנשים, דבר שלא התאפשר לי בכזה מגוון וכזו תדירות בעבר, בטרם טלפונים סלולאריים היו כה נפוצים (כאילו אנשים שכחו את המידע המפחיד לגבי סיכויים לחלות בסרטן).

כך אתמול, בעודי במעלית, הקשבתי בקשב רב לשיחה של מישהי שעמדה לצדי.

יהיה לי מעט קשה לתמלל את שאמרה, אולם אשתדל:

"מממ, אההא, אאא, אההא, מממ אההא, מממ, אהה, אההא, כן".

בטרם הספקתי לגלות כיצד מסתיימת שיחה זו, הגענו לקומה היעודה והיא הלכה לה לדרכה.

כה לא אינפורמטיבית הייתה השיחה שלה!

יתכן מאוד והיא הייתה הצד הפאסיבי של השיחה, "הנמען" שמידי פעם משדר מסרים שתפקידם להבהיר לדובר שהוא קיבל את המסר.

אולם בכל מקרה, בי ניטע הרושם העז, ששיחות כה רבות הן בלתי אינפורמטיביות ובלתי חשובות בעליל ובכל מקרה ניתן לקצר אותן.

כך היום באוטובוס, ילדה בגיל התיכון, התיישבה מאחורי. שיחת התנהלה כלהלן:

"אימא, כן, אימא, כן, אהא, כן, כן, בסדר, ביי".

סביר להניח שאמה של הילדה אכן העבירה לה מסר הרה גורל, על אף שהייתה זו הילדה שיזמה את השיחה.

אולם שוב, לא יכולתי לתהות, האם לא ניתן היה לוותר על השיחה הזו?!

הדוגמאות שליקטתי במרוצת הזמן, בו טלפונים סלולאריים הפכו לדבר שבשגרה, כה רבות וכה דומות.

יש משהו מרתק בבחירה של אנשים, לרכז את מיטב הקוגניציה שלהם בשיחות עם אנשים נפקדים-נוכחים, ולא עם אנשים שפיזית נמצאים בסביבה שלהם.

זה מרתק בהרבה משני אנשים, העומדים שניהם באותו אוטובוס, האחד שומע במכשיר המוזיקה שלו את "הסימפוניה הבלתי גמורה" של שוברט, והאחר את "Hips don't lie" של שאקירה. שניהם באותו מקום, אך שניהם במקומות כל כך שונים!

אני אלעד ואני אוהב טלפונים סלולאריים!

הם מלמדים אותי על יחסים בין בני אדם כל כך הרבה.

אגב, אם כבר עסקתי בטלפונים סלולאריים, אתמול קיבלתי תשובה ממשרד התקשורת, לגבי המכתב ששלחתי להם לפני כשבוע וחצי (מופיע באמצע הקטע), בקשר לחיוב המאוד לא מוצדק של החברות הסלולאריות לכל הדקה הראשונה, במסלולים שהם מציעים למצטרפים חדשים.

התשובה ניתנה לי כקישור לדף אינטרנט, אולם אביא כאן את תמליל הדברים:

מר יאיר שלום,

הנושא מוכר לנו היטב.

משרדנו רואה קושי באופן תמחור זה, ויש בכוונתו לדון בסוגיה זו בעתיד הקרוב.

בברכה,

בן-בסט מאיר

מנהל תחום פיקוח על השירות לצרכן

אני אשיב לו שאהיה מעוניין לשמוע על כל התפתחות.

ובכל מקרה, אשמח אם אנשים נוספים יכתבו למשרד התקשורת (על מנת ליצור לחץ) ואני עוד "אציק" להם בעניין אם לא אראה התקדמות.

אלעד