בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אין ספק שזה היה אחד מימי השישי היותר שחורים שזכורים לי, ולא משום שזכרוני בוגד בי.

בשעה שלוש לפנות בוקר, הטלפון הסלולארי שלי (שהשארתי דלוק ולא מושתק, מה שלא קורה תמיד), צלצל.

קמתי מהמיטה ועניתי.

האדם מעברו השני של ה... (מממ, זה לא קו. איך קוראים לזה, כאשר מדובר בטלפון סלולארי? טוב, שיהיה קו) קו הזדהה כרופא מבית החולים בני ציון, בו סבתא שלי הייתה מאושפזת בשבוע האחרון, בעקבות דלקת ריאות.

הוא שאל אותי לגבי הקרבה שלי לסבתא שלי. השבתי שאני הנכד ואז הוא בישר לי שהיא נפטרה.

אני, עדיין חצי ישן, מנסה לשכנע עצמי שמדובר במישהו שמותח אותי בטלפון, למרות שמהר מאוד המחשבה הרציונאלית השתלטה עלי שוב והסבירה לי שצריך להיות שפל רוח באמת לעשות דבר כזה, מה גם שידעתי שהיא מאושפזת (מה שלא טרחתי להפיץ ברבים), ידעתי על מצבה הקריטי ונראה די הגיוני שאדם שבעוד חודשיים אמור יהיה לחגוג 94 שנים להולדתו עשוי למות.

שאלתי מתי היא מתה, והרופא השיב "לפני עשר דקות".

הוא שאל האם "להכין" את סבתא שלי ושנבוא לבקר.

השבתי שאין צורך ואמתין עד הבוקר.

הוא אמר שישלחו אותה למקרר ואמר שכדאי שאבוא בסביבות השעה שמונה.

הסכמתי.

החלטתי לא להתקשר לאחותי מיד. אם העירו אותי, אין כל צורך להטריד גם אותה.

לאימא שלי, שכעת בלונדון, גם לא היה ממש טעם להתקשר כי היא נמצאת שני אזורי זמן מאיתנו וגם לה זו שעה מאוחרת של הלילה ואח שלי שנמצא כעת בריקיאוויק, גם כן לא באזור זמן רלוונטי לשיחת טלפון.

ואבא שלי, הבן של סבתא שלי, דווקא היה פנוי. הוא מת כבר לפני קצת יותר מארבע שנים.

כך, נותרתי לי לבדי, השעה שלוש ורבע לפנות בוקר, כרגע נודע לי שסבתא שלי הולכת לצבור נטיפי קרח בימים הקרובים ואין לי טעם של ממש לשתף מישהו במחשבותיי, רגשותיי או הדברים שזה עתה נודעו לי.

השעון הורה כי השעה 4 בטרם חזרתי לישון.

בזמן שחלף, הרהרתי ביני לבין עצמי לגבי סבתי. רגעים משותפים שהיו לנו, בעיקר בתקופה לא קצרה שהיא גרה אצלנו. רגעים שנודע לי עליהם רק מסיפורים מצמררי שיער (בכל זאת, יש גם כאלה לאדם ששרד מחנות ריכוז עם תינוק). וגם הרבה מחשבות על אבא שלי.

דמעות זלגו ויבשו, בטרם נרדמתי.

בשבע וחצי, התעוררתי. התקשרתי לאחותי על מנת להודיע לה.

זמן קצר לאחר מכן, תפסתי את קו 28 לבית החולים.

עליתי למחלקה בה אושפזה סבתא שלי, כפי שביקש ממני הרופא לעשות כחמש שעות קודם לכן.

אחות מאוד לא סימפטית קיבלה את פניי.

מלבד "משתתפת בצערך" שיכולתי לוותר על שמיעתו, זכיתי ממנה ליחס צונן למדי.

כך, כאשר שאלתי מדוע הודיעו לי על מוות של קרובת המשפחה בטלפון (זה לא ממש הפריע לי ונראה לי עדיף. פשוט חשבתי שאין זה מקובל ונהוג להזמין את הקרובים לבית החולים ורק אם אין ברירה להודיע טלפונית) היא ענתה לי בעצבנות משהו שהם תמיד מתקשרים כשיש החמרה במצב. כאשר אמרתי שזה בסדר גמור, אבל אלי התקשרו כבר לאחר שסבתי נפחה את נשמתה, היא התעקשה שאני טועה והתקשרו שחלה החמרה במצבה ובכלל, שהיא לא יודע מה היה בלילה.

