בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אתמול בבוקר, כאשר קראתי את גיליון "מעריב" שהונח על מפתן ביתי (מבלי שביקשתי, עוד דרך די עלובה של העיתון הבינוני הזה לשכנע אנשים לעשות מנוי), הכותרת עסקה בשלושים חיילים ונערה אחת (מצטער שאין ציטוט מדויק, הספקתי לזרוק את העיתון אחרי ששימש לשטיפת חלונות) בת 14 שלא ממש שיחקו דוקים.

קראתי את כל המלל שנכתב, על כך שזה לא כזה נורא כי זה היה בהסכמתה, שהקורבן הטעתה את הפושעים בכך שהיא טענה שהיא בת 16-17, שהיא הייתה רגועה בחקירתה ועוד שלל הצטדקויות.

אח"כ גם קראתי נתונים קצת פחות מלבבים ויותר מלבבים באינטרנט, כמו למשל שבעצם מדובר בכ-20 בהמות/חיילים שאנסו בעצם בת 12 כפי שנכתב ב"הארץ" (שזה מעודד כי פחות אנשים השתתפו במעשה ומדכא כי גילה יורד אל מתחת ל-12), או שאולי בעצם מדובר ב-35 שאנסו את הנערה/ילדה מאז הייתה בת 13 כפי שנכתב ב-YNET כי חשבו שהיא בת 17-18( שזה מעלה את הגיל, אך מגדיל את מספר הפושעים).

"הארץ" תיקנו, לא ממש את עצמם (כי הרי הם נקבו במספר 20 לציון מספר התוקפים) שמדובר בעצם ביותר מ-35 אנסים.

Velvet כבר העירה שלא באמת נדע כמה אנשים השתתפו באקט המגעיל אם נסתמך על אמצעי התקשורת.

אני מרגיש קצת מוזר להתייחס דווקא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום שנועד להנציח החיילים הגיבורים שנפלו בקרבות, למעשה שהוא בהחלט שיא השפלות הצבאי.

אני גם מרגיש שלא בנוח, להתייחס לדבר דווקא בנקודת זמן זו, משום שהופיע בעיתונות אתמול, הרי מעשה האנוס הזה נמתח על פני שנים ורק מקרה (או לא) שדבר היותו פורסם אתמול.

אולם בכל זאת, בחרתי להתייחס לזה, על אף הקושי, שכמובן נובע גם מזה שמה שעבורי הוא מספר תקתוקי מקלדת, עבור ילדה אחת הוא חיים שלמים עם תחושת ניצול.

הצד הטוב שבי, זה המתיימר להיות מוסרי, היה רוצה להאמין שמדובר ביוצא מן הכלל המעיד על הכלל. אירוע קשה, אך זניח, שלא מייצג דבר.

כמה טוב להאמין שאתה חי בעולם אידיאלי, במדינה שעצמאית 58 שנים ומוסריותה היא דבר בלתי ניתן לערעור ורק מספר חריגים מידי פעם קוראים על המוסריות הזו תיגר.

אבל אז הצד הריאלי בי מתעורר, זה שכן מנסה לבחון לעיתים את המציאות דרך משקפיים ביקורתיות וצועק לצד הטוב שבי על היותו תמים ועיוור.

קראתי על מעשי אונס על בסיס יום יומי, כאשר הייתי מוכן לקרוא. נכון, העיתונות מעוותת את המציאות בכך שהיא מדווחת רק או בעיקר על הדברים השליליים, אך זה לא משנה את העובדה שהדברים הללו נעשים, גם אם הפרופורציה בה מדווחים עליהם אינה שקולה לדברים יותר סימפטיים ולא חדשותיים.

נטועים בי שביבי מידע על מעשי אונס קבוצתיים בקיבוצים (לא רק זה המפורסם בשמרת), בבסיסי צה"ל (לא רק האחרון שהתפרסם), בבתי ספר (כולל בית הספר בו למדתי מקרה ש"נפתר" בקלות בכך שהרחיקו את הנערה הסוררת שביצעה מין אוראלי במספר לא קטן של נערים בזמן בו הייתה אמורה להיות בשיעורי ספורט), ביערות הכרמל (הייתי בהקראת כתב האישום במחוזי) ועוד שלל אירועים שאמנם הספקתי לשכוח פרטים מזהים אלו ואחרים על האירועים, אך הם התקבעו בתודעה שלי כמציאות קיימת.

חייתי בעולם הזה כ-24.5 שנים, בהם ראיתי במו עיני מעשים שהשתיקה יפה להם ובכל מקרה, כל קשר בינם לבין מוסריות ואי ניצול החלש, מקרי בהחלט.

הייתי מרגיש מיתמם ומתחסד, לו הייתי טוען שהפרשיה האחרונה, של אינוס הילדה הקטנה זר לי והוא מתקיים במציאות שונה מזו שאני מכיר.

אני לא יכול לטעון בכנות שאני מתקשה לתאר לעצמי כיצד תיתכן סיטואציה בה הדברים שתוארו בכתבות השונות מתרחשים.

