בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

החלטתי לנצל את האפשרות לכניסה חינם לכל מיני מוזיאונים ואתרים בארץ, מתנת בנק הפועלים.

איזו מתנה נפלאה. אין ספק שבנק הפועלים הרוויח. כעת אני לא חושב שמדובר בגוף מגעיל שגובה עמלות מיותרות על חשבון האנשים הקטנים, נוהג איפה ואיפה בין לקוחותיו (לשון אחר, דופק את אלה שיש להם מעט ומצ'פר את אלה שיש להם הרבה), מפטר עובדים רבים בשרירות לב וכן הלאה.

אה. לא. אני עדיין חושב שזה מגעיל לעשות הכול למען הרווחים ואז לנהוג בפטרונות כלפי הציבור ולממן עבורו מפעלי תרבות למשך כמה ימים.

אבל בל ניתן למציאות המגעילה לכער את עולמנו הדמיוני והטוב.

אחרי הכול, בנק הפועלים מממן, במקרה דנן, מפעל בו כולאים בעלי חיים שאמורים להיות חופשיים (ולא, אני לא מקבל את מה שכתב גיבור חיי פאי, כלי כך שבעצם עדיף לבעלי החיים להיות בשבי ללא מלחמת הקיום). אפשר להגיד שזה כמו צדק פואטי, רק הפוך. אולי אכנה זאת אירוניה, כאשר גוף לא  סימפטי ממן מפעל לא במיוחד סימפטי וכולם מרוצים בסוף.

הגעתי אל גן האם באוטובוס.

נכנסתי מבגד השערים, רחצתי את נעלי בשטיח הרטוב בכניסה.

הכוונה של מי ששם את השטיחים טובה. אבל זה נראה מעט אירוני לנקות את סוליות הנעליים, כאשר אחרי שנייה נכנסים לגן חיות, שהוא אחרי הכל דבר מעט מצחין.

התהלכתי לי בגן החיות, בפעם הראשונה מאז ששיפצו אותו לפני מספר שנים.

אני מוכרח לציין שההבדל בין מה שאני זוכר מלפני השיפוץ למצב כיום, משמעותי. הבדל של שמיים וארץ – בין פינת חי מזדקנת לגן חיות מודרני.

לא אכביר במילים ולא אכתוב את כל המחשבות שעברו בראשי, כאשר שוטטי בגן. אתן עוד מעט לתמונות ולשני סרטונים לדבר.

אציין רק, שלעיתים התקשיתי שלא להבחין באירוניה, של בני אדם שבאו לצפות בבעלי חיים.

מי הצופה ומי המתצפת?

כאשר כל המתחם מוקף כלובים, אשר ניתן להקיף ולהשקיף דרכם, לעיתים מתקבל הרושם שדווקא בני האדם הם אלו הכלואים מאחורי סורגים, מאחורי זכוכיות.

דווקא אותן חבורות של יצורים רעשניים, השולפות מידי פעם שקיות חטיפים, משום שאין הן יכולות לעמוד זמן קצר ברעב שפוקד אותן, הן-הן בעלי החיים שיש לראות בגן החיות.

היצורים המתורבתים, השלווים, השקטים והמופנמים בגן החיות, הם דווקא בעלי החיים.

כן. גם אני הייתי בגן החיות.

גם אני חיה אומללה, שבחרה מרצונה החופשי להיכנס אל הכלוב הזה ובחרה אינספור פעמים במהלך חייה להכניס עצמה לכל מיני כלובים, לכל מיני בתי כלא המגבילים אותה.

מגבילים אותה לחיות בדרך מסוימת, בהתאם לחוקים מסוימים, מחייבים אותה להגיע למקומות מסוימים, להשמיע קולות מסוימים באוזני בני מינה.

אין ספק שאני חופשי פחות מכל בעל חיים שאי פעם אראה בכל גן חיות שהוא – בחיפה, אמסטרדם או הונג קונג.

גן האם, בכניסה לגן החיות

תזכורת את מי צריך לאהוב ומי היה נדיב איתנו - בנק הפועלים (היידה שרי)

פלמינגו

לאמורים (או סוריקטות [כל הילדים צעקו "הנה טימון, הנה טימון. היידה דיסני])

לא זוכר את שם בעל החיים. סליחה

טיגריס בנגאלי (ריצ'רד פארקר) ויצורים מוזרים בוהים בו מבעד לזגוגית

אלפקה. אני הייתי מציב שלט "זהירות יורק"

קרקל שחשבתי לאמץ במקום תולי ז"ל

אריה

חבורת זאבים

דובים חומים

תנשמות

החיות הכי פראיות בגן החיות