הבנתי עם מי יש לי עסק, אז התכוננתי לרדת למטה, למשרד הקבלה. היא עוד שקלה אם לתת לי את הדפים. אבל משנוכחה לראות שאני, השם ירחם, קורא מה כתוב בדפים כ"סיבת המוות" (אני הייתי כותב "זִקנה" , אבל הם כתבו שלושה גורמים אחרים, באנגלית, עם כל מיני מילים כמו Failure, כדי שזה יראה מרשים), היא הוציאה לי את הדפים מהיד, ונזפה בי שהעזתי להתעניין במה שעבר על סבתא שלי ושלחה את הטפסים לקבלה בעצמה, באחת הקפסולות (המגניבות שיש בכל בית חולים).

הנה, ירדתי שתי קומות ואני בקבלה.

אם המפגש עם האחות במחלקה היה לא סימפטי, הרי השהות בקבלה הייתה סוריאליסטית למדי!

בירכתי את ארבעת הנוכחים, שלוש נשים שישבו מאחורי שולחנות וגבר אחד שישב מאחורי חלון. אמרתי ששלחו אותי מ"פנימית ג'" והמבטים על פניהם דמו אומרים "מאיפה הוא נחת עלינו".

השבתי שסבתי נפטרה בלילה ובאתי לעשות הסידורים. הקפסולה בדיוק נחתה בחדר הקטן בו שהה הגבר, ואחת הנשים אמרה "הנה, המסמכים שלה הגיעו".

הגבר, שלהלן יכונה "הפקיד", שם הולם לפקיד קטן השקוע כל כך בעבודתו שהספיק לשכוח את הרגישות שבה, הזמין אותי להיכנס לחדרון הקטן בו ישב.

התיישבתי על כיסא בסמוך לפקיד. הוא שאל אותי אם יש באמתחתי את תעודת הזהות של סבתי, ומשהשבתי שאינה בנמצא, הוא אמר שכלל אין בה צורך.

בדקות הארוכות שישבתי שם, הוא השפיל מבטו אל עבר הטפסים והקליד במחשבו כל מיני נתונים ושינה באמצעות העכבר כל מיני פונקציות וסטאטוסים בתפריט שבמחשב.

מידי פעם, שאל אותי פרט זה או אחר, כמו כתובתה האחרונה של סבתי, שמי, מקום מגוריי וכן הלאה.

ישבתי שם, חמש עד עשר דקות. כמדומני, הוא לא הביט אל עיני, אלא רק בדפים, במקלדת ובמסך המחשב. הוא הדפיס מדבקות עם כל מיני פרטים הנוגעים לסבתא שלי, והדביק ארבע מדבקות, אחת אחרי השנייה, אחת על כל דף, במין דיוק מרגיז.

כאשר מתעסקים ברישום המתים על בסיס יומי, נראה שהפעולה מאבדת ממעמדה המזעזע בחברה. במיוחד כאשר באישה בגיל מתקדם. מתות רבות כמוה מידי יום הרי.

בשלב הזה, לאחר הדבקת המדבקות על הדפים, שאל אותי הפקיד מתי בכוונתנו לערוך את מסע הלוויה.

הסברתי שאימא שלי, אמורה לחזור לארץ בעוד כשבועיים, אבל "נדמה לי שנערוך את ההלוויה ביום ראשון".

אם רגע לפני, הפקיד נראה מין מת-מהלך-מתקתק בעצמו, למשמע תשובתי נראה כאילו אורו עיניו וחזרה בו נשמתו!

הוא קפץ והזדעק, בעודו שוכח שהוא ניצב בחברת אדם שזה עתה איבד את סבתו היקרה.

"אתה לא יכול להשאיר אותה פה שבועיים" הוא אמר לי בתקיפות, הואיל ואמרתי "נדמה לי" ולא קבעתי נחרצות שההלוויה תהיה ביום ראשון. הוא חשש שאולי טרם החלטתי אם לערוך את ההלוויה ביום ראשון או לחכות שבועיים לאימא שלי (מה שאגב החלטנו לא לעשות בטרם הגעתי לבית החולים, שכן סבתא שלי היא רק חמותה של אימא שלי ושבועיים זה זמן רב, כך שאחותי ואני לא ראינו הכרח שהיא תהיה נוכחה בהלוויה).

"אין לי מקום במקרר להחזיק אותה שבועיים" הוא המשיך בטון מאיים (התאפקתי מלהגיד "אז תיתן לה להשתזף בשמש קצת").