ואני מניח שמפקד חיל האוויר שתחת פיקודו ואחריותו הדברים הללו נעשו (תחת פיקודו, שכן הוא לא היה אמור לתת פקודה לבצע דבר כזה כדי שהדברים יהיו תחת פיקודו ואחריותו) שהביע זעזוע שהדברים נעשו, שהוא רואה אותם בחומרה ועוד שאר דברי מס השפתיים שנכתב שאמר, גם הוא, כמוני, בהחלט יכול היה לתאר סיטואציה כזו (ואם לא, אני מצטער שאני משער דברים שעשויים להצטייר כאשמות שווא. לכן אני מסתייג מעט).

ההיכרות שלי עם סיטואציות דומות, גם אם הן מצטיירות כפחות חמורות, מביאה אותי להרהר, האם אין כל אותו מוסר המדבר על זכויות אדם, הזכות לחירות, הזכות של אדם על גופו, הזכות על גופו ועוד שלל זכויות המעוגנות בחוקים וחוקות של שלל מדינות ובין היתר בחוקים וחוקי יסוד של מדינת ישראל, האם אין הם משהו שהוא דווקא לא אנושי, משהו שחלק לא מבוטל מהאנושות לא יכול לעמוד בו?

נכון. אני עדיין חושב שראוי ונכון שיש חוקים המגנים על אותן זכויות שהוגדרו כבסיסיות וניתנות מלידה.

אני, או לפחות אותו צד מוסרי שבי, מאמין שהחוקים גם מייצגים ערך מסוים ואינם בגדר חוקים דרקוניים.

אך כאשר אותם חוקים, אותם קווים מנחים נחצים על בסיס יומיומי, מקננת בי התחושה שאולי אותם חוקים הם בגדר גזירה שיש שלא מסוגלים לעמוד בה.

אותן חירויות של בני אנוש, שאסור לשלול אותן, נשללות על ידי חירויות אחרות האומרות שאסור לפגוע בבני אדם אחרים.

נכון, ההתנגשות הזו בלתי נמנעת, והרציונאל מחייב שכאשר ההתנגשות הזו קיימת, יגברו אותן זכויות המעניקות הגנה על חירויותיו של הזולת מפני שרירות הלב של האחר.

אך אולי באמת צדק Thrasymachus כאשר טען "Justice is nothing but the advantage of the stronger" או במילים עבריות "הצדק הוא כל דאלים גבר".

לא אתווכח כאן עם עצמי. יהיה זה ויכוח חסר טעם, בין מציאות ורציונאל לבין אידיאות שהן לעיתים באולימפוס.

הרי אפשר לטעון שדווקא אותם חוקים ונורמות גבוהים שנקבעו, כן הפכו את החברה האנושי למשהו המותיר את האדם מהבהמה, גם אם רק בחלק מהמקרים. כן אפשר להגיד שאותם מעצורים הנכפים לעיתים על אנשים מוצדקים ואפשר להאמין שברוב המקרים אין הם נכפים, כי מדובר בנורמות שאותם אנשים היו מסגלים לעצמם גם ללא כפייה.

ומנגד, אפשר לטעון שלא משנה מה יהיו החוקים ומה תהיה חומרת הענישה (כריתת יד, סקילה וכדומה), עדיין לא ניתן יהיה לדכא את הטבע החייתי האנושי.

וקטונתי מלהכריע בסוגיה הזו.

מה שברור לי, במקרה הזה, הוא חולשת הטוענים המיתממים לאור זה שהילדה טענה שהיא בת 16-18 (נניח שאפשר לטעות ולחשוב ילדה בת 12 לבת 18)

הבה נגיד שהיא הסכימה ואולי אף ביקשה שיעשו את שעשו (למרות ששוב, מהכותב בכתבות, קצת קשה להסיק זאת).

זה שעשרים, שלושים, שלושים וחמישה (והספירה רק החלה) אנשים תיאמו ביניהם ביקורים אצל אותה ילדה, עשו את שעשו במקלחות, במגורים ובכל מיני פינות בבסיס (והבסיס של חיל האוויר מעצם היותם הם גדולים).

זה שלרגע הם לא עצרו וחשבו, מה אותה נערה, לא משנה מה גילה, מרגישה כאשר הפכה להיות חפץ הפורקן שלהם, של אותם חיות-אדם.

זה כשלעצמו מעיד על הפסול במעשה של אותם אנשים, שהוא לצערי, כך נדמה לי, רווח הרבה יותר משהמצפון שלי היה רוצה להאמין.

נדמה לי, שיותר מידי אנשים, לא מסוגלים לעשות הפרדה בין סרטי קולנוע נחותים מהסוג שנעשה בישראל בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים (למשל סדרת אסקימו לימון) לבין המציאות בה יש אנשים הנפגעים מאותם מעשים שנעשתה להם האדרה באותם סרטים.

אעצור את כתיבתי בשלב הזה, שכן יש נושאים שאני לא בהכרח חש נוח לדון בהם בפורום הזה ובכל מקרה, אני בספק לגבי מידת השפעת מילותיי, כאשר נאמר לא מעט על ידי גדולים וטובים ממני.

אני רק מייחל, ביודעי שכך לא יהיה, שמקרים מהסוג הזה ודומיו לא יישנו.

והלוואי ואותה נערה תהיה חזקה ותתגבר על מה שנעשה לה בצורה המיטבית.

אחרי הכול, יום הזיכרון היום והרי לא כולם ישמחו לערבב בין "שמחה לשמחה".