בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפני מספר ימים, צדה את עיניי ידיעה באתר ה-BBC בה סופר על העלאת גיל הפרישה לגמלאות בבריטניה ל-68.

השאלה הראשונה שעשויה לעלות, היא מה לי ולזה. אני רחוק כ-43.5 שנים מגיל 68 ואני בכלל לא חי בריטניה.

אולם אני חש אחווה מסוימת לבני אדם באשר הם, יודע אני גם שהזמן לא פועל לטובתי (או שכן, תלוי כיצד מסתכלים על זה) ואני תמיד נהנה להשוות בין סיטואציות דומות.

ובהחלט, יש מה להשוות.

בריטניה כמו ישראל (ומדינות רבות נוספות בעולם המערבי), "סובלות" מהזדקנות האוכלוסייה.

הסיבות לכך רבות ומגוונות, אולם אתמצת אותם לירידה ברמת הפריון לאישה (אשר גם לה סיבות רבות כגון עליית גיל הלידה הראשונה, עליית ההשכלה וכן הלאה) ועליית גיל התמותה, בעקבות שיפורים והתקדמות במדעי הרפואה.

כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה וכן מניהול לא נכון של קרנות הפנסיה (שבאם אתמצת גם כאן, בנו על אוכלוסייה גדלה לעד, כאשר האוכלוסייה הצעירה משלמת וכך ממנת פעילות (תשלומים) הווה למען הקשישים, כאשר בעתיד הצעירים החדשים יעשו אותו דבר ויממנו את המזדקנים החדשים וכך הלאה, במין פרפטואום מובילה שכזו), נוצרה תופעה המכונה "משבר הפנסיה".

במדינות מסוימות, בהן ישראל, הוחלט על העלאת גיל הפרישה לגמלאות (היציאה לפנסיה) כצעד מרכזי בפתרון המשבר.

גם כאן, שני יתרונות מרכזיים:

ראשית, ככל שגיל הפרישה עולה, קטנה האוכלוסייה הפוטנציאלית שמקבלת את תשלומי הפנסיה. גם דוחים את הקץ וגם נהנים מהתכונה המאוד בולטת אצל אנשים – הם מתים במוקדם או במאוחר.

שנת, דחיית גיל הפרישה גם מגדילה את מאגר האנשים העובדים, "היצרנים" נכנה אותם, אשר מפרישים חלקים מהתוצר שלהם אל קרנות הפנסיה החולות וכך משפרות את מצבן הפיננסי.

וכאן כאמור, נכנס העניין שלי בכתבה. אלמנט ההשוואה בין המתרחש בבריטניה לבין המתרחש בישראל.

ב-5 בינואר 2004, התקבל בכנסת "חוק גיל הפרישה התשס"ד" אשר שינה את גילאי הפרישה החל מחודש יולי 2004, כלומר לפני כשנתיים.

החל מחצי שנה מיום קבלת החוק, גיל הפרישה לגברים עלה מ-65 ל-67, ואצל נשים מ-60 ל-64, כאשר המהלך מדורג לאנשים שעומדים על הגבול (ניתן לראות כאן חישובים שונים), אך הוא מתמצה לשינוי דראסטי (לטעמי) על פני שנים קצרות.

יתכן והייתה זו תחושת המשבר שקיננה אצל קובעי המדיניות והמחוקקים אשר הצביעו בעד המדיניות. יתכן והחיפזון נבע מהתחושה האינהרנטית בפוליטיקת כיבוי השריפות הישראלית, בה בכל רגע נתון אנו ניצבים בפני משבר ולכן יש חובה לפתור אותו מהיום למחר.

וכמובן, סביר מאוד שמי שהיה באותה עת שר האוצר – בנימין נתניהו, הייתה לו יד בעניין, כחלק מהרצון להציג איזה מאזן כלכלי מרשים, מבלי רצון לתת דין וחשבון בפני מי שהדבר עלול לפגוע בו.

אני כלל לא בטוח שראיתי בחוק הזה בעיה, כאשר נודע לי עליו כאשר הוא עוד הוגדר כ"אקטואליה".

יש בי נטייה, כמו להרבה אנשים, נטייה להשתכנע בקלות, כאשר מדברים על הצלת עניינים שעומדים בפני קריסה, בין אם מדובר במשק בכללותו ובין אם מדובר רק בקרנות הפנסיה, קופות הגמל או כל מיני עניינים שרמת ההבנה שלי בהם אולי טובה מהמצויה, אך בהחלט נמוכה מהרצויה.

וכאשר עלה גיל הפנסיה, זה לא נגע בי (וכיום עדיין לא ממש נוגע בי) באופן ישיר, העניין נראה לי מדורג ומידתי וראוי.

אולם קריאה על המצב בבריטניה, גרמה לי להרהר בכך שוב.

ישנן סיטואציות בהן מציגים את ישראל כעומדת בפני בעיות אקוטיות בהרבה מן הדמוקרטיות המערביות שהיינו רוצים להשוות את ישראל אליהן. כך באשר לשיקולי ביטחון, שלעיתים נראים דרקוניים ומקבלים הצדקה בשל היות מדינת ישראל "דמוקרטיה מתגוננת" הנטועה בלב סביבה לא דמוקרטית (או כזו המוצגת ככזו). יש המגדילים ומצקצקים, כאשר בריטניה וארה"ב נוקטות בצעדים המזכירים את הישראליים, לאחר מתקפות טרור, ואומרים "אמרנו לכם" או "עכשיו הם למדו את הלקח", כאשר הם מתעלמים מפרמטרים רבים במשוואה (שלא כאן אכנס אליהם).

