בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

היום, כאשר מדברים על ממשלה בת כ-30 שרים שהולכת ומתגבשת בישראל (וגם אם תהיה רק 25, אחרי מה שמצטייר כאי-קבלתו של איווט ליברמן מישראל ביתנו לממשלה, בשל חקירה המתנהלת נגדו שתמנע ממנו, לרווחת כולנו, להיות השר האחראי על המשטרה [וגם פה]), כל שאני יכול להגיד הוא ידעתי!

אפשר כמובן להאשים את מפלגת האופורטוניסטים, מפלגת קדימה, שהדבק היחיד שמאחד את אנשיה, אחרי שמורידים את הסיסמאות המתלקקות של יועצי התקשורת שלה, הוא הראייה של אנשיה את עצמם כמתאימים לכהן במשרה רמה, בין אם חברי כנסת ובין אם שרים. הדגש הוא על ראייתם את עצמם (דוגמאות: אלי אפללו, רוחמה אברהם, צחי הנגבי, שאול מופז ואעצור כאן).

האשמה כזו כמובן אינה רחוקה מהאמת, אך היא רק חלק מהאמת.

אפשר גם להאשים את מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ, שעם 19 חברי כנסת, צפויים לה שבעה שרים ובהם עמיר פרץ כשר ביטחון (הייתכן ונזכה לראות שכר בגובה 1,000 דולר לכל חייל?) ויולי תמיר כשרת החינוך (ואני מסכים בכל מילה עם דבריה של יולי חורמצ'נקו שמדובר בהבדלים של יום ולילה בינה לבין קודמתה לימור לבנת, כאשר לבנת מייצגת את הלילה האפל ותמיר את היום והנאורות וכל הרווח של תלמידי ישראל מלכתה של לבנת כבר כתבתי).

נכון, אפשר להאשים את אנשי העבודה בתאוותנות, אך באותה מידה צריך להאשים גם את מי שמשביע את הרעב שלהם.

אולם הבעיה האמיתית, אם אני מאתר אותה נכון, אינה של מפלגת המוכשרים בעיניהם ולא במפלגת ההסתדרות-החדשה החדשה.

הבעיה עמוקה יותר ושורשית יותר. להלן המספרים הזוכים שיצאו בהגרלה הגדולה של ה-28 במארס:

קדימה – 29.

העבודה – 19.

ש"ס – 12.

הליכוד – 12.

ישראל ביתנו – 11.

איחוד לאומי-מפד"ל – 9.

גימלאים – 7.

יהדות התורה – 6.

מרצ – 5.

רע"מ-תע"ל – 4.

חד"ש – 3.

בל"ד – 3.

שתים עשרה סיעות בכנסת של מאה ועשרים חברים. עשרה חברי כנסת בממוצע למפלגה, עוד בטרם התפצלו להן חלק מהסיעות ומבלי שהחשבנו מפלגות שרצו ברשימה משותפת (תע"ל עם רע"מ, יהדות התורה שהיא שתי מפלגות ובעצם כמעט כל מפלגה היא אסופה של שברי מפלגות שהתאחדו בעבר).

לא צריך להיות גאון גדול, כדי להבין שכאשר זהו מצב הדברים והמפלגה הגדולה ביותר לא מאיישת אפילו רבע מהפרלמנט, וכאשר התיאבון הפוליטי אינו פוחת בשל הכרה במציאות שמעטים הם האנשים שתומכים בך אחרי הכול, אין פלא שזהו המצב.

אין מדובר בגחמותיהם של אנשי קדימה בלבד ולא בתיאבון בלתי נגמר של אנשי העבודה.

כל קומבינציה בהרכב הכנסת הנוכחית הייתה יוצרת מצב של ממשלה מנופחת, ללא קשר למפלגה זו או אחרת.

אם היינו מכפילים את מספר חברי הכנסת ל-240, ודאי כבר היו נמצאים המשרדים המתאימים לאיושם של כ-60 שרים מוכשרים שרוצים לעשות לטובת המדינה.

נהוג לומר שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. לעיתים אנו נוהגים לפקפק בכוונותיהם הטובות של פוליטיקאים, אך גם אם נניח שכוונותיהם זכות וטהורות, קשה שלא לצעוק שהם אכן מובילים אותנו לגיהינום, שכבר ללא ספק התחלנו לטעום ממנו, כאשר אהוד ברק, כמדומני, החליט לשנות את חוק יסוד: הממשלה שתחם את מספר השרים בממשלה לבין 8 ל-18 והגדיל אותו ל-24.

