בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

היום ב"מעריב" הופיעה בעמוד הראשי במעריב, בפינה הימנית למטה, ידיעה בגודל תשיעית מן העמוד.

חתום על הידיעה הזו אמנון דנקנר, עורך העיתון, וכותרתה "הרבה יותר מכדורגל".

הנה הידיעה כפי שהיא מופיעה ב-NRG, האתר של מעריב.

תוכלו כאמור לקרוא את הטקסט, הלא ממש מרשים הזה, בקישור.

אבל הואיל וזה באמת לא שווה קריאה, רק אומר שהוא קובל שם על כך שצפייה בכל שידורי המונדיאל תעלה 492 בערוץ ייעודי.

הנימוק העיקרי של דנקנר, הוא שאם הרומאים ידעו שכדי להעניק לשמור על ההמון רגוע, צריך להעניק לו "לחם ושעשועים", אזי ראש הממשלה אהוד אולמרט שהבטיח לעמו ביום כניסתו לתפקיד להפוך את ישראל למקום כיף יותר, צריך לדאוג לשעשועים לעמו (ללחם הוא כבר לא ידאג, כי הוא התייקר עוד באותו היום).

יכולתי להעיר על כך שכאלפיים שנה אחרי שיהודה נאנקה תחת עול הכיבוש הרומי ולבסוף התפוררה הממלכה, יש מי שרוצה להחזיר אותנו לעידן השלטון הרומי.

יכולתי גם להעיר שמכל כך הרבה דברים נפלאים שהרומים עשו החל בפלאי ארכיטקטורה וכלה ביצירת יסודות הציוויליזציה המערבית, בחר דנקנר להשתמש דווקא בשעשועים, עניין נחות לדעתי הסובייקטיבית ואם נתבונן במהות השעשועים הרומים – קרבות גלדיאטורים רווי דם, אשר הם אלו להם דנקנר כמהה.

אך מדוע להעיר לגבי בחירה אומללה כזו, כאשר אפשר להתמקד במיקום שכל העניין תפס בעיתון.

את המאמר של דנקנר בעמוד השער כבר הזכרתי. הוא לא נגמר בעמוד השער, אלא ממשיך לעמוד 12 (הם מבטיחים 13, אבל הידיעה נופלת בצד ימין של העמוד האמצעי, שזה עמוד 12 לכל הדעות).

אין ספק שיש חשיבות למקום בו בוחרים למקם דברים בעיתון. דין העמוד הראשון, העמוד האחרון והאמצעי, אינו כדין יתר העמודים. הם העמודים הנחשבים.

אפשר גם להתמקד בגודל הכותרת, בחירת הצבעים ועוד יתר דברים המראים את הבולטות שהעורך בחר להעניק לנושא. אולם לא אכנס לזה כעת. אתמקד בתוכן הכתבה עליה חתומים מאיר סויסה, יניב זך ואמיר טייג (שלושה אנשים לכתיבת פחות מ-500 מילים).

בכתבה "המטרה: מונדיאל חינם בכיכר העיר" מסופר על מאבקם, ה"הרואי" משהו, של הרשויות המקומיות להקרין את המונדיאל על גבי מסכים שיוצבו במקומות ציבוריים, נגד חברת צ'רלסטון שהיא הזכיין לו שמורות זכויות שידור המשחק. חברת צ'רלסטון איימה לתבוע את הרשויות המקומיות אן ישדרו את המשחקים חינם לציבור.

עוד מסופר בכתבה שהמטרה היא לאפשר הקרנה בכל הארץ, אולם ההתמקדות כעת היא בפריפריה. וכן מספרים על דיונים בין אנשי מרכז השלטון המקומי עם נציגי צ'רלסטון וכן על פעולה של איתן כבל, השר האחראי על רשות השידור, על מנת להגיע להסדר.

זו היא תמצית הדברים. וכעת אגש לביקורת.

ראשית, אומר שאני תמיד בעד מאבקים מן הסוג הזה, בו החלכאים והנדכאים קמים על אלו הבאים לעשוקם, דוד נאבק בגוליית, הפינים מתישים את הרוסים ואתם מוזמנים לחשוב על עוד מקרים של חלשים מול חזקים.

