בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לא ממש יצא לי לכתוב יותר מידי על דברים יומיומיים בנאליים בחודש האחרון. אז הנה, אסופה של כמה דברים שנתפסו בזיכרוני כמשעשעים/משמעותיים/פשוט קרו מספיק כדי שאכתוב עליהם.

"זה אוכל, זה לא יכול להיות מוזר"

ביום האחרון של חודש מאי, שזה ממש אתמול, נכנסתי ל"בורקס העגלה" סניף יפו (רחוב יפו בחיפה, לא יפו מת"א יפו. זה מזכיר לי, שיש בחיפה רחוב בשם תל-אביב, ממנו, לפחות כאשר אני עשיתי רישיון נהיגה, יצאו טסטים, כך שאפשר היה להגיד שכל מי שקיבל רישיון בחיפה, יצא אל דרכו מת"א).

כהרגלי, אם אפשר לכנות הרגל משהו שקורה לעיתים רחוקות, ביקשתי בורקס פטריות.

בעודי ממתין לבורקס, המוכר הניח אחד על קרש העץ, החל לבצוע את הבצק ובפנים נראה משהו שהזכיר לי בשר.

"רגע, זה לא בשר שם?" שאלתי את המוכר.

"כן, זה לא שלך, זה לאדון ההוא שם" הוא ענה והצביע על אדם שישב בצד.

"אה, זה באמת נראה לי מוזר" עניתי.

"קודם כל, זה אוכל, זה לא יכול להיות מוזר" הוא השיב.

לא. לא היה המשך, אם ציפיתם למשהו אחרי ה"קודם כל".

השבתי "זה נראה לי מוזר יחסית לבורקס פטריות".

הוא הנהן בראש והסכמתי.

לא מצאתי טעם להגיד שאני כן מוצא משהו מוזר, או לפחות פגום, בהריגת יצורים חיים, קיצוצם, טחינתם, בישולם ואפייתם בתוך בצק העשוי קמח ומים.

בכלל, להרוג יצורים חיים, זה לא דבר שכמובן מאליו אפשר לכנות אוכל.

לא רק בעלי חיים, בכלל, הקונספט של בורקס די מוזר. הוא שמנוני ומוזר כזה. וכל מזון למעשה הוא רעיון מעט מוזר.

מגוון רחב כל כך של מזונות מוגשים מידי יום לאנשים. קצת קשה למצוא את הקשר ביניהם, מלבד זה שיש אנשים המוכנים לדחוף את זה לפה. הואיל ויש עוד דברים שאנשים דוחפים לפה, אפילו בולעים, אני באמת מתקשה לראות מה הוא מזון.

טוב. אסכם בכך שלהרוג יצור חי, להעביר אותו שבעה מדורי גיהינום (טוב, הוא מת, ובוודאי היה בעל חיים רע, רז מגיע לו) ואז לבלוע אותו, כן נראה לי מוזר.

אבל לא התחייבתי להיות כנה עד הסוף עם מוכר הבורקס.

אם דודה שלי הייתה בעל חיים, אין ספק שהייתה קרצייה

ביום ראשון, אימא שלי טסה למספר ימי נופש בתורכיה.

דודה שלי, אחותה התאומה, ידעה מזה כמובן.

זה לא מנע ממנה להשעיר הודעה בתא הקולי באותו היום, בו היא התלוננה שהיא לא תפסה את אימא שלי בעבודה או בבית.

שמעתי את ההודעה והתעלמתי.

באותו הערב, יום ראשון כאמור, שיחת טלפון.

דודה שלי הייתה כמובן על הקו.

היא שאלה אותי מתי אימא שלי תטוס.

"היא טסה הבוקר" השבתי (ועל האופן שזה היה, אכתוב בתת-הקטע הבא). דודה שלי הייתה מאוד מופתעת.

שוחחנו עוד מספר דקות וסיימנו.

יום שני, בשעות הערב, דודה שלי הייתה מעברו של הקו. זיהיתי את מספר הסלולארי שלה (טוב, זה לא קשה. צג השיחה המזוהה כותב את שמה).

בעודי מהרהר כיצד אפשר לשכוח יומיים ברצף שאימא שלי לא בארץ עד יום רביעי, עניתי.

"אל תשאל מה קרה" היא אמרה. הואיל ולא התכוונתי ממילא לשאול, נתתי לה להמשיך.

"שוב קרה לי הדבר הזה עם האוטו".

כאן אציין שזה בעצם צופן סודי. אם תקראו זאת באתב"ש, תגלו שמה שהיא אמרה אומר "וטואה מע הזה רבדה יל הרק בוש."

אין לזה משמעות, כפי שודאי הבנתם. אבל אם תתאמצו, בטוח תמצאו שיטת הצפנה משוכללת יותר שזה מתאים לה.

