בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

כאשר משתמשים באותה מילה שוב ושוב, משמעותה נשחקת. לכן, אני חש קצת שלא בנוח, לכנות כל דבר סוריאליסטי בעת האחרונה.

אולם, נדמה לי, שהסוריאליזם (Surrealism), אותו זרם אומנותי-פילוסופי, המתיימר להציג את העולם שמעבר למציאות, וביצירות האומנותיות שבו, כל פרט בתמונה נראה אמיתי ומוחשי, אך מכלול הפרטים לא מתחבר לרצף הגיוני, הוא המיטיב לתאר את ההרגשה שלי במציאות, בימים האחרונים.

על פניו, כאשר אני פוקח את העיניים, הסביבה העוטפת אותי נראית כמו המציאות שהכרתי. אולם על אף שכל פרט נראה הגיוני, המכלול השלם לא מתחבר לי למשהו שהיה מוכר לי.

אלו לא רק הפקיד המכאני האחראי על רישום המתים בבית החולים או המראה של החתולה שלי שתוך מספר ימים איבדה כל רצון לחיות, אלא המכלול השלם שלא מתחבר לתמונה הגיונית, על פי ההיגיון שצברתי במרוצת השנים.

בספרות, מכנים את התהליך הזה, בו המציאות המוכרת הופכת לדבר בלתי מוכר, "הזרה" (Defamiliarization בלעז).

לרגעים מסוימים במהלך סוף השבוע, חששתי להיתפס כמו מארסו בסיפור "הזר" של אלבר קאמי. אולי היה זה מפני שהתקשיתי לחוש עצב עמוק במיוחד לקראת ההלוויה של סבתי, דבר שעלה למארסו של קאמי בחייו.

כעת אשוב מאלג'יר של לפני ימי ה-FLN (אוי, כמעט כתבתי רזיסטאנס, הבושה. מזל ששמתי לב למה שעשיתי בהיסח הדעת) אל חיפה רבתי של ימינו.

בסביבות השעה עשר בבוקר, יצאתי לעשות את אחד הדברים הנדירים ביותר שאני עושה – יצאתי לקנות פרחים.

פרחים בעיני, מסמלים את המוות. מרגע שנקטפו, נחרץ דינם והם ינבלו להם. נכון, בטרם יקמלו, הפרחים יפים ועשויים להפיץ ריח נעים (או לא נעים, תלוי אילו פרחים). אבל ככלל, אינני נוהג להביא פרחים לאנשים חיים, כי כאמור, פרחים סופם לנבול ומשמעותם בעיני גדיעת חיים בטרם עת.

זו הסיבה, שרק בהלוויות, ימי אזכרה ואירועים מן הסוג הזה, אני שוקל להביא פרחים, על מנת לקשט את הקבר. במקרה של סבתא שלי, נראה לי מתאים להביא פרחים. פשוט כל הטקסיות הזו והפולחן סביב המוות, נראו לי תמיד הולמים אותה (יתכן והדברים נקראים בעיני זרים רע מכפי שהם. נא לא לנסות לייחס לפסקה זו משמעות רבה. בבוא היום, אם תשאלו אותי פנים אל פנים, אולי אסביר לכם על סבתא שלי. לא כאן).

בחרתי את הזר היפה והצבעוני ביותר, כפי שוודאי סבתי הייתה רוצה.

כשעה לאחר מכן, אספתי את דודי ודודתי. אין להם קרבת דם עם סבתא שלי. אך מיעוט המשתתפים הצפוי בהלוויה, נוסף על היותם מכירים את סבתי מאירועים משפחתיים וקרבתם לאימא שלי, שלא יכלה להגיע ללוויה, הפך אותם לנדבך מרכזי בהלוויה.

השעה הייתה 11:20, כאשר הגענו לבית העלמין תל רגב, כ-20 קילומטרים מחיפה.

"תל רגב", שם הולם כל כך לבית קברות. לא יכולתי לבחור שם כה מתאים לבית קברות בעצמי!

תל רגב משמש מזה כשנתיים, פחות או יותר, בית העלמין המרכזי של חיפה ועוד מספר קריות. זה הוא תחליף ל"שדה יהושוע" (הידוע בשם הנפוץ יותר – "כפר סמיר", על שם הכפר הערבי, שהוא חלק מחיפה בת ימינו, השוכן בפתח בית הקברות) ול"צור שלום" ששימשו כבתי הקברות של חיפה והקריות בהתאמה, עד אשר התמלאו, בשל אינפלציית המתים של ימינו.