בחיי, אין לי בעיה עם אנשים שמתייחסים לגופותיהם של אנשים אחרים כבשר קפוא. אבל הייתי מצפה מהפקיד לקצת יותר רגישות, ב"משא ומתן" שערך עימי...

המשכנו ב"פרוצדורות".

לא כל כך קל למות. לסבתא שלי לקח 93 שנים ועשרה חודשים. בד"כ, אם אין נפילה מהירה, דום לב בגיל 30, אנשים ממש דבקים בחיים ויכולים לגסוס במשך שנים ארוכות.

אולם מרגע שהאדם מת, נדמה כאילו לא ממש קלה גם המלאכה של הבאים אחריו, המתעסקים בבירוקרטיה שלאחר המוות.

ישבתי עוד קצת עם הפקיד, בעוד הוא טרוד בעבודתו הסיזיפית.

הוא נתן לי נייר המיועד ל"חברה קדישא". לפני שקמתי ללכת, מבלי בושה הוא שוב דיבר איתי על ההלוויה...

"אל תדחה לי את ההלוויה" הוא אמר לי בטון ספק מאיים, ספק מפוחד (אולי מאיים בשל הפחד).

"התכוונת אל תדחה לה את ההלוויה" השבתי. הוא לא הצליח להבין בשלב הזה את הדקות, אז הסברתי ואמרתי כי "אנחנו מדברים על ההלוויה של סבתא שלי, לא שלך. יהיה לי קצת קשה לדחות את ההלוויה שלך ואין לי ממש רצון לעשות את זה".

נראה כאילו הוא מבין את הערתי הקטנונית משהו, אך המובנת לאור הצרימה שהייתה לי בהתעסקות עם הפקיד הזה.

אולם הוא שב ואמר "אז אל תדחה לי את ההלוויה, אני לא אחזיק אותה במקרר". למותר לציין שהרצון שלי היה לא לדחות לו את ההלוויה, אלא להקדים אותה. אך כמובן, אין מדובר במשהו שהייתי טורח לממשו. הרי בסופו של דבר, העבודה של הפקיד אינה סימפטית.

לי רק נותר לתהות, האם בוחרים במיוחד אנשים נרגנים לתפקידים רגישים שכאלה, בהם מתעסקים עם בני אדם שאיבדו את יקיריהם, או שהעבודה הלא חביבה הזו הופכת את אותם אנשים למה שהם.

השעה הייתה שמונה וחצי. היום טרם התחיל, וכבר הייתי בדרכי הביתה ממה שנראה לי כמעמסה המספיקה לשבוע שלם.

עליתי על האוטובוס חזרה הביתה, ודיברתי עם אחותי.

חריפי השכל, בעלי הזיכרון הטוב או סתם כאלו שקוראים כאן יותר משבוע, זוכרים שבשבועיים האחרונים, תולי, החתולה שלי שכבה על ערס דווי.

ביום חמישי, שבוע ויום לפני, ביקרנו אצל הווטרינר.

אחרי אינפוזיה, מצבה השתפר מעט. האכלתי אותה בכפית מספר פעמים ביום. דחפתי אנטיביוטיקה לפיה.

אולם אחרי התאוששות זמנית ביותר, המצב שלה שוב הדרדר מדכי אל דכי.

בלילות האחרונים, היא הקיאה את המעט שאכלה ושוב הפכה צהובה (כיאה לחתול מתאילנד, הא?) וצלעה בקושי בבית.

דיברתי עם הווטרינר שלה. הוא אמר שניתן לשוב ולתת לה אינפוזיה, אולם לרפא אותה לא יהיה ניתן. הוא המליץ להרדים אותה ובכל מקרה, שאביא אותה אליו.

שאלתי את נהג האוטובוס, באשר לאפשרות הובלת חתולים באוטובוס, שכן לא היה לי ממש חשק לנהוג ולהשאיר את תולי כלואה בארגז קטן ואפל לצדי.

הוא אמור שזה תלוי בנהג, כי על פי החוק היבש הוא יכול שלא לאפשר לי לעלות, אבל זה רק אם אין לו לב.

דיברתי עם אחותי. היא, בעלה ובתה הגיעו מת"א, לעזור לי עם תולי ולדאוג למעט הסידורים שעוד נותרו עם סבתי המנוחה.

