בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

מוחמד, השאיר אצלי תגובה על אחת התמונות בפליקר.

שמח וטוב לב, גלשתי לדף של מוחמד וצפיתי בהמון תמות, רובן ככולן מהעיר המקסימה איספהאן שנמצאת דרומית לטהרן.

אני מאוד אוהב לקרוא בלוגים של יוצאי איראן ולצפות בתמונות שמצלמים איראנים. כך הכרתי את "דר' זִין" שמציג תמונות מאיראן שבד"כ לא רואים בתקשורת הישראלית, כמו אלו של סטודנטים מפגינים באוניברסיטת טהרן.

כך גם הכרתי את אחמד חאתירי, שבאמצעותו ראיתי את הנוף האנושי המדהים של איראן ותמונות טבע מרתקות שרק אדם בעל עין כה רגישה יכול לצלם.

כך גם הגעתי לבלוג של הגולים האיראנים מלוס אנג'לס (שאגב מזכיר בעיצוב מאוד את הגלוב של יובל דרור).

ובאופן כללי, למדתי לראות את איראן, על עשרות מיליוני האנשים שבה, לא באופן מעורר האימה שכל הזמן מנסים להציג בתקשורת המערבית.

וכאשר ראיתי את התמונות הנהדרות שצילם מוחמד באיספהאן, עיר עם עבר מרתק ועל פי התמונות עושה רושם של מקום שבהחלט הייתי רוצה להעביר בו מספר לילות, מיד חשבתי שיהיה נחמד לגלוש ל"קול דויד", האתר הנהדר שכבר כתבתי עליו לפני כחצי שנה, שהוא האתר בעברית של רשות השידור האיראנית.

לא קראתי ב"קול דויד" כבר חודש או חודשיים. אחרי הכל, המידע שם לא מצטייר בעיני כמהימן או חשוב בצורה אקוטית.

אבל בהחלט נהניתי לגלות כיצד נראה האתר, בעיני אלו המייצגים קובעי מדיניות באיראן. וכן, אני מודע לכך שהאתר מניפולטיבי, מאדיר את איראן ומשחיר את ישראל, שהאתר לא מייצג בהכרח את מה שחושבים האיראנים, אלא את מה שהם רוצים שנחשוב שהם חושבים. אך אלו לא דברים שמרתיעים אותי. דווקא שם יכולתי לקרוא על מחדלים בישראל שממעיטים לדבר עליהם בתקשורת (תוכניות מתאר ארציות כושלות, ירידה של עולים חדשים ועוד כל מיני דברים שאמנם נלקחו מהתקשורת בישראל, אבל מוצגים באור שונה, שאמנם אינני מקבל כמות שהוא, אך אני בהחלט נהנה לקרוא לפיו). שם יכולתי לקרוא דברים, שמה לעשות, אין לי בתקשורת הישראלית, גם אם היא שמאלנית (כולל אתרים כמו "הגדה השמאלית".

חשבתי, שיהיה נחמד, לקרוא מה נכתב בעיתונות האיראנית.

לא ציפית למצוא שם מידע על עמדת איראן בנוגע לאולטימטום שהוצב לה - בחירה בין שורת הטבות או סנקציות, אם כי קיוויתי שאולי כן.

חשבתי שאולי "לשם איזון", יביאו "מידע עסיסי" על בעיית הגרעין האמיתית במזרח התיכון - ישראל, כפי שכבר עשו בעבר.

קיוויתי אולי לראות מילות תנחומים לנשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, אשר אביו נפטר שלשום.

אך כאשר גלישתי לשם, כל שראיתי הייתה הודעת שגיאה:

גם כאשר ניסיתי להיכנס במקום לאתר בעברית, לאתר הבית של הרשות, קיבלתי הודעה דומה.

נתתי לחבר שגולש דרך ספק אחר (אני דרך ברק, הוא דרך נטויז'ן) והוא הצליח.

מישהי אחרת שגולשת דרך בזק בינלאומי, לא הצליחה גם כן.