בית הקברות תל רגב, שוכן בקרבת  הישובים היהודיים כפר חסידים ורכסים ובסמיכות של ממש לכפר הערבי איבטין.

לעניות דעתי, המיקום שלו רחוק מאוד, רחוק מידי מחיפה, בכדי לשמש בית העלמין העירוני. לא זאת בלבד שהוא לא מצא בשטח המוניציפאלי של חיפה, הוא נמצא כעשרים קילומטר מגבולות העיר, מה שמזכיר לי טווח ביטחון שלוקחים בדרך כלל בבניית שדות תעופה ולא בבניית בתי קברות. הרי המתים, כנראה, לא יתרסקו אל תוך העיר...

הקדמנו כאמור בחצי שעה לבית הקברות. הסיבה המרכזית לכך, כי לא ידענו להעריך נכונה את משך הזמן הדרוש להגעה למקום, לאור מצב התנועה וכן הייתה זו הפעם הראשונה עבור כולנו שם, כך שלא היינו בטוחים כמה זמן ייקח לנו למצוא את המקום בו אמורה להיערך ההלוויה.

בחלוף הזמן, הגיעו אחותי, בעלה, הילדה וקרוב אחר מת"א שאספו איתם.

הגיעו נציגים מבית האבות בו סבתי התגוררה בארבע השנים האחרונות.

הגיעה בת דודתה של סבתי מהקיבוץ, אי שם בין ת"א לחיפה.

אך מי לא הגיע?

סבתא שלי ואנשי חברה קדישא...

ביקשו מאיתנו להגיע כעשר דקות לפני שתיים עשרה. השעון הראה כחמש דקות לאחר חצות היום והאתר נראה נטוש ולא נראה כל זכר לחבר'ה מהחברה.

אם היו דואגים לרשת את בית הקברות, ולשים בו Hot spot, ודאי הייתי גולש לאתר חבר'ה, לראות מה שלום החבר'ה מהחברה הקדושה...

אולם באין חיבור אינטרנט זמין, פעלתי בדרך הישנה/חדשה, וחייגתי 144, על מנת לברר את מספר הטלפון של עושי המצוות (בתשלום לא קטן שמעביר ביטוח לאומי לאותם חבר'ה, בעבור השירות שלהם – כ-5,000 ₪ על פי האתר הזה  ויותר מ-10 אלפי שקלים אם נתחשב בדרישות שלהם לשמירת חלקה עבור בן/בת זוג של מנוח).

לא הייתה תשובה בשלושת מספרי הטלפון שניתנו לי, הן שני מספרי הטלפון של חברה קדישא האשכנזית בחיפה והן במספר הטלפון בבית העלמין תל רגב.

חייגתי למספר שהופיע על מפה שנתן לנו האיש במשרדי החברה. זה עבד. ענה לי אבי שאמר שהם בדרך והם רק נתקעו בפקק בצומת חסידים.

פה אתאר במקצת את המוזרוּת שבסיטואציה.

בית הקברות הזה, נראה "נורמאלי". לא מצאתי בו משהו חריג. הוא אמנם עיר מתים גדולים, נקרופוליס שטרם הספיקה להגיע לגדוּלות ונראה שלאנשי השיווק שלה עוד עבודה רבה בטרם יהפכו את המקום הענק הזה ל-Tombs town מרשימה. אך אל חשש, העבודה שלהם, לא באמת תהיה קשה.

אולם על אף הנורמאליות שבו, המקום היה נטוש. כאילו אינו משרת עיר בת קצת פחות מ-300 אלף תושבים.

אני מניח שבין הגורמים לכך, העובדה שעדיין מקיימים הלוויות בבית העלמין הישן במבואות הדרומיים של חיפה, לאותם אנשים שטרחו לרכוש חלקה בעוד מועד. והרי אנשים שטרחו לקנות חלקה, הם אותם אנשים הצפויים למות. הלא כן?

בכל מקרה, עד אשר דיברתי עם החבר'ה מחברה קדישא, הייתה בי תחושה עמוקה, כאילו כולם שכחו את ההלוויה של סבתא שלי. אפילו היא עצמה!

הכול היה מוכן. בור (שטרם ידענו באיזו חלקה הוא נכרה), קהל קטן, מבנה מיוחד לפולחן הדתי או בקיצור, כל התפאורה הנכונה לטקס קבורה. אולם רק בעלת השמחה לא הגיעה.

למותר לציין שזה היה מוזר. מאוד מוזר. מוזר עד מדאיג.