טוב, אם בתרגום של Da vinci code יכלו לתרגם קוד כצופן, אז גם אני יכול לבלבל את המוח בנושא...

בכל מקרה, הואיל ואני מכיר את דודה שלי וההיסטוריה המפוארת שלה, ישר הבנתי שהסוללות בשלט של הרכב שלה לא מתפקדות, כפי שכבר קרה לה בעבר. אז היא הזעיקה את כמדומני את אח שלי לסיוע. אולי מישהו אחר.

הואיל בן אחד של דודתי מתגורר בעיר בה פעל מוצארט, אחר מטייל במדינה שאנה, אימא של מרקו רוסי היגרה אליה כדי למצוא עבודה, אחר מתגורר בבירת ישראל הנצחית-המאוחדת-לעולמי-עולמים-עד-שפרס-יחלק-אותה, ואחר פשוט עבד, אז היא התקשרה אלי.

איך שהבנתי את הבעיה, גיליתי חביבות לא אופיינית ואמרתי שאני אבוא לאסוף אותה.

כעבור מספר דקות כבר הייתי במקום בו היא חיכתה, ליד מועדון הספורט.

היה שם אדון אחד, שניסה לתקן את השלט.

כן, ה"בלתי צפוי" קרה, מרפי צחקק לו, ובדיוק כאשר הגעתי, אתם יכולים לנחש בעצמכם איזה שלט חזר לחיים ואיזה אוטו נפתח.

מילא. אמרתי שאני מכיר את ההיסטוריה המפוארת של דודה שלי.

אני גם מכיר את ההיסטריה שלה וזה לא ממש הפתיע אותי שהיא קודם הזעיקה אותי ורק אחר כך ניסתה לפתור את הבעיה.

קצת קשה לשנות אנשים הנושקים לשישים.

הרכבת יוצאת בעוד...

אימא שלי כאמור, טסה לה למספר ימי נופש.

היא גילתה שקבוצות של 20 או 25 אנשים ומעלה יכולים לקבל הנחה של 50% ברכבת, משל היו פנסיונרים, גם אם הם אינם כאלה. היא הצליחה לארגן את הקבוצה (זה לא היה קשה, היא נסעה עם הרבה אנשים מהעבודה, מה שמעלה את השאלה מה נופש בזה, אבל קטונתי).

נכון שזה נשמע נהדר?

אל תדאגו. יש אדם אחד שמקבל את ההחלטה האם לאפשר את הקנייה המרוכזת הזו. הוא בדיוק היה בחופשה, כך שאימא שלי וחברותיה לא קיבלו את ההנחה הקבוצתית.

נכון נחמד שאין נהלים ברורים בארגון והדברים תלויים בפרסונות?

רכבת ישראל, היא ללא ספק, ארגון נהדר. וגם הרכבות, תמיד מגיעות בזמן...

בכל מקרה, אעצור כאן את הביקורת על הרכבת. נסתפק בכך שטוב שהאפשרות הזו, של הנחה קבוצתית, קיימת, גם אם המימוש שלה מעט בעייתי.

אז אשוב ליום ראשון, בשעה 4:40 הייתה אמורה לצאת הרכבת של אימא שלי.

באופן לא מפתיע, אימא שלי הייתה מוכנה ליציאה לקראת הרכבת, כמה דקות מעבר לזמן שהיא רצתה, על מנת להגיע לרכבת בזמן המתאים ובבטחה.

כאשר אני רואה את אופן התנהלות הזמנים של אימא שלי, אני מברך שלפחות בתחום הזה, אני כפיל לא רע של אבא שלי ולא שלה. מצד שני, אולי בישראל יש יתרון לאי-הדיוק שלה.

למרבה המזל, בשעות הקטנות של הלילה, לפנות בוקר, או איך שלא תקראו לשעה הארורה הזו בין ארבע לחמש, הכבישים כמעט ריקים וכך אפשר לנסוע ללא עיכובים.

הגענו לתחנת הרכבת חוף הכרמל. הרכבת כבר עמדה לה ברציף 2.

שלחתי את אימא שלי לרכוש את הכרטיס, ובינתיים סחבתי את התיקים שלה אל תוך התחנה.

התור ליד אוטומט הכרטיסים, גם בשעה 4:37 עשוי להיות ארוך (יחסית) וגדוש באנשים שלא בדיוק יודעים לתפעל את המכונה לממכר כרטיסים.

לפיך, תפסתי יוזמה, העברתי את המזוודות מעל הקרוסלה החוצצת בין בניין התחנה לשטח הרציפים, וזינקתי מעליה, על מנת שאוכל להמתין לאימא שלי בפתח הרכבת עם המזוודות, מבלי שהיא תצטרך להיכנס (אם זה לא היה מגוחך, ודאי הייתי רואה בזה מעשה הרואי).