התקשרתי לשירות התמיכה של ברק.

20 דקות על הקו, ושום פתרון.

איש התמיכה אמר לי שהוא ניסה להיכנס לאתר מכמה מחשבים, אך ללא הואיל (נראית לי דרך מטופשת, אבל קטונתי מלהבין את דרכם).

שאלתי לגבי שרתי פרוקסי זרים. התגובה שלו הייתה שברק לא עובדים עם שרתי פרוקסי, אם כי מיד תיקן ונתן לי פרוקסי של ברק, שכמובן לא עובד.

לגבי כתובות שרתי פרוקסי זרים, טרם הצלחתי לפתור את הנושא, בעיקר בשל הבנה טכנית נמוכה שלי בנושא.

וכך, אם אסכם לבינתיים, אין לי גישה ל"קול דויד". בינתיים אני מסתפק בצילום המסך שהחבר שלי שלח לי (להגדלה ליחצו על התמונה):

אם יש לכם את ההבנה הטכנית, שתוכל לסייע לי לצפות באתר.

אם אתם מבינים מדוע לקוחות ספק האינטרנט ברק, לא יכולים לגלוש לאתר האיראני הזה (אתרים איראנים אחרים, כמו האתר של אוניברסיטת איספהאן, דווקא כן עבדו לי), אשמח אם תסבירו לי (כאן, באי מייל, במסנג'ר, באייסיקיו, בסקייפ, בטלפון, בפקס או בכל דרך אחרת)

אני מקווה שמדובר באיזו תקלה, פאשלה לא מכוונת ולא באיזה מעשה זדוני של יד מכוונת, המנסה למנוע מגולשים בישראל, להיכנס לאתר מסוים באיראן, המהווה מקור מידע גם בשפה העברית.

אם חסמו ספציפית את האתר הזה, מדובר במעשה חמור, לדעתי אף יותר מחסימה גורפת של אתרים איראנים (כפי שנעשה לאתרים ישראלים, עבור גולשים במספר מדינות ערביות), שכן הוא גורם לך לחשוב שיש לך נגישות לאתרים איראנים, כאשר בפועל, את אלו שעשויים להיות מעניינים עבורך, חוסמים לך.

מנוולים, החזירו לי את איראן!

ליתר דיוק, אני רוצה שיתאפשר לי לגלוש שוב לאתר האיראני.

אלעד

עדכון מן השעה 8:45 (3 ביוני 2006 כמובן):

האתר חזר!

אינני יודע אם זו הפנייה לשירות הלקוחות של ברק, זה שכתבתי כאן ואולי מישהו קרא וסידר (לא סביר) או אולי, סתם נפתרה לה איזו שהיא תקלה. התוצאה אחת היא: אני יכול לקרוא על "הפשעים של כוחות הכיבוש האמריקניים בעיראק" שנחשפו ועוד כל מיני פנינים!

אהבתי במיוחד את האופן בו הם מציגים את הסיפור של שני החיילים המצרים שצה"ל הרג, שהוא, איך נאמר, שונה מהאופן בו זה מוצג בתקשורת הישראלית, למשל ב"הארץ" וב-YNET ויותר מזכיר את הגרסה המצרית, כפי שהיא מופיעה ברויטרס, באתר של הטיים מגזין ואפילו באל ג'זירה הציגו גרסה דו-צדדית יותר.

אינני טוען שצריך להאמין לגרסה המצרית (או להביא רק אותה, כפי שעושים באתר האיראני, רק כדי "להוכיח" איזו נקודה על רשעותה של ישראל). אך היא נראית לי שוות ערך לזו הישראלית, כאשר מגישים לקורא את סיפור האירוע, והוקורא, הוא זה שצריך להחליט מה נראה לו אמין יותר.

הרשו לי לנחש, כי מרבית הקוראים מהמגזר היהודי בישראל, בלאו הכי יקבלו את הגרסה הישראלית וידחו