נראה שהעברת בית הקברות למרחק רב מחיפה, פגעה לא רק בבני משפחות הנפטרים, אלא באלו המתעסקים עם המתים על בסיס יומי.

אני לא בטוח אם להגדיר את התחושה שהייתה בי כצורמת. אולם ללא ספק היה זה מאוד לא נעים.

כיצד יוכל לדבר החזן בעוד מספר דקות על כבוד אחרון לנפטרת, אם הוא וחבר מרעיו לא הצליחו לתת כבוד מינימאלי למשפחה ולהגיע למסע הלוויה בזמן?

התירוץ שלהם, לאיחור בן כרבע שעה, היה כאמור שהם נתקעו בפקקים. הואיל וכולנו הגענו מאותו כיוון, היה קשה לי לקבל את הטיעון. הם יכלו לצאת רבע שעה קודם לכן.

ככה זה, כאשר בית הקברות כה רחוק מהעיר אשר לתושביה ישמש בית לשנים ארוכות בהרבה משנות חייהם.

השעה הייתה 12:15, כאשר אני ואחותי ניגשנו לחדר סמוך למקום בו החל הטקס, על מנת לזהות את הגופה.

הייתה זו הפעם הראשונה בה נדרשתי לזהות גופה. בהלוויות בהן הייתי עד היום, בין אם של אבא שלי ובין אם של קרובים אחרים, העדפתי להימנע מזה.

אחד האנשים של חברה קדישא, הסיר מעט את התכריכים באזור פניה של סבתי. התרשמתי מהמיומנות בה הוא התיר את הקשרים, חשף את פניה ולאחר שזיהינו אותה הוא עטף אותה שוב.

פניה היו קפואות והיא דמתה לסבתא שזכרתי (זאת בניגוד לאבא שלי, שבמותו כלל לא נראה כפי שנראה בחייו, כנראה לאור השבוע המאוד לא סימפטי שעבר עליו בטרם נפטר).

אחותי חתמה במקומות שהיה צריך לחתום.

קראנו למעט הקרובים להתאסף ומסע הלוויה יצא.

דודה אחרת שלי, איחרה גם כן. היא הגיעה רק לאחר שתם טקס הקבורה. מצד שני, גם בלוויה של אימא שלה, היא לא הגיעה בזמן, אז קשה לי להאשים אותה. היא מסוג האנשים האלה

אחרי קריאת כמה פסוקים, יצא מסע הלוויה.

אחזנו את האלונקה אני, דוד שלי, בעלה של אחותי ואדם נוסף מצוות הקברנים.

המסע, כמו יתר הלוויות בהן השתתפתי, התנהל באיטיות.

שקט.

מידי פעם שמעתי אנשים מאחור מדברים על הא ועל דא, אך בכלליות, הרגשתי שקט שלא זכור לי מהלוויות קודמות.

אם באירועים דומים בעבר הייתי חנוק מדמעות, עתיר בבדיחות ובדרך כלל מלא בשילוב של שניהם, הפעם קיננה בי תחושת ריקנות שכזו.

מכל בני משפחתי הקרובה, נדמה לי שסבתא שלי הייתה היחידה שבאמת הייתה מעוניינת במסע לוויה על טהרת הדת.

בחייה, עד לפני כעשר שנים שהחלה להתקשות להתנייד, סבתא שלי הייתה הולכת לבית הכנסת. אם לא מידי שבת, לפחות בחגים. היא הייתה מדליקה נרות, שומרת כשרות והיא הייתה המודל הכי קרוב אלי לדרך בה אנשים מאמינים מתנהגים.

לא פלא אפוא, כאשר אני חושב על זה, שהדת תמיד נראתה לי דבר תלוש שאין בו ממש.

לכן, הצטערתי מאוד, שלא היה מניין בהלוויה שלה.

אינני בטוח אם זה משום שלא היו עשרה גברים יהודיים בני 13 ומעלה או משום שסבתי נותרה בלי קרוב מדרגה ראשונה של ממש (ללא בעל בחיים, ללא ילדים בחיים, ללא הורים בחיים, אלא רק עם כלה, נכדים ונינה), לא נאמר על סבתא שלי קדיש.

"חכמי הדת" שקוראים פה בבלוג, מוזמנים לכתוב לי את התשובה (אפשר באי מייל).

סבתא שלי הורדה אחר כבוד אל מעמקי האדמה.

כיסו אותה באדמת תל רגב.