הנחמד בשעות הללו, שעדיין חשוך בחוץ, שאנשים יותר אדיבים, אולי סתם אדישים.

השומר שאל אותי מדוע אני מזנק מעל המכשול, במקום להעביר כרטיס. הספיק הסבר מינימאלי שאני לא רוצה לנסוע, אלא רק לעזור לאימא שלי עם המזוודה והופ, הייתי ברציף 2, ממתין לאימא שלי שתזדחל.

היא הגיעה לרכבת שיצאה דקותיים מאוחר יותר.

ואני חזרתי הביתה, לאור השחר המפציע.

היתרונות שבשינה לא סדירה

לאחר שישנתי באותו לילה שלוש שעות, חזרתי לישון די מהר, הואיל והייתי צריך לקום רק לקראת השעה 7:30.

התעוררתי בסביבות שש. היה לי חלום שזכרתי בצורה צלולה. לצערי, לא רשמתי אותו, כך שכעת אני לא ממש זוכר אותו בצורה צלולה.

היו בו אנשים מוכרים, אך הדבר שזכור לי בו עד עכשיו בצורה מצמררת, היה המון מסמרים שהיו תקועים לי בכף יד ימין, כתוצאה ממשהו שעשיתי בחלום (לא זוכר מה).

חלקם נכנס ויצאו מאותו צד של כף היד, כלומר לא חדרו עמוק. אחרים נכנסו בצד אחד ויצאו בשני.

זה מאוד הלחיץ אותי בחלום. אני הרי פוחד מזריקות, בדיקות דם, מחטים ובעצם כל דבר שדוקר, מצלק ומכאיב. בבירור אני זוכר שחשתי כאב בחלום. אך לא איבדתי עשתונותיי ושמרתי על קור רוח, יחסית לכך שהיה מדובר בדבר מזעזע למדי עבורי.

חזרתי לישון. בערך בשמונה ועשרה, התעוררתי באיחור מה.

שוב, זכרתי את החלום. בהיתי בשעון והשעה נראתה לי סבירה. התמוגגתי מהחלום ולא נתתי לעובדה שעשרים דקות מאוחר יותר אני אמור להיות בחלק אחר של חיפה להפריע לי.

אחרי דקה בערך הבנתי שהשעון לא ממש משחק לטובתי.

כעבור שלוש דקות הייתי אחרי לבוש, אחרי צחצוח שיניים ובעיצומה של ארוחת בוקר, תוך כדי הליכה בת שתי דקות לתחנת האוטובוס שנמצאת במרחק חמש דקות הליכה.

לבושתי הרבה, איחרתי בכעשר דקות. זה לא היה קורה, אם האוטובוס בספציפי היה מצליח לסחוב בעלייה, מה שלא היה לו ממש קל, לאור זה שהוא יוצר אי שם באלף הקודם, אמנם בסופו, אך די מזמן בכל זאת.

לא באמת הפסדתי משהו באיחור הזה, אבל בכל זאת, הרגשתי מאוד לא נעים.

מה שלמדתי מהשינה הבלתי סדירה הזו, הוא לא שלאחר זה לא נעים...

זה ידעתי, ולכן ככלל, אני לא מאחר, אלא בד"כ מקדים.

מה שלמדתי, זה שכאשר ישנים בצורה לא סדירה, אפשר לחלום שני חלומות שזוכרים בלילה. זה ממש כיף!

פסטיבל הגבינות והיין – חיפה

לכבוד חג השבועות (אגב, חג שמח למי שמצליח להבין מדוע משום שעברו שבעה שבועות מחג אחר צריך לקבוע חג), נערך בשבוע שעבר בחיפה פסטיבל גבינות ויין בחיפה (זה מאוזכר כאן, אחרי "טעם העיר"), אשר כונה "פסטיבל ביכורי יין וגבינות", או שם קצר וקולע ממין זה.

אחותי ובתה שהו אצלנו, אז הלכנו כולנו אל הפסטיבל הזה.

האזכור עם "טעם העיר" התל-אביבי מעט מטעה. בעוד בת"א מדובר באירוע המוני הפתוח לקהל הרחב בחינם, כאשר רק מי שרוצה לאכול משלם (כעשרים שקל למנה צמחונית), באירוע החיפאי הכניסה עולה כסף.

30 שקלים עלתה הכניסה למבוגר, 25 שקלים לסטודנטים ופנסיונרים (אני מכיר כמה פנסיונרים שהם סטודנטים, מעניין אם יש כפל מבצעים).

בעבור 30 שקלים, לא הייתי מצפה לבופה כיד המלך, למרות שזה אפשרי טכנית.

