| 2/2003
 אני מיואש
סיימתי לקרוא ספר על ההיסטוריה על המאה העשרים הנקרא "עידן הקיצוניות" של אריק הובסבאום.
מדובר בהיסטוריון שכתב ספר על תולדות "המאה העשרים הקצרה", כלומר בין פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועד נפילת הקומוניזם ב-1991.
קיבלתי את הספר ליום הולדתי העשרים ואחת שחל בדיוק לפני שלושה חודשים. פשוט אין לי כל כך הרבה זמן לקרוא ואני גם קורא עוד דברים אחרים במקביל (לעזאזל, למה אני מתנצל בבלוג שלי?!).
בכל אופן, לאחר סקירה של המאה שחלפה לה (זה נראה כבר די מזמן) על פי בסדר כרונולוגי המאוגד בנושאים מגיע פרק הסיום "על סף האלף".
הוא מתאר את תופעת הגלובליזציה ואת הפערים הגדלים בן בין מדינות העולם המערבי למדינות הנחשלות והן בין העשירים לעניים בתוך המדינות המערביות עצמן.
סיכומו של המחבר לא כל כך אופטימי. לדעתו, אם נמשיך לקבל את ההוה שלנו על פי העבר שירשנו, בסופו של דבר המבנה החברתי של העולם כפי שהוא כיום יקרוס.
זו אגב תוצאה של תהליכים מתמשכים שבדרך כלל גם לחווים אותם על בשרם, אין בדרך כלל מושג לאן בדיוק זורמים הדברים.
אני יכול להגיד שמנקודת המבט שלי בעת כתיבת שורות אלו, אני די מיואש.
אף אחד שנולד לפני 150 שנים לא חי כיום (ואם כן, אז הוא לא ממש רלבנטי)וכך גם השנאות, הריבים והפוביות שלהם.
גם אחרי לכתנו בעוד 150 שנים עדיין אנשים יחיו בעולם מטורף (אם ישארו עוד אנשים, ואני אגב מאמין שישארו אנשים). הם עדיין ירצו להרוג אחד את האחר, קבוצות אנשים עדיין ירצו להרוג קבוצות אנשים אחרות, אנשים עדיין יאמינו בסיפורי בדיה בני אלפי שנים והכל יהיה דומה...
אולי ואף סביר שהעמים והמבנים החברתיים שיהיו כאן (או על גוף שמיימי אחר עליו יגורו אנשים) יהיו שונים, שמות האנשים בטוח יתחלפו, חלק מהשפות ייכחדו, חלק אחר ישתנה ללא הכר.
המחשבים יהיו הרבה יותר מתוחכמים, סביר להניח שהם לא יהיו הקופסאות המרובעות שקיימות כיום (והמחשבים המעוצבים והפונקציונאלים שקיימים כיום הם רק קצה הקרחון)...
התחבורה הציבורית תשתנה, כך גם הרחבים הפרטיים (ריחוף, טלפורט ועוד כיד הדימיון הטובה).
אך הרבה אנשים ישארו מאחור, תמיד יהיו את אותם אנשים שלא מצליחים לרוץ עם העדר וכאשר הם יתקרבו אליו הם ינסו לפגוע בו מרוב תסכול.
אנו רואים זאת כיום באוסאמה בין לאדן ודומיו, אשר מנסים לפגוע במה שהעולם המערבי מייצג. מבחינה רשמית, מה שמייצג המערב זה כיבוש וניצול, אך בפועל הוא מייצג את העושר שאותם אנשים לעולם לא יזכו בו ולכן קל למצוא הזדהות עם בין לאדן בקרב עניי העולם...
השאלה הנשאלת היא מי נושא באחריות לנושא?
אני בהחלט חושב שיש פערים שנראים כבלתי ניתנים לגישור.
מצד אחד האנשים העשירים לא רוצים לוותר, הרי הם זכו בו ביושר (לפחות חלקם שלא רימו או ירשו את הכסף).
מצד שני נוצרה שיכבה גדולה מאוד של אנשים חסרי ממון, רעבים ללחם, שאין להם שום דרך להשפיע על גורלם.
יש בעיה חריפה מאוד בצבירת ההון. מצד אחד ללא הכסף שמניע פרוייקטים יזמיים בכל התחומים, לאנשים שאמורים לעבוד לא יהיה תמריץ לצאת לעבודה. מצד שני בעלי ההון מחזיקים את הכסף לעצמם ומעדיפים לחלוק כמה שפחות עם אלו שעובדים.
נוצרים לעיתים מצבים אבסורדים, שבמדינות רווחה, מי שעובד משתכר פחות ממי שאינו עובד...
בעולם ישנם אנשים שהונם האישי כה רב, שהם חושבים שהם יכולים לקבוע את סדר היום הלאומי, העולמי, המוניציפלי וכדומה בהתאם לעושרם (ביל גייטס ודומיו הקטנים יותר, כמו בבושקות אשר מסתירות בתוכן המון בבושקות קטנות).
צריך למצוא מנגנון לצימצום הפער.
בנוסף צריך להביא לצמצום השנאה. רוב השנאה נובעת מדעות קדומות ואינטרסים אחרים השזורים בה.
שימו לב שכאשר אתם בשיחה אחד על אחד עם בן אדם שפוי, רוב הסיכויים שתתחברו ותגלו כמה האחר מעניין (גם אם היתה עליו דעה קדומה שונה לפני כן). רק במידה ויתווספו אינטרסים של תפקידים, דרגות, מעמדות, מוצא וכדומה, דעתכם על אדם עלולה להשתנות.
אני אסיים ואומר שמה שמדהים אותי, הוא שכל נהג מונית ממוצע, יכול להסביר לכם במהלך נסיעה עירונית קצרה את כל הבעיות שעל סדר היום וכמובן שגם להציע פתרון.
אך יחד עם זאת, אף אחד לא מנסה באמת לפתור את הבעיות, אלא רק ליצור בעיות חדשות.
כל האנשים בעולם יכלו לבחור יום אחד בדרך של שלום והגיון, אך מעטים הם האנשים בקמים יום אחד ומחליטים לנהוג כן...
ככה זה, עולם כמנהגו נוהג ונראה שלא יהיה טוב יותר בעתיד, אלא רק רע.
אני לא מדבר על מצבי האישי, כי אני מניח שאני לעולם אסתדר. אני מדבר על מצב החברה על פני האדמה בכללותה.
אז מי ייתן ואני אתבדה!
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
