בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

נסעתי היום/אתמול למפגש ישראבלוג.

לפני שני ההרהורים שלי, אספר שיצאתי די מוקדם מהבית וכבר בתחנת האוטובוס, ראיתי חבורת ילדות חביבות, אוחזות בשלטים עם כל מיני כיתובים משונים, סיסמאות שכאלה.

שיערתי שעוד אראה אותם בעזריאלי. צדקתי.

הן "קבצו נדבות" (עבור מנוי פרו, או משהו חסר ערך כזה).

בכל מקרה, כאשר עושים את הדרך מחיפה לת"א אחת למספר חודשים ולא על בסיס יומי, היא מאוד כיפית. במיוחד עם ספר טוב, מוזיקה טובה ובשעות לא לחוצות.

לפעמים הבדל של שש דקות, יכול לעשות את ההבדל בין תחושה של לחץ ודוחק ולתחושה קלילה ומשוחררת.

אם הייתי עולה על הרכבת הישירה של 9:24, ודאי לא הייתי נהנה, כי היא הייתה צפופה, מלאה אנשים ונראית מחניקה. הואיל וידעתי שיש רכבת "מאספת" כפי שכונתה בשלט בשעה 9:30 המתנתי לה. כשהייתי קטן, בגיל ששאלתי למשמעות של כל מילה, אמרו לי שאוטובוס מאסף עוצר בכל תחנה וכך גם רכבת מאספת, אמורה לעצור בכל התחנות. הרכבת המאספת הזו עצרה בעתלית, בנימינה והמשיכה ישירות לת"א.

כאמור, ידע הוא כוח ומי שבודק מראש את היצע הרכבות ולוח הזמנים, יכול ליהנות מהנסיעה ברכבת.

טוב. אגיע כבר לשני ההרהורים שלי על המפגש, אולי הרשמים שלי מהמפגש.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו, בקרב כל אותם בני נוער חמודים ומוחצנים להחריד (טוב, היו גם כמה מופנמים, אבל נוטים לשים לב לאותם עלמים ועלמות תשומתים, המתלבשים בצורה גרוטסקית, צובעים את שיערם בצבעים שלא ניתן למצוא בטבע [אולי בפרחים כן], ועושים כל מיני מחוות על מנת לעורר את תשומת לב הזולת בבקשת חיבוקים, נשיקות, כיתוב על היד ולעיתים אף נישוק הנעליים של אנשים אשר בחיבתם הם חפצים), היה שהמקום הוא בעצם משחק תפקידים אחד גדול, עבור אותם ילדים.

מהרשמים בהתבוננות בהם, בהאזנה לשיחות, בכמה שיחות אקראיות שניהלתי עם כמה וכמה אנשים, אין ספק שמפגש ישראבלוג, מבחינת הילדים הללו, הוא המקום לראות ובעיקר להיראות.

הם עמלים על טיפוח דמות וירטואלית במשך זמן מסוים.

פריק מגניב, וואנבי פקצה ועוד כל מיני תארים דברים שכרמל כלל לא ידעה איך להגדיר אותם ושאלה אותי, כאילו אני מבין באותם שמות שבני נוער מגדירים בהם את עצמם (כאילו אי פעם הבנתי בזה).

ואז, מפגש ישראבלוג, הוא מעין "האחוזה של פלייבוי" (ואתם גם יכולים לעשות סיורים), שם יכולים אותם בני נוער לבוא ולהגשים את הפנטזיות הכמוסות שלהם, לשחק את התפקיד אותו יצרו ועליו עמלו בבלוג שלהם.

אולי שייקספיר לא צדק כאשר אמר שהעולם כולו במה והאנשים הם השחקנים. אבל אין ספק שהגג של מרכז עזריאלי הוא במה גדולה ובלוגרים, לפחות במפגש ישראבלוג הם שחקנים.

הדבר השני שחשבתי שראוי לציין, הוא שכל אותם מאות בני נוער עם שיער ססגוני, מוהיקן, ספייקים, נזמים, פירסינג ועוד שלל דברים שאם אינם מכאיבים פיזית, ודאי היו מכאיבים נפשית לאדם שהיה בדעה ומודעות צלולים, מאוד הזכירו לי מקום אחר, פינה מאוד אהובה בעולם.

אני מדבר על רובע שיבויה (Shibuya) שבטוקיו (תמונות באדיבות גוגל).

אם במקרה מזדמן לכם לבקר בטוקיו, בירת יפן, תדאגו ששיבויה יהיה במפת הטיול שלכם (נדמה לי שכבר כתבתי על זה כאשר כתבתי על הטיול ביפן).

אם לא, לכו למפגש ישראבלוג. אני מתקשה להאמין שיש אידיאולוגיה מבוססת מאחורי דרך הלבוש והביטוי של אותם בני נוער, מלבד אולי כניעה ל"תרבות הקול" ומסרים צרכניים. אבל זה מאוד ססגוני, מעניין ונעים לעין, לראות את בני הנוער הללו.

כאשר באותו יום נהרגים בפיגוע בקרבת מקום תשעה בני אדם, דווקא אותם בני נוער, בתקופה העדינה והשברירית של חייהם, מייצגים את השפוי והרצוי. לפחות חלקם, לפחות בתחומים מסוימים.

יכולתי עוד להרחיב כאן עוד רבות על מחשבות שהתעוררו בי תוך כדי האירוע ולאחריו.

אך לעת עתה, אחסוך אותם מהעולם.

די מהר, מצאתי עצמי במוזיאון ארץ ישראל בת"א.

ואחרי עוד כמה שעות שוב בחיפה.

תמונות מהמפגש שאת רובן לא אני צילמתי, אך צולמו במצלמתי ולכן אני רואה עצמי כאחראי לזכויות היוצרים שלהן ואני מצדי מאפשר לכל מי שרוצה לעשות בהן איזה שימוש שהוא רוצה, למעט שימוש מסחרי.

הנה אחת לדוגמא (יש עוד):

שתי נערות מציעות חיבוקים ונשיקות לכל דורש (Make love, not war כארבעים שנה אחרי)

ויש סרט, בשני חלקים כי יוטיוב מאפשרים סרטים רק עד עשר דקות...

חלק ראשון

חלק שני