בעודם בדרך, ערכתי מספר שיחות טלפון לקרובי משפחה והאכלתי את תולי מנה גדושה יחסית של מזון החתולים לחתולים עם בעיות בכליות ממנו אכלה בימים האחרונים.

ניסיתי להדחיק זאת, אך ידעתי למעשה שזו היא "הסעודה האחרונה" שלה וששעותיה ספורות.

הרגשתי כמו תליין, כמו אותו סוהר המטפל בנדונים למוות.

כאשר אחותי הגיעה ועלתה עם הארגז המיועד לחתול, היא מצאה את החתולה הפחדנית שבעבר היה כל כך קשה להכניס לארגז, ככנועה וחסרת רוח חיים. גם היא די נדהמה משק העצמות שתולי הפכה אליו בזמן האחרון, בעודה מעכלת את עצמה.

נסענו לווטרינר. מידי פעם, תולי אזרה כוח וייללה יללה כואבת.

פתחנו את הארגז. תולי עמדה על השולחן, בלי ממש יכולת לקפוץ או לברוח, כפי שודאי הייתה עושה בעבר.

העוזרת של הווטרינר לקחה אותה לשולחן הסמוך.

הווטרינר הזריק לה מנה גדושה של חומר הרדמה.

תולי, עם הלשון בחוץ, כפי שעשתה פעמים כה רבות בעבר, הוכנעה לבסוף, מבלי מאמץ מיוחד, כפי שהיה צפוי.

הווטרינר, שאל אם נרצה לקחת אותה או להשאיר אותה שם.

אחותי ואני השבנו שנשאיר אותה שם. כך נחסכה מאיתנו ההתלבטות בין קבורה "הרואית" לבין זריקה לפח כפי שעושים בדרך כלל עם חיות מחמד שהתפגרו.

אם במשך שנים, תהיתי כמה קשה וכואב יהיה למצוא יום אחד את תולי, נטולת רוח חיים, מוטלת באחת מפינות הבית, הרי שהמציאות התבררה כקלה הרבה יותר.

תמיד, או למצער במקרים רבים, אפשר למצוא מישהו שיחסל את החתול שלך בתמורה ל-50 שקלים. תרגיש מעט רע, אבל הוא ינסה לטפח בך את התחושה שעשית את הדבר הנכון.

Yeah, Right. עצם הבחירה לקחת חתול ולגרום לו "להזדקן בכבוד" היא בחירה מוטעית.

עם הרבה דמעות בעיניים, השארנו את תולי במרפאה. היא עוד נשמה באיטיות והייתה רחוקה דקות ספורות ממוות.

אולי הקל עלי לעזוב אותה, בעודה בחיים. אבל זה לא ממש שינה את המודעות למה שקרה לה.

העדפתי לא לברר אם הווטרינר אם הוא מתכוון לקבור אותה או להשליך אותה לפח.

הניחוש שלי שהוא משליך אותה לפח, כי זה הרבה יותר קל, ולכן לא היה נעים להעמיד אותו במצב לא נעים ולשאול אותו מה הוא מתכוון לעשות איתה.

גם עברתי את גיל 8, ואני יכול להתמודד עם זה שזורקים פגרים של בעלי חיים לפח האשפה ומשם הם מובלים אחר כבוד למזבלה.

הלכנו לחברה קדישא, שכן הם עובדים עד השעה 13:00.

נכנסו לשם אחותי, האחיינית שלי ואנוכי.

הפעם, בניגוד לפעם שעברה שביקרתי במשרדים שלהם – שהייתה סוריאליסטית למדי, תלושה מהמציאות ובה מצאתי עצמי מתווכח עם עסקן לגבי מועד הלוויה של אבא שלי שמת יממה לפני כן – עברה חלק יחסית.

התיישבנו במשרדים שלהם, שעברו שיפוץ מאסיבי מאז הפעם האחרונה בה הייתי בהם. כסף הרי לא חסר בתעשיית הבשר והמוות.

האיש, אותו איש מלפני ארבע שנים, כיבה את המזגן, כדי שלא יהיה קר לתינוקת, וניגשנו לעסקים...

כיום כבר לא קוברים בחיפה נפטרים חיפאים (אני מניח שבעבור "תרומה" נאה, שלא נאמר בקשיש, קוברים גם בחיפה), אלא בבית העלמין תל-רגב, הנמצא ליד כפר חסידים, בשטח המועצה האזורית זבולון.

