בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

קראתי על דבר מכתבו המאוד מרגש – כפי שרק מכתבים מנשיא של מדינה לנשיא של מדינה יכולים להיות – של מחמוד אחמדיג'אד נשיא איראן לג'ורג בוש נשיא ארה"ב של אמריקה.

אתם יכולים לקרוא שתי (1, 2) כתבות גם כן .

לצערי, לא יכולתי לשים עותק על המכתב המלא, הן בגרסה הפרסית שלו ולא בתרגום לאנגלית. לפיכך, הסתמכתי על גרסאות מניפולטיביות שנועדו להציג רק את הצדדים השליליים של המכתב.

ומכאן ברור, שאין לי עמדה ברורה לגבי המבחן, זולת כמה אמוציות זולות שסחטו ממני, שלפיהן אני אמור לשנוא את נשיא איראן.

כאשר ניסיתי לברר מידע מהזווית האיראנית ונכנסתי לאתר "קול דויד" החביב עלי, לא מצאתי התייחסות ישירה למכתב, אלא בעיקר הערות על "שר המלחמה" היוצא שאול מופז והמניפולציות שלו על חשבון הפלשתינים ב"חוק הנזיקים האזרחיים שזכה לכינוי חוק האינתיפאדה". וגם התייחסות לביקור של הנשיא האיראני באינדונזיה (איך אני תמיד מגיב לדברים בכזו איטיות?)

אולם לאור המעט שכן קראתי בעניין המכתב, כאמור מעיתונות דוברת עברית (וקצת אנגלית, אם כי לא טרחתי להעמיק בגרסאות השונות באנגלית מטעמי עצלות גרידא), חשבתי גם אני לפנות דרך שגרירות שוויצרית, זו בישראל, על מנת להעביר מכתב לנשיא האיראני.

החלטתי לסגת מהרעיון, בעיקר לאור זה שהשפעה מעשית לא תהיה לכך ואם כבר תהיה השפעה, סביר להניח שהיא לא תצא כפי שאני רוצה בלאו הכי.

בכל מקרה, אם מישהו רוצה, הוא יותר ממוזמן להרים את הכפפה ולכתוב מכתב נרגש לנשיא האיראני (בעברית, שהם יתרגמו...). אני אפילו מוכן לעזור, אם מי שיירצה לעשות זאת, יתקשה בפרטים הטכניים.

הואיל והנשיא האיראני בחר לכתוב מכתב בו הוא מערער על הלגיטימיות של ישראל, שלפני 60 שנה לא הייתה קיימת, רציתי להעיר לו שהנשיא של המדינה שהוא כותב לה את המכתב, המדבר על החמלה הנוצרית וכדומה, גם כן לא הייתה קיימת מאז ומעולם. רשמית, היא קיימת מאז 1776, כלומר 230 שנים בלבד (בחודש יולי הקרוב).

ואבוי. אם אנו מתייחסים למשטרים, לא למדינות, הרי הרפובליקה האסלאמית של איראן, לא הייתה קיימת באף ספר, לפני 1979. אוי. זה פחות מ-60 שנה!

מכאן, לפי ההיגיון האחמדינג'אדי, לאיראן אין זכות קיום.

סביר להניח שהייתי תוקף עוד נקודות של אחמדינג'אד, הבא להגיד על ארה"ב "הפוסל במומו פוסל" ובמעשיו יוצר מצב אבסורדי משהו בו הוא עצמו פוסל במומו גם כן.

אני רחוק מלהיות אובייקטיבי. יש במשטר האיראני מאפיינים דמוקרטיים, כמו עצם בחירתו של אחמדינג'אד (כפי שכבר הערתי לאחר הסיבוב הראשון של הבחירות באיראן ותגובת בוש עליהם והפרשנויות לאחר הסיבוב השני של הבחירות לנשיאות האיראנית). אולם על אף סממנים דמוקרטיים באיראן וכמה אותות אזהרה לצפצוף על עקרונות המפתח של הדמוקרטיה בארה"ב, עדיין נדמה לי שבאופן עקרוני מבנה המשטר האמריקני מבטיח הרבה יותר ביטוי לכל, ללא קשר לאיזו הצדקה אלוהית (טוב, אני חושב שאני מתקשה לנסח את עמדתי בנושא, כי גם הרעיון במשטר האמריקני, מבוסס על חסד האל וכדומה, אבל אני מניח שמרבית הקרואים יצליחו להבין את כוונתי, על אף שלדעתי היא מנוסחת רע).

ועל אף הדברים הללו, אני חושב שמעניקים לאחמדינג'אד יותר מידי כותרות בעיתון.