גם אם אני חושב שכדורגל זה עניין מטופש (11 אנשים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות וכשהם מגיעים אליו, הם בועטים אותו מהם הלאה), הרי עצם המאבק על דברים שנראים לאנשים חשובים יפה.

מעניין אותי להתבונן על המקרה הזה, לראות כיצד מה שעורך מעריב (והוא זה שמבחינתי אחראי על הכתבה הזו) ראה לנכון כחשוב.

מה שחשוב בעיניו, אם אני מבין נכון את פני הדברים, הוא שמדובר בכדורגל, וליתר דיוק במשחקי גביע העולם וגובה המחיר – 492 שקלים חדשים.

בראייתי, שני הדברים הללו הם הכי פחות חשובים בכל הסיפור!

מה שכן חשוב, הוא העניין העקרוני. שניתן למעטים לעשות ברכוש הרבים כבשלהם. נכון, דנקנר מתייחס לזה בקצרה בטקסט שלו. אך הדגש ניתן על הכדורגל ולא על העניין העקרוני (יתכן מאוד והשיקול הוא מה מוכר יותר, מה תופס יותר ומה מגייס יותר, ולא בעיה אישית-תפיסתית של דנקנר).

הרי מה הם 500 שקלים לעומת חצי מיליארד שקלים בהם נמכרה למשל מחצית חברת צים לאחים עופר (מחיר נמוך בהרבה משוויה האמיתי)?

אם במקרה של המונדיאל, הנזק הנוראי שנגרם לאנשים זה שלא יראו כמה משחקי כדורגל, הרי במקרה של מכירת צים (והפרטת כמעט כל חברה רווחית במשק בעשורים האחרונים) כולנו מפסידים בכך שנכסנו נמכרים בעבור נזיד עדשים.

מקרה הכדורגל הוא דוגמא קונקרטית למשהו שהוא אולי קצת יותר מופשט.

היו היה נכס ציבורי המכונה שידורי משחקי גביע העולם בכדורגל.

הנכס הציבורי הזה נמכר לאיזה זכיין פרטי, נקרא לו צ'רלסטון, מבלי שאף אחד מאלו שאמור להיות איכפת להם מהנושא – צופי הכדורגל, הרים קול זעקה.

צ'רלסטון מצדו הבטיח איכות חסרת תקדים, שידורים של כל המשחקים (בניגוד למספר משחקים של מדינות אסיאתיות-אפריקאיות לא מעניינות שלא שודרו בעבר) ואפילו לגבות מחיר סביר (בראייתו) על השירות שהוא עושה עבור האזרחים, שעוד ינשקו לו את הידיים.

והנה, הגיע רגע המבחן (או שהוא יגיע בעוד 26 ימים), וצ'רלסטון קצת מעל באמון העיוור שניתן בו, אבל לא עשה משהו לא חוקי והחליט שהמחיר הסביר, יהיה סביר ++.

אבוי, קם קול זעקה. הנוער דורש מונדיאל בחינם, הסטודנטים דורשים מונדיאל בחינם.

כולם דורשים שיחזירו להם את הסוסים, כאשר הם בעצמם לא אמרו כלום כאשר פתחו את דלתות האורווה.

הכדורגל הוא רק דוגמא לשורה של מהלכים שמתרחשים על בסיס קבוע, כאשר התוצאות שלהן לא מורגשות בצורה כה ברור של אקציה וריאקציה, אבל בהחלט יש להן השלכות על כל אחד ואחת בישראל. כך, למשל בריאות לכלל נשחקה ובמקומה עלתה רפואה פרטית, מקומות עבודה החלו לפטר יותר ולשלם פחות (הרי זה עסק שאמור לפרנס כמה קודקודים ולא את כלל העובדים, ודאי לא את כלל החברה) וכן הלאה.

היכן היה העיתון מעריב, כאשר היה צריך למנוע את רוע הגזרות הללו?

יתכן אגב ונשמעו בו קולות נגד, אך בסופו של דבר, במבחן התוצאה, לא הצליח העיתון (ויתר העיתונים) בחשיפת אותו שוד לאור היום. הרי הממשלות שמכרו את הנכסים של הציבור, ובכלל זה שידורי המונדיאל, הרי זכו בתמיכת הכנסת שנבחרה על ידי הציבור.

