התעוררתי בשבע בבוקר לרעש הגשם ששטף את מרפסתי (אם אני לא עושה זאת, לפחות הטבע דואג לניקיון שלה) ועם זיכרון צלול וברור של החלום שחלמתי ובעצם ממנו התעוררתי.
ובחלום, הייתי במין שילוב מפחיד בין העבודות של שני ההורים שלי, הטכניון וחברת חשמל.
אבל המקומות היו רק התפאורה, שכן עבדתי שם בעבודה בה אני עובד בימים אלו (הואיל ואין המיקום שלה חשוב במיוחד, בהחלט הגיוני ומציאותי שהיא תתרחש שם, לפחות במקום העבודה של אבא שלי, כלומר בימים שעבד, בטרם מת).
הגעתי בזמן הנכון, כמה דקות לפני שמה שהייתי צריך לעשות התחיל.
פרשתי את הדברים.
וזה לקח לי כל כך הרבה זמן.
מדרגות רבות הייתי צריך לעלות באותו אולם גדול.
פיזרתי את הדברים.
התחלתי לחבר את מה שצריך לחבר.
גיליתי שחסר לי חלק מהציוד הדרוש.
ביקשתי ממישהי מוכרת שתשמור לי על מה שכבר השארתי ולא יכולתי לסחוב איתי במרוצתי.
ונסתי משם מהר.
אבל המהירות הזו, הייתה כה איטית. רצתי, התאמצתי, אך יכולתי להבחין שככל שאני מתאמץ יותר, נדמה כי המהירות שלי הופכת איטית יותר.
רצתי לכיוון "בניין פישבך" (הבניין הישן יותר בהנדסת חשמל, שבימי הילדות שלי, החדר של אבא שלי היה בו), שם עבדה משום מה אימא שלי. בחלום זה נראה הגיוני.
פגשתי את אימא שלי וסיפרתי על הדבר שחסר לי בציוד.
היא לא עזרה, להיפך, היא הסיחה את דעתי.
התחלתי להתרוצץ לכיוון אחר, ועוד אחד, ועוד אחד.
בשלב מסוים, בעודי רץ מבלי להתקדם כמעט, מודאג כי הבנתי שפספסתי את מה שאני צריך לעשות, כי איש לא מחכה לי.
הרגשתי כישלון מה הוא.
אין תחושה נוראה כאשר מצפים ממך לעשות משהו, אתה יודע שהוא קליל ואין בעיה שתעשה אותו ואתה נכשל, מסיבות שאינן תלויות בך, אך לחלוטין תלויות אך ורק בך.
התעוררתי מבועת.
לא מפלצות מפחידות אותי, לדרקונים ודאי אני יכול.
מה שמפחיד אותי, כך מסתבר, הוא כישלון בדברים הקטנים במציאות, שאני עושה על בסיס כמעט יומי.
דווקא הדברים המציאותיים, גם אם בחלום אינם מציאותיים בכל פרט ופרט, ולא ההזויים הם אלו הגורמים לי חשש כבד.
העננים בכו עבורי מהפחד.
אני חזרתי לישון עוד שעתיים. בכל זאת, חופש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
