בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

שקית, זה כל מה שנותר מסבתא שלי.

למען ההגינות, עושה אני חטא קטן לאמת, כאשר אני כותב שכל מה שנותר מסבתא שלי הוא שקית.

עדיין ישנה גופה עטופה בתכריכים כמטר וחצי בתוך אדמת תל רגב, בשלבי ריקבון מתקדמים. בקרוב אפילו תונח אבן שיש גדולה, לה תהיה דבוקה אבן בזלת, על מנת לשמש גל-עד.

ואני מניח שיש עוד כמות מסוימת של כסף, שהצטברה לה, מקרן זו או אחרת שנועדה לפצות קורבנות שואה שנותרו בחיים, כאילו כסף כל-שהוא יכול לפצות על עינויים נפשיים הרודפים אותך עד המוות.

אך שקית, זה כל מה שאימא שלי מצאה לנכון לאסוף אל ביתנו, כאשר הלכה להביא את הדברים שנותרו בבית האבות (אם כי רוב הדיירים במבנים הללו הם אימהות ולא אבות) בו התגוררה סבתי בשנים האחרונות, מאז שאבי, בנה, נפטר.

ובשקית, תמונה אחת של סבתא שלי, בשנות העשרים לחייה, אולי אף בשנות העשרה.

אישה שבתחילת החודש נפטרה בגיל 94, נראית שם צעירה ממני.

כאשר הייתי קטן, אותה תמונה בדיוק, כאשר ראיתי אותה בביתה של סבתא שלי, הזכירה לי במקצת את אחותי. הדמיון הפתיע אותי.

חלפו השנים, וזנחתי את שחשבתי, אולי מפני שאחותי השתנה, ואיך שזה נדמה לי כרגע, פשוט כי הדמיון מאז ומעולם היה רופף.

הפריט השני בשקית, היה מסגרת מתכת, עם מספר תמונות קטנות.

בתמונות מופיעים אני ואח שלי, בשנים בהן היינו צעירים יותר. אמה של סבתי. בעלה השני. סבתא שלי ובעלה הראשון, הוא סבא שלי (אם כי מעולם לא שימש בתפקיד סבא וגם כאב, הספיק לחיות שנים בודדות, בטרם גם הוא נפל קורבן לפרעות מלחמת העולם השנייה).

החפץ השלישי והאחרון בשקית, הוא תיק, Tasche כפי שתמיד נהגה לומר בגרמנית.

לסבתא שלי היו הרבה תיקים בחיים. עם השנים, רובם נשחקו, כמו רוב השאריות של בעלי חיים מתים. בעיקר בשנים האחרונות, בהן סבתא שלי, שלא בהכרח הייתה במודעות מלאה כל הזמן, השחיתה אותן לא מעט, שלא באשמתה.

התיק היחיד שנותר, לפחות על פי מה שהיה בשקית שהביאה אימא שלי, הוא תיק בד רקום ופשוט, עם ידית צבעונית ורקמת פרח.

קניתי לה אותו במתנה, כאשר טיילתי בעיירה סונגפאן שבמחוז סיצ'ואן שבסין.

הוא מאוד מצא חן בעיני וחשבתי שזו תהיה מתנה יפה לסבתא שלי, חובבת התיקים, גם אם היא לא באמת תזכור מי הביא לה אותו והסיכוי שתהרוס אותו יהיה רב.

מסתבר שהוא החזיק והשתמר בצורה פנטסטית.

כאשר פתחתי אותו, הייתה בתיק מראת פלסטיק עם ידית ורודה.

שקית אחת, שלושה פריטים, ארבעה אם נחמיר בספירה.

זה כל מה שנותר מסבתא שלי.

נכון, אני מתייחס רק לצד החומרי. היא עוד תחיה בזיכרון שלי ושל עוד כמה אנשים למשך תקופה מסוימת.

לאחר 94 שנים, כל מה שאדם צובר במרוצת חייו, נדחס אל תוך שקית פלסטיק קטנה.

לרגע היה נדמה לי שזה עצוב.

אך מה הטעם בצבירת רכוש?

האם זה משנה אם הותרת אחריך שקית ניילון קטנה או מבצר ובו חדרים מלאי זהב?

תקוותי שכאשר יגיע תורי, לא אותיר כלום, אפילו שקית.

שקיות לא נוטות להתכלות במהירות.

סבתא שלי: 1912-2006 (במיטב האופנה של שנות העשרים, כפי שהופיעה בתמונה בשקית)