נכון לעתה, בטרם נלין על החברה שדורשת מאיתנו לשלם כ-500 שקלים בעבור קליטת משחק ספורט, רצוי שנלין על עצמנו שלא עמדנו על המשמר כאשר מכרנו לחברה את זכויות השידור.

וכן, הבה נבחן מה נעשה כלפי אותה חברה, עליה אני לא יודע דבר, למעט שמה.

כחלק ממהלך כולל, של ממשלות ישראל השונות, למכירת נכסיהן (הם נכסי הציבור), קנתה החברה עוד נכס. כמו כל חברה עסקית, היא ראתה לנגד עיניה את רווחיה ולא את רווחת לקוחותיה.

כפי הידוע לי, החברה לא עשתה דבר בניגוד לחוק.

הבעיה בגביית 492 ₪ בעבור כל השידורים, היא שלא הגבילו את החברה, כלומר שמי שמכר לה את הזיכיון, נהג ברשלנות כאשר לא צפה את הסכום שתבקש החברה ודאג להגביל אותו, בטרם ביצע את מכירת הזכויות.

אז מה קרה אפוא?

המוכר, כלומר אנחנו (הרי הזכויות היו של כולנו), נכשל במכירה.

אחרי שהוא נכשל, פתאום הוא מתקומם על מי שעושה ברכוש שלו את אשר הוא רוצה.

חברת צ'רלסטון לא רכשה את זכויות השידור מטעמי פילנתרופיה, אלא כדי לעשות כסף.

וכאשר ראשי מערכות שלטון של אותה מדינה שמכרה את הזכויות, באו עם הרעיון של שידור הנכס של אותה חברה בחינם, יש כאן משום חוסר תום לב, כאשר מצד אחד מכרו לחברה את זכויות השידור כדי שזו תגבה כסף בעבור השידור ומצד שני זרוע אחרת עוקפת את תנאי הזיכיון ומחליטה לשדר לכולם את המשחקים ללא תשלום נוסף.

כאמור, אינני חושב שנבון לאפשר לחברה מסחרית לגבות כסף בעבור הזכות לשדר, אבל מרגע שעשית זאת, אני חושב שזו חוצפה לגנוב לחברה את השידורים שנתת לה בלעדיות עליהם.

וכאן נכנס מרכיב נוסף. מאוד מעניין.

אני מניח שלמרבית הקוראים יצא לבקר מידי פעם בקניון בו משדרים שידורים כאלו ואחרים על מרקע טלוויזיה. אחרים ודאי עברו ליד חנות למוצרי חשמל וראו שידורי טלוויזיה בחלון הראווה ובטח ישבתם בפאב או מסעדה ששידרו משחקי כדורגל או למצער שמעתם על מקומות כאלה.

נשאלת השאלה, האם גם אותן טלוויזיות בחלון הראווה או בקניון או בבית המרזח השכונתי, הן פגיעה כה גסה בקניין הרוחני (אם אפשר לכנות זאת כך), כמו שידורי המונדיאל בכיכר העיר בחסות העירייה?

אני מניח שקיימת לכך תשובה בתנאי הזיכיון ולאור הרעש שחברת צ'רלסטון עושה, כנראה התשובה המשפטית היבשה היא שאין להציג את השידורים ברבים.

אולם מעניינת מהתשובה המשפטית היבשה, היא העניין העקרוני שבדבר, שהוא לעניות דעתי מה ההבדל בין אדם שצופה לבדו בביתו, לזוג שצופה, למשפחה שצופה, למשפחה וחברים שצופים, לבאי בר שצופים, למבקרים בקניון שצופים למתאספים בכיכר העיר שבאים כדי לצפות.

הרי התשלום הוא בעבור האפשרות להדליק את המקלט ולצפות במשחקים, לא בעבור כמות העיניים שמתבוננות על המרקע ולא לגבי גודל המסך.

כאשר מתבוננים על הדברים כך, הדרישה של זכיין שידורי המונדיאל נראית מגוחכת, הרי הוא ודאי מקבל את 492 השקלים בעבור המקלט שמחובר אליו. זה שעורכי הדין שלו, ודאי חשבו על אפשרות כזו, בעוד אלו שייצגו אותנו כשלו בכך שלא חזו אפשרות שהתשלום על המשחקים יעמיר ל-492 שקלים, זה כבר עניין אחר.