אולם אני מניח, שלא זה המקרה בענייני הפנסיות. יתכנו הבדלים במידת הגירעונות והמאזן השלילי של הקרנות, אך העיקרון אותו עיקרון ובמקרה הזה, דין בריטניה כדין ישראל.

לכן, בהשוואת הידוע לי על שתי המדינות, בכל האמור לענייני העלאת גיל הפנסיה, אין לי ספק שבישראל ננקטה מדיניות רעה, שכפי שכתבתי, לדעתי נובעת מפרנויה קולקטיבית או בשיגעון גדלות של אדם אחד או קבוצת אנשים, וסביר להניח שמדובר בתמהיל כלשהו של שניהם.

על פי הצעת ממשלת הלייבור בבריטניה, גיל הפרישה יעלה ל-68 שנים לגברים ונשים.

לכאורה, גיל גבוה מ-67 ו-64 לגברים ונשים בהתאמה, הגיל בישראל.

אולם יש כאן שני אספקטים מאוד חשובים לטעמי.

ראשית, עניין השוויון. אני מתקשה להבין את מכלול השיקולים שהוביל להפרש של 4 עד 5 שנים בגיל הפרישה בין גברים לנשים. אם הגענו לכדי מסקנה שאין להפלות בין גברים לנשים בקבלה לעבודה, שכר וכן הלאה (דבר שלצערי רחוק מכדי מימוש בפועל), לשם מה ההפרש בגיל הפרישה?

אני בספק עד כמה מעסיק מתחשב בנתון הזה כאשר הוא שוקל העסקה של גבר מול אישה. זה פשוט רחוק מהאופן בו מתנהל שוק העבודה בימינו, בו אנשים בני 40-50 נחשבים "קשישים" (גם גיל, הוא פרמטר שאסור על פי חוק להפלות לפיו בקבלה לעבודה, אך חוקים ומציאות לחוד). אני מניח שהעובדה שאישה עשויה להיכנס להריון היא שיקול שהם לוקחים בחשבון כחשוב בהרבה (שוב, גם כאן לא אמור להיות זה שיקול על פי חוק ולא על פי צו המצפון והמוסר, אך לא בכך עסקינן).

אך אין ספק שאם רוצים ליצור שוויון מהותי, כאשר הדרך להשגתו כרוכה בשינויים פורמאליים, אין זה ראוי שיהיה ההבדל הפורמאלי הזה המבדיל בין גברים לנשים (את עניין השיפוט במי זה פוגע יותר, אותיר לקוראים).

בכך, העלאת גיל הפנסיה לנשים בבריטניה מ-60 ל-65 בין השנים 2010 ל-2020 (בטרם תיכנסנה הרפורמות האמורות) היא צעד טוב שראוי שישראל גם תאמץ.

שנית, ועניין זה נראה לי מרכזי יותר (ולא שאני ממעיט בחשיבות שוויון בין גברים לנשים), הוא האופן בו ממשים את העלאת גיל הפרישה.

בשנת 2024, יחול השינוי הראשון וגיל הפרישה יעלה ל-66.

בשנת 2034 תהיה קפיצה נוספת וגיל הפרישה יעלה ל-67.

ובשנת 2044, יתייצבו עובדי בריטניה על גיל פרישה בגובה 68.

בניגוד לישראל, בו התהליך מתקיים מהיום למחר, בבריטניה השינוי כה איטי ומדורג.

האנשים להם השינוי נוגע, גילם אינו עולה על 47, כאשר מדובר על האנשים שגיל הפרישה שלהם יעלה מ-65 ל-66.

לשון אחר, נוגעים בדבר, יש כמעט 20 שנה להפנים את השינוי ולהיערך בהתאם, הן מבחינה ארגונית והן מבחינה תודעתית.

מעבר לכך, יש כאן עניין נבון של תכנון מדיניות ארוכת טווח. זאת כמובן בניגוד למדיניות תכנון קצר מועד, "מהיום למחר" הנהוגה בישראל.

לפריסה על פני זמן ארוך, יש כאמור את עניין הכנת הציבור, אך נוסף לו המרכיב של מתן זמן סביר לכל מאן דהו שירצה להתנגד, לשנות, להוסיף, לערוך ולתקן.

מדיניות ציבורית ארוכת טווח, היא המפתח לקינון חברה דמוקרטית יציבה לאורך תקופה, לא חברת בון-טון המחליפה מדיניות בהתאם לצו האופנה.

ולמען הסר ספק, אינני מנסה להציג את הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד כממלכה מהאגדות.

גם שם חיים אנשים, גם שם נעשו טעויות ועוד ייעשו.

כל רצוני לומר שהיה ראוי שגם בישראל, כאשר מתכננים מדיניות, ראוי שתגביהה אופק מעבר למערכת הבחירות הקרובה (ובישראל, הבחירות מתקיימות בתדירות רבה בהרבה מזו שבאנגליה), שתאפשר לאנשים להתאקלם לשינויים ושתנוהל במחשבה ארוכת טווח.

אגב, גם לפני שלוש שנים הפנסיה העסיקה אותי.

"מה שהיה הוא שיהיה" ו"אין חדש תחת השמש"...