ומהכותרות הללו, נוסף על כותרות לא ברורות בהכרח על יכולת גרעינית באיראן (העשירו אורניום. יופי. אף אחד לא יודע לגבי איכות ההעשרה, מתי יהיה לאיראנים נשק והמספר האחרון שקראתי היה 2010 כשנה בה לאיראן תהיה פצצה, כהערכה של אחד מאלופי צה"ל, שלדעתי גם היא חסרת בסיס של ממש, לאור היסטוריות ההתרעות על אימת הגרעיון האיראני), יש שיחברו בין מנהיג איראני שכבר כמעט הגדירו אותו מטורף ליכולת גרעינית שכמעט הגדירו אותה מוכחת.

והנה לכם מתכון בטוח לפאניקה.

כל עוד אין אפשרות לספק לאזרחי ישראל מידע מהימן על יכולות הגרעין האיראניות (מידע מהימן הוא לא כותרות מאימות שעולות אחת לכמה זמן, בהתאם להערכות משתנות שנועדו לצרכים פוליטיים, בין אם של "הדרג הפוליטי" ובין אם של "הדרג הצבאי") ולא מאפשרים להם להביע חוות דעת באשר לאסטרטגיה שעל ישראל לנקוט כנגד האיום האיראני (לא ביקשתי הצבעה ועקרון הכרעת הרוב, אלא פשוט דיון ציבורי פתוח, בניגוד ל"סודות מדינה" שמאפשר להסתיר כל עניין בעל קשר צבאי כל שהוא), אני לא רואה טעם רב בפרסום המידע של הנשיא האיראני.

אני יכול לראות סיבות מדוע בכל זאת העניין עולה לכותרות העיתונים.

זה מוכר. מאז ומעולם העם היהודי נאלץ להתמודד עם רשעים שקמו עליו להשמידו. פעם היה זה המן הרשע, נקפוץ הרבה מאוד מאות שנים קדימה והגענו לנאצר, הופ סאדם חוסיין והנה הגענו למחמוד אחמדינג'אד.

ואם לא הוא, היו מוצאים את הרשע התורן. הרי השמטתי כה רבים.

מין ראיית עולם אגוצנטרית וילדותית כזו, השמה אותנו במרכז העולם, כאילו מדובר בצעצוע של העיתונות הישראלי ולא באדם בשר ודם שנבחר על ידי מיליוני בני אדם שבסופו של דבר חיים באחת המדינות היותר עניות בעולם ורצו אדם שהבטיח להם חיים קצת יותר טובים (וחלק מהאסטרטגיה שלו להגשים זאת, היא נקיטת אותה מדיניות, של מציאת אויבים והתנגחות בהם, מה שהופך אותו לא שונה בהרבה ממנהיגינו, כולל השר לענייני הנגב והגליל שהזכיר שאפשר להשמיד את איראן [והוא היה גם זה שדאג להשיג יכולת כזו]).

ראיית העולם האגוצנטרית הזו, במקרה הזה כלפי הנשיא האיראני, אבל הוא פשוט האויב התורן, מאפשרת להחזיק המונים אשר תומכים במדיניות כוחנית ומוכנים להשקיע בזה עשרות מיליארדים מכסף שאין להם.

ולא, אני לא טוען שהנשיא האיראני תמים. אפילו חשבתי לכתוב לו מכתב ולהגיד לו שגם הוא לא בדיוק שה תמים, בכך שהוא משתמש בישראל כשעיר לעזאזל (וכאן אפסיק עם עולם הדימויים של העיזים והכבשים).

פשוט הדיכוטומיה הזו בין רשעים לצדיקים, בין רעים לטובים, נראית לי כה תלושה מהמציאות.

אז אם אסיים, אומר שהיה מאוד נחמד לו באמת הייתי כותב מכתב לאחמדינג'אד.

מבחינת גימיקים, אין ספק שהוא בהחלט הכין שיעורי בית ולמד מה מחפשים גופי התקשורת במערב והוא מספק להם את הסחורה, ואגב כך מקבל חשיפה ארוכה.

מבחינת איש צדק ומוסר המציג ראיית עולם הקרובה למשהו שאני מוכן לקבל, הייתי נותן לו ציון נמוך למדי.

וגם אתהה על הדמיון המפחיד בין ישראל לאיראן. אלו לא רק הנשיאים של שתי המדינות, ששניהם פרסיים אסלים, אלא גם הרקע של שני אנשים שנבחרו למשרות הרמות של נשיא באיראן וראש ממשלה בישראל דומה.

מחמוד אחמדינג'אד היה ראש עיריית טהרן, בירת איראן בטרם נבחר למשרת נשיא איראן.

אהוד אולמרט היה ראש עיריית ירושלים, בירת ישראל בטרם נבחר לראשות הממשלה.

מעורר צמרמורת!

או שלא...

אלעד