היה זה רק עניין של זמן עד שהסכר נפרץ וממשלתו הראשונה של שרון מנתה 30 שרים, מתוכם 7 ללא תיק (מה שמוכיח שלא מדובר במעשה יעיל, אלא בהשבעת תיאבון של מספר אנשים).

כך זה כאשר חוקי יסוד, הבסיס לחוקה עתידית (אולי), ניתנים לשינוי פשוט יחסית, בהתאם לצרכי השעה, כאשר צרכי השעה הם שיקולים קואליציוניים צרים.

תוכלו אגב לקרוא עוד על גודל הממשלות באתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

קיימות שתי דרכים, לעניות דעתי, לצמצם את היקף ממשלתנו.

הראשונה, והבלתי הגיונית, היא שהציבור יגלה אחריות ויצביע בצורה כזו שיהיו כאן שתיים עד שש מפלגות גדולות או לחילופין שהפוליטיקאים יגלו אחריות וישכילו להבין שגם בכנסת אפשר לדאוג לטובת המדינה ולא רק במשרדים ללא תיק.

השנייה, תלויה בחברי הכנסת, היא הרשות המחוקקת והמכוננת בישראל, היא לשנות את שיטת הבחירות, כך שבשל השיטה תגדלנה המפלגות (השיטה עצמה פחות חשובה. אם ישאלוני, תמיד אשמח להציע מספר שיטות).

מפלגות מעטות יותר וגדולות יותר, תאפשרנה הקטנת הממשלה.

כל עוד יהיו בישראל מפלגות בינוניות וקטנות בלבד, מצפות לנו ממשלות גדולות.

וממשלות גדולות, מבחינת מספר השרים, זה דבר רע.

זה רע בשל התקציב הגדל, כי הרי כל שר, גם ללא תיק, צורך משאבים כדי להצדיק את קיומו – לשכה, רכב, נהג ועוד כל מיני הטבות.

זה רע כי ככל שהממשלה גדולה, מספר חברי הכנסת המכהנים במקביל גם כשרים גדל (אלא אם נקבל את החוק הנורווגי, אבל גם הוא לא מעודד, יגדיל בזבוז ואופורטוניזם) וזה מקטין את מספר חברי הכנסת שבפועל מתעסק בענייני החקיקה במספר רב של ועדות, מה שמשבש את עבודת הגוף הנבחר הייצוגי.

זה רע כי ממשלה גדולה, לא באמת מסוגלת לקבל החלטה כאשר קולם של כולם נשמע.

זה מוביל לכך שרבים מוצאים עצמם לא מרוצים, וכאשר השרים לא מרוצים, הדבר מוביל לחוסר יעילות של הגוף הביצועי, קרי הממשלה ובסופו של דבר זה פוגע בנו האזרחים שהולכים כל שנתיים בערך לבחירות.

וממשלה גדולה גם מובילה לכך שההחלטות מועתקות מישיבות הקבינט לקבינטים מצומצמים, מטבחונים למיניהם, בהם מתקבלות החלטות מתחת לשולחן, מבלי שיהיה לכך דיון של ממש בממשלה, מה שאומר שככל שמגדילים את הממשלה, כך באופן פרדוקסאלי פחות אנשים מקבלים החלטות וההחלטות פחות שקולות, אם אפשר לקרוא לזה כך.

למעשה, הטיעון היחיד של הציניקנים המדברים על טובת המדינה שבממשלה גדולה לקראת ההתכנסות נשמט, כאשר מבינים שלא מדובר בדיון של יותר אנשים בהסכמה, אלא בדיונים מצומצמים יותר שמתקבלים לא באמצעות המנגנון הפורמאלי של הממשלה, אלא בחדרי חדרים, הרחק מאור הזרקורים.

אז כאשר מדברים על ממשלה מנופחת של כ-30 שרים, גם כאשר יש לנו תקדימים, לא צריך להיות מאושרים מכך.

נהפוכו, אני ממליץ לכתוב לכל שר ושר שנראה לכם מיותר, מכתב שהוא נראה לכם מיותר ולשאול אותו בפשטות האם לא היה עדיף שישמש כפרלמנטר במשרה מלאה.

סביר להניח שלא תקבלו תשובה, אבל זו תהיה מחאה קטנה נגד גודל הממשלה.

גם מכתב לראש הממשלה המכהן/מיועד אהוד אולמרט, שיספר שבחרתם או לא בחרתם קדימה, ואתם מאוד לא מרוצים ממשלתו המנופחת, יהיה מעשה מבורך.