בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

גאים בעוני

לאחרונה טיילתי לי באחת השכונות היותר אפרוריות של חיפה.

הבתים שם, ישנים כדבעי ברובם ואיש לא טרח לחדשם ולשפצם, כך שהמראה החום עד אפרורי, מלא האבק נראה בהם אוטנטי, משל היו פאבלה דרום אמריקנית לתפארה.

על לא מעט דירות, נתלו להן פיסות בד ופלסטיק לבנות, אוף וויט, עליהן הוטבעו בצבע כחול בהיר מגן דוד ושני פסים.

כן. "דגל הלאום", "דגל מדינת ישראל" התנוסס על לא מעט בתים באותה favela חיפאית.

לא התהלכתי מזמן עם מצלמה ברחוב. עניין הצילום נמאס עלי מעט, משום שאינני מוצא יותר מידי עניין בצילום. אך לו הייתי מסתובב עם אחת, ודאי הייתי מצלם לי איזה בית מט לנפול, המעוטר בדגל ישראל.

יש משהו נחמד מעניין בזה. הרי אם אנשים מרוצים או לא, שמחים או לא, חשים ברי מזל או שהם לא משתמשים באפשרות הזו בגוגל (כי היא מטופשת וכל מה שהי עושה זה להכניס אותך לאתר הראשון שעולה בתוצאת החיפוש, מה שיכולת לעשות בעצמך. בכל מקרה, תרגמתי בעצמי את I’m feeling lucky שבגרסה האנגלית, כי בהם תרגמו את זה ל"יותר מזל משכל") ובעצם על הרגשה, היא עניין סובייקטיבי למדי. התפישה העצמית, היא מה שקובעת אם תחוש מרוצה ממצבך ולא מצבך האמפירי.

כך גם גאווה לאומית. היא לא נובעת בהכרח מזיקה בלתי ניתנת לניתוק מהלאום, לא מתוך תחושת מחויבות בלתי תלויה לחברה. הפטריוטיות אינה תלויה בתנאים שבאם יתמלאו אנשים יחושו אותה ובאם לא הם יחדלו מכך.

גאווה לאומית, פטריוטיזם ועוד כל מיני דברים שגורמים לאנשים להניף דגל, לתלות אותו על רכבם ועדן חלונם, לא מחייבים שאותם תנאים יימשכו לנצח.

גם עצם פעולת תליית הדגל, לא בהכרח מעידה על עודף ביטחון בלאום ובמדינה. בהרבה מקרים, היא דווקא מכסה על חוסר אמונה, חוסר ביטחון המביאים את האדם להציג את הסמלים החיצוניים, בזמן שהאמת הפנימית בצדקת הדרך אבדה.

וכאשר הסתובבתי בשכונה הזו, רואה בתים שבהחלט לא הייתי גאה לגור בהם ולא הייתי שמח שזה מה שהמדינה שלי מעניקה לי, זכרתי שלא אמורה להיות בהכרח זיקה בין תנאים אובייקטיביים לתחושת הגאווה. זכרתי שסממנים חיצוניים, לא בהכרח מעידים על משהו פנימי שהם עשויים או עשויים לא לכסות.

נכון, לא יפה להאשים את "המדינה" בכל דבר.

ברור שהקשר בין מצב בית זה או אחר להשקעה של המדינה, במקרים רבים רופף והוא תלוי בגורמים רבים אחרים, בעיקר באכפתיות של יושבי אותם בניינים (וביכולתם הכלכלית, אך זה גם קשור לא מעט למדינה).

אך בכל זאת, התקשיתי שלא לראות משהו מוזר בכל אותם אנשים גאים, אולי, במשהו אבסטראקטי של בהכרח היה גאה בהם.

YES (או יום העצמאות יום יום)

בימים האחרונים הטלוויזיה שלי עברה מהפכה זוטא. מערוצי הכבלים, HOT, שלא ממש צפיתי בהם והייתי מחובר אליהם, עברתי אל שידורי הלוויין, YES שגם בהם אני לא צופה יותר מידי.

אציין לטובה את אחד משני הטכנאים שבא לנתק אותנו מהכבלים ולהעביר אותנו ללוויין. הוא היה נחמד בצורה יוצאת מגדר הרגיל, מצרך נדיר בימינו.