מהבחינה העקרונית, אם נתעלם מכך שהטוב ביותר האפשרי לדעתי הוא שהמשחקים הללו לא היו משודרים כלל, הרי שמרגע שהחליטו לשדר אותם, הרי ראוי שיהיו נחלת הכלל.

לסיום, קצת קשה לי להתעלם מצביעות מסוימת בקמפיין נגד גביית הכסף על הצפייה בשידורי המונדיאל.

מעבר לפגיעה הכלכלית (האפשרית במקרה וישדרו את המשחקים לכלל, מה שיגרום לתחושת "פראייריות" בקרב המשלמים המעטים ויקטין משמעותית את הכנסות הזכיין) בזכיין שלא חרג מהתנאים שנתנו לו, אלא פשוט באשמתנו נתנו לו תנאים טובים מידי, והצביעות שבחוסר העקביות איתו ובהתגייסות של כמה פוליטיקאים ובעלי עניין, ישנה צביעות נוספת.

שידורי המונדיאל, אחרי ששוכחים מהרעש של אנשי ה"מגיע לי" (במקרה הזה – מגיע לי לצפות בשידורי המונדיאל בחינם, גם אם לא טרחתי לצעוק בטרם נגזרה ההחלטה על כך), משודרים בחינם אין כסף!!!

נכון, לא כולם.

אולם 12 מתוך 64 משחקים, כן ישודרו בערוצי הטלוויזיה החופשיים (טוב, אחד מהם חופשי, עבור השני [10] אתם צריכים צלחת לווין או חיבור יקר לחברת הכבלים או הלווין).

ומתוך 12 המשחקים הללו, משחק הפתיחה, שני חצאי הגמר והגמר עצמו, כן יהיו פתוחים לציבור.

אז מה על הרעש?

על זה שלא תראו כמה משחקי כדורגל או שכן תראו, אבל תאלצו להיפרד מ-492 שקלים?

המשחקים ה"חשובים" (המירכאות נועדו לציין שאין בראייתי דבר כזה – משחק כדורגל חשוב, וזה אוקסימורון משובח) הרי כן ישודרו בחינם, לכל מי שירצה לפתוח את מקלט הטלוויזיה.

אז על מה הרעש והרצון להטיל סנקציה כלכלית על חברה שלא עשתה דבר, מלבד ניצול התמימות שלנו, כמו כל חברה מסחרית אחרת?

אם אסכם, אומר שמדובר בסערה בכוס מים, עניין לא חשוב שכמה אוהבי עשיית רוח מנסים לרתום למטרות אישיות, כאשר הם מתארים לעצמם את צופי הכדורגל כעדר שודאי יוקיר להם תודה, אם יראה את שמם בעיתון, כמי שנאבק להפיכת השידורים חינם, אחרי ששודדים חברה מסחרית שפעלה על פי חוק.

זה ודאי נתפס כהרואי הרבה יותר, מאשר לפעול מראש למניעת מקרה בו מוכרים את זכויות השידור ללא תכנון ופיקוח נאותים.

הנושא נתפס בעיני כלא חשוב. זו הסיבה ודאי, שהוא הופיע במקומות כל כך מרכזיים ב"מעריב".

נדמה לי שהכלל, בו מה שמופיע במעריב, מתגלה כלא חשוב, מוכיח עצמו מיום ליום.

אם שיחת טלפון למעריב לא הייתה עולה כסף, ודאי הייתי מתקשר אליהם ומבקש שיפסיקו לשלוח לי את העיתון הזה.

אלעד

תוספת מ-23:25

מומלץ לעיין בתגובות.

התמונה שהבאתי למעלה לא שלמה (ציינתי זאת, בהתייחסי לחברת צ'רלסטון, כאשר אמרתי שאיני יודע עליה דבר), משום שאינני בקיא בכדורגל ובכלל זה בתעשייה שמסביב לו. ישנם עוד שחקנים בתמונה, כגון פיפ"א וכן הלאה. אני לקחתי את הנושא לתחומים שיותר מעניינים אותי מאשר כדורגל (בעצם גם בהייה בקיר לבן מעניינת אותי יותר מכדורגל) או המקרה הספציפי של מונדיאל זה או אחר.

אלעד

תוספת מיום רביעי ה-17 במאי בשעה 21:50

כתבה בדה מרקר מסבירה על חברת צ'רלסטון הרבה יותר משאי פעם ייכתב במעריב.