אבל טעימות, נראה לי מעט מידי. הרי אם בפסטיבל טעימות עסקינן, כאשר, כפי שאכן היה, המגישים טעימות גם מוכרים לא מעט, אז אפשר היה לצפות שהמימון יבוא מכספי בעלי הדוכנים שמצאו עוד מקום ומועד לשווק את מרכולתם ולא מהאנשים שבאו למקום.

היתרון שכן מצאתי בתשלום, הוא סינון האנשים, כך שלא כל-אחד באמת הגיע לשם, מה שגרע מעט מן ההמוניות של האירוע והפך אותו לסתם עוד אירוע עם הרבה אנשים. יום הסטודנט שהתקיים אותה שעה, גם חסך עוד כמה עשרות עד מאות אנשים שאולי בטעות היו מגיעים לשם באותו יום.

אז כאמור, שילמנו את דמי הכניסה. קיבלנו שלוש כוסות יין, בהתאם למצבת האנשים בה נכנסנו. התחלנו לטעום מספר יינות, אשר הואיל ואלכוהול אינו נושא המעסיק אותי, לא טרחתי לזכור את שמם.

בדוכן השני אליו ניגשתי, עם שלוש כוסות (שלי, של אחותי ושל אמי), פנה אלי המוכר בחוצפה, כאשר ראה שאני מגיע עם שלוש כוסות. אני מבין, הוא בישראל וכמות התחמנים רבה, אך עדיין, הוא יכול היה לפנות אלי ביתר נימוס מאשר לצעוק עלי "מה זה נראה לך, בר? אני מוכן למזוג לך רק לכוס אחת, כי הבאתי מעט בקבוקים ולא נשאר לי".

אם הייתי מגיע לאירוע חינמי, אולי תשובתו הייתה נראית לי מספקת (גם אם הטון בכל מקרה לא היה נראה לי). אם לא היה לו יין, ודאי הייתי מגלה הבנה.

אבל היה לו יין, שילמנו כסף עבור כל אחת מכוסות היין הללו (ודואגים מראש שכל אדם שנכנס יקבל כוס אחת ורק אחת) ולכן דבריו נראו לי חוצפה.

אמרתי לאחותי שעמדה עם עגלת תינוק ליד ולכן נתנה לי את הכוס שלה (אימא שלי הלכה לרגע למקום אחר ולכן גם הכוס שלה הייתה לי ביד), שמר בחור לא מוכן למזוג לי יותר מכוס אחת, והיא דיברה אליו ביתר אסרטיביות ממני והפלא ופלא, הוא פתאום מזג יין לשלוש הכוסות.

אבל חוץ מהתקרית הזאת, היה באמת די נחמד. טעמתי כמה גבינות (ושוב, גבינות זה לא התחום שלי, אני כמעט ולא אוכל אותן, כך שגם את שמן אני לא זוכר) ואפילו רכשנו גבינה אחת. לגמתי קצת יין, אם כי לא יותר מידי (לפחות לא בהשוואה לסיור היינות שעשיתי בסטלנבוש, צפונית לקייפטאון). וגם אכלתי משהו מוזר, בדוכן שהתכנה דוכן של מזון איטלקי. מה מוזר? פסטה ברוטב פטריות שיטאקי חריף. שעטנז מוזר המערב פסטה עם אוכל תאילנדי משהו.

אם אסכם, היה נחמד, לא שווה את הכסף וזהו.

עוד שעטנז מזון

אם הפסטה ברוטב שיטאקי הייתה מוזרה, כאשר הייתי בווק ביום שלישי, בתפריט שלהם נתגלה מאכל מוזר...

סביח תאילנדי...

דברים כמו מק-שאוורמה ומק-קבב, כבר עיכלתי, כלומר לא עיכלתי פיזית, כי אני לא אוכל בשר, ודאי לא כזה מרשת מקדונלדס, אבל הקונספט הזה שרשת עולמית מתאימה עצמה לסביבה המזרח-תיכונית הישראלית. מכנסים זאת "גלוקליזציה", כלומר שילוב של גלובליזציה ולוקליזציה באחד. בעברית, שמעתי כבר את התרגום "עולמקומי" (נדמה לי תרגום של אורי רם).

אבל סביח תאילנדי?

סביח, זה עיראקי!

בתאילנד אוכלים נודלס, כלבים ודברים כאלה...

וכאן נדמה לי אעצור. לא שלא אוכל למצוא עוד כמה דברים בנאליים לכתוב עליהם, אבל נראה לי שזו נקודה מצוינת לעצור.

חג שמח. לכו להסתפר ולהתגלח אם לא עשיתם את זה עד כה (באמת, איזה מנהג מטופש זה לא להתגלח בספירת העומר. נדמה לי שהוא נועד לחיילים שלא בה להם להתגלח)!

אלעד