בכל מקרה, כפי שכתבתי בטרם עברנו מחברות הכבלים המאוחדות לחברת הבת של בזק, אין הבדל של ממש בין הכבלים ללוויין. ההבדל המהותי מבחינתי, זה ש-YES עובדים רק בשיט הדיגיטאלית, מה שאומר שזה לא מסוגל להתחבר לכרטיס הטלוויזיה האנלוגי במחשב שלי ומכאן שנחסך ממני כאב הראש ושמו "ארץ נהדרת" שנאלצתי להקליט לאחי שכבר כמה שנים לא חי בארץ (כרגע באיסלנד) אבל משום מה מתעניין בדברים שקורים בארץ יותר ממני.

זה (כלומר השקט מאח שלי) יתרון חשוב ב-YES שאין ב-HOT, ולמרבה הצער כנראה יתוקן, כאשר אח שלי ידרוש ממני לקנות כרטיס טלוויזיה מתאים או לחילופין, מה שיותר סביר, יעשה זאת בעצמו בביקור הבא שלו בארץ, אולי בקיץ.

ההבדל הנוסף, שבגללו הטקסט קיבל את הכותרת "יום עצמאות יום יום" (ביטוי שמשעשע אותי כבר במשך כמה דקות, מאז כתבתי אותו לראשונה) ואיתו אסיים את הקטע הארוך והדי מיותר הזה, הוא ערוץ מספר 5 בממיר של YES.

בחיי. לא מטריד אותי שדחקו את ערוץ 3 למספר 30 בשלט. הרי עשו את זה בעבר עם ערוץ 2 שהפך לערוץ 22 ובלאו הכי אינני צופה בערוץ הזה.

גם לא מטרידים אותי ערוצי סרטים עם שמות כמו "קולנוע באהבה", "קולנוע פרוע", "קולנוע עולמי" ו"קולנוע חזק" שכולם יכולים להוות שמות נפלאים לסרטים כחולים (מישהו מרים את הכפפה?).

בעצם, גם ערוץ 5, ערוץ הקולנוע הישראלי, לא מטריד אותי.

נהפכו, אני סבור שערוץ המוקדם לתעשיית הקולנוע בישראל, יכול לתת במה לסרטים ישראלים מוצלחים ויוצרים מוכשרים.

אציין אפילו שני סרטים ישראלים מהשנים האחרונות שמצאתי לא רעים – "איים בחוף" ו"שביתה", שאינני יודע אם הם מוקרנים בערוץ הזה, כי ראיתי אותם בסינמטק, אבל לדעתי הם ייצגו קולנוע ישראלי עם אמירה, ולא כזה המתעסק בזוטות כמו הישבן של צחי נוי.

רק מה, הערוץ הזה, הואיל וישראל איננה הודו, ארה"ב או ניגריה (שלוש המדינות עם תעשיית הקולנוע הגדולה ביותר בהתאמה), כמות הסרטים שהופקה כאן, איננה עצומה ובלתי נדלית.

מה שקורה, שהערוץ הזה, בעל פוטנציאל להיות לא רע, ממעט ההתרשמות שהייתה לי ממנו כעת, הוא בעיקר ערוץ שידורים מחזוריים של סרטי בורקס.

נכון, אין כמו קלאסיקות ישראליות בכיכובם של יוסף שילוח, זאב רווח וחבריהם.

פשוט מן העבר, העבר הרחוק, הורגלתי שיום העצמאות, הבא עלינו לטובה, הוא היום היחיד בשנה בו מקרינים את הסרטים הללו, שהם ברובם זבל שהפך לקאלט מסיבות לא ברורות, ודאי ריקנות תרבותית.

ערוץ 5 ב-YES, הוא למעשה הוא התגלגלות של יום העצמאות מידי יום ביומו.

במובן מסוים, חסרים שם רק מנגל, פטישים, כמה זיקוקים עלובים ופתיחת מוזיאון חיל האוויר בחצרים, "חמש דקות מבאר שבע" לקהל הרחב כדי שזה יהיה ערוץ יום העצמאות באופן רשמי.

ולמען יום הזיכרון, יום העצמאות ובעיקר מה שביניהם, בסמיכות הבלתי רגיל, אני מביא כאן קישור למילות השיר הנפלא בביצועה של חווה אלברשטיין (מילים נתן יונתן ולחן סשה ארגוב): "שיר ארץ".

מחר 1 במאי...

חג פועלים שמח (אם כי אני לא רואה טעם לחגוג, גם לאור מה שאירע באותו יום ממנו מציינים את היום הזה וגם לאור מצבנו העגום במין עבדות מודרנית).

יום הולדת שמח שרון!!! אני באמת אוהב אותך!

ויום חרם על חברות הסלולאר. אני לא אהיה זמין. אני מקווה שגם אתם.

אלעד