קצת מוזר לנסוע כל כך רחוק, כדי להגיע לבית הקברות העירוני. באופן אירוני משהו, נפטרים מהעיר נשר, הקרובה יותר לתל רגב, קוברים בבית הקברות של נשר (שגם הוא די גדל, בפעם האחרונה שהתבוננתי בו, ביום חמישי). הנחמה היא כי בעוד 50 שנה או לכל המאוחר 100 שנה, גם תל רגב ודאי יהיה בלב המטרופולין של חיפה והקריות. ואולי לא.

המחיר של "יסודות המצבה", עלה מ-440 שקלים בינואר 2002 ל-500 שקלים באפריל 2006. מרגיז העניין הזה, כי הרי ביטוח לאומי משלם לחברה קדישא את כל הוצאות הקבורה, במיוחד כדי להימנע מהמסחרה שיש סביב נושא הקבורה, והאחרונים מוצאים כל דרך לעשות כסף (אמרתי כבר, המשרדים שלהם עברו שיפוץ יסודי, על חשבון הרבה יסודות מצבות).

קבענו מועד להלוויה, ביום ראשון ושבנו לביתי.

דיברנו עם אח שלי בטלפון. הוא טרח לשאול אותי למה הרגנו את החתול וציין שזה לא בסדר.

נכון שקל למתוח ביקורת כאשר אתה נמצא באיסלנד?

הכנתי צהריים. אחותי, בעלה ובתה חזרו לביתם.

עוד טלפונים עם כל מיני קרובים.

אחת השיחות, הייתה עם בת דודתה של סבתא שלי, הנושקת כמדומני לשנות השמונים של חייה.

מששמעה שהקבורה תתבצע בתל רגב ולא בבית הקברות במבואות הדרומיים של חיפה (כפר סמיר), שאלה אותי מדוע. כשהסברתי שזה הוא מקום הקבורה של חיה, היא שאלה מדוע לא קוברים אותה ב"צור שלום", בית הקברות בקריות, שם קבורים שני הוריה (של בת הדודה) ואמה של סבתי (סבתא-רבא שלי), כך שהיא תוכל לשים פרחים על הקבר, כאשר היא מבקרת את הקברים של הוריה פעמיים בחודש.

לא ראיתי טעם רב להסביר שלכל עיר בית עלמין משלה. וגם לא ממש ששתי להסביר שלא באמת חשוב לי היכן קוברים אנשים (כי מה שחשוב הוא הזיכרונות מן האדם ולא אבן כזו או אחרת). לה יש סדר עדיפויות שונה, המעדיף מתים על חיים וזה בסדר מבחינתי. פשוט כאשר היא דיברה בטון מאשים, ואמרה שאם אימא שלי הייתה מסדרת את זה, היא לא הייתה נותנת שייקברו את סבתא שלי מחוץ לחיפה (מה שכנראה לא נכון, אם כי לעולם כבר לא נעמיד זאת במבחן), הרגשתי שלא בנוח.

זה אולי המקום להבטיח לעצמי (וכפי ששרה רונה קינן: "הבטחה בלי עדים מחזיקה לי עשר שניות") להיות פחות ביקורתי כלפי אנשים, או לפחות להפגין זאת פחות על פני השטח.

כמו לפחות סבתא אחת וחתולה אחת, גם אני התמוטטתי בשלב מסוים.

משבע בערב עד עשר בלילה, ישנתי. השלמתי כמה שעות שינה מהשבוע האחרון בכלל ומהלילה האחרון בפרט.

אם אסכם את מחשבותיי כעת, אומר שהן מתרכזות בכך שסבתא שלי שוכבת כעת קפואה במרכז הרפואי בו אני נולדתי ותולי מתפגרת לה בנחת, בפח זבל, מזבלה או קבר (כן, אני עדיין משלה את עצמי).
אני עדיין מהרהר מידי פעם מה מצבה של סבתא שלי, כלומר כלו היית בחיים.

כאשר אני אוכל גלידה, אני עדיין מחפש את החתולה כדי לתת לה ללקק את בשאריות.

אני לא מעז לסדר את המיטה עליה תולי ישנה, כי אני לא רוצה להעלים את השקערורית שהיא יצרה שם. גם עדיין יש מים בקערה שלה, למקרה שהיא תהיה צמאה.

מוות הוא דבר כל כך מכאני לעיתים.

סוף שבוע נפלא וחג פסח שמח...

אלעד

הפעם הקודמת שמתה לי סבתא

דרך מקורית בהרבה משלי לבשר לעולם על מותו של סב