מימינה ומשמאלה היו עוד שני קברים טריים שטרם הונחה עליהם אבן המצבה. אלו היו הקברים היחידים בחלקה.

הנחתי את זר הפרחים. בת דודה שלה הניחה עוד זר.

עמדנו מספר דקות.

ונפרדנו.

מעניין שלא קיימת חובה להתאבל על סבתא שלי.

על פי האתר הזה (שכבר שנים מופיע אצלי בשימושון), חובה להתאבל על שמונה אנשים: אב, אם, אח, אחות, אישה, בעל, בן ובת.

לסבתא שלי, אין אף לא אחד מאלה בין החיים.

קיים אצלי דיסוננס קטן. מצד אחד, מעולם לא ראיתי צורך להתאבל, לפחות על פי ההלך הנהוג ביהדות. אולם מצד שני, באמת כואב לי שיש אנשים, בהם סבתא שלי, שאין איש שאמור להתאבל עליהם.

כאילו יש שווים יותר ויש שווים פחות ודווקא מי שחייו הועידו לו קבורה של שני ההורים, שני בעלים (טוב, אחד מעולם לא נקבר, אבל נעזוב את זה) ובן אחד, לא יהיה מי שיתאבל עליו אחרי מותו.

כאשר עמדנו שוב במקום ממנו יצאה ההלוויה, נשמע קול המואזין מהמסגד בכפר איבטין הסמוך.

איזה יופי, חשבתי לעצמי. כל בית קברות יהודי חיפאי, דואגים לשים ליד כפר ערבי.

לא שיש בזה משהו רע או פסול. אני פשוט תוהה אם זה נעים לתושבים המקומיים, במיוחד בימות הקיץ החמים והלחים, בהם גופות נוטות להירקב ביתר קלות וניחוח צחנה עשוי לעשות דרכו אל הכפר הסמוך.

נוסף על כך, צליליו של המסגד, הנעימים לאוזניים (במיוחד כאשר שומעים אותם אחת לכמה זמן ונזכרים בקסמי המזרח, ולא כאשר הדבר נעשה על בסיס יומי, חמש פעמים ביום), עשויים לעיתים להפריע במסע הלוויה.

אין לי ספק, שבית הקברות, מספק מעט תעסוקה לתושבי הכפר הסמוך. מלבד ארבעה יהודים לובשי שחורים, שתפקידם לעשות את שאיש לא רוצה לעשות, שאר עבדי המקום שראיתי, והם לא רבים, לא עומדים בקריטריונים הדתיים המאפשרים קבורה במקום. בחיפה, בתי הקברות של בני דתם, מוזנחים למדי.

בדרך לחיפה, נוסעים מספר קילומטרים על דרך עפר. אפשר במקום לנסוע ימינה, לכיוון צומת המוביל ואז ודאי לעשות פניית פרסה. אולם אם נוסעים על פי השילוט "לחיפה", נוסעים על דרך, שנסיעה בה צריכה להתבצע במשנה זהירות, אלא אם בחרתם להגיע לבית הקברות ברכב שטח מפואר (והרי לזה, ולחניה על מדרכות הם מיועדים).

היתרון, עבור עיריית חיפה, בכך שבית הקברות אינו ממוקם בשטח השיפוט המוניציפאלי שלה (ולא של אף אחת מהקריות המשתמשות בבית הקברות. השטח, שייך למועצה האזורית עמק זבולון, למיטב ידיעתי), הוא שקטע הדרך באחריות מע"צ, מה שאומר שמדובר למעשה בשטח הפקר (וככזה מתאים רק לרכבי שטח-הפקר), שאף אחת מהעיריות לא ממש מטפלת בו. בסוף 2004, אמנם קם קול צעקה בעיריית חיפה, ואכן הוסדר שילוט למקום (עד אז, רבים טעו ופספסו את הפנייה לבית הקברות). אבל רחוקה עוד הדרך, עד שהמקום יצדיק את השם "בית קברות עירוני" (וכמדומני, אין הוא נושא את השם כלל).

זהו. אינני מוצא טעם רב לכתוב כיצד הרגשתי לאחר מכן. מה היו מחשבותיי, מה גרם לי להזיל דמעה ומה גרם לי לצחוק.

הקטע הזה לא נכתב ברציפות, ויתכן ורצף הדברים לא ברור ואין עקיבות פנימית בין הפסקאות השונות.

תתמודדו עם זה.

אגב, הלוויה באנגלית היא funeral.

זה משום שהיא כזו כיפית?

אלעד