בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אתמול בלילה, כאשר עליתי על אוטובוס ממרכז הכרמל נוה שאננה, עלתה שתי תחנות אחרי (טוב, אחרינו, אבל אין זה משנה מי היינו) גברת אחת.

היא הייתה נסערת על הנהג, לא בדיוק ברור לי מדוע.

היא צעקה. כל מיני משפטים, לא בהכרח ברורים, אבל ממה שהבנתי היא התלוננה שהוא לא עצר, שהוא התנשא עליה ועוד כל מיני תלונות, שממה שהצלחתי לראות ולהבין, לא היה להן בדיוק שחר.

במהרה, כאשר זו לא הספיקה לשחרר מידי פעם בכל מהלך הנסיעה קללה המלווה בתלונה, הכל בקול צעקה רם, הבנתי שהיא "משוגעת".

עניין השיגעון, הוא עניין יחסים, הוא מעוצב על ידי הכוחות בחברה. אפנה אתכם למישל פוקו (ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה") על מנת לקרוא על כך.

השיגעון הוא גם עניין יחסי, שכן בכל אחד ואחת מאיתנו, קיים הדמון, קיים השד המשוגע שעלול להתפרץ והכל בעצם עניין של מינון.

אבל בעודי יושב, מדבר עם מי שלצדי, הבנתי שאולי המשוגעים הגדולים ביותר הם אנחנו.

"אנחנו", כלומר השפויים.

ובאמת, בעולם כזה, כיצד יוכל אדם הנוהג על פי הנורמות להיחשב שפוי?

כל אותם חוקים מגבילים, המביאים כה רבים למרמור.

כמה פעמים שמעתם על אנשים שבמציאות הנוכחית, באם יש כזו, פשוט "נאבקים בשפיות"?

בעולם בו צריך להיות כל הזמן במין מרוץ אחר הצלחה, כבוד, עושר, אושר ויוקרה, הייחשב אדם שפוי אם הוא באמת עומד באותן נורמות חברתיות, באותה רצייה חברתית, הצורך להיות שונה ודומה במקביל, הצורך להיות מאושר ולהקריב כל מיני דחפים ועוד שלל ניגודים שכה קשה להחזיק איתם בשפיות?

דווקא אלו שבחרו, או לא בחרו, אלא פשוט כך קרה, להיות "לא שפויים", "משוגעים", הם השפויים האמיתיים.

אלו שבחרו להיות נטולי מחויבות,להיות מנותקים מ"המציאות" אלו שלעיתים אנו עשויים להביט בהם בצער, הם האנשים הנוהגים בדרך השפוייה יותר, הנכונה יותר.

כאשר ירדתי מהאוטובוס, היא עדיין הייתה שם.

ממלמלת לעצמה.

לי זה נשמע כמו עצבנות, רוגז.

אבל אולי, אולי היא באמת ובתמים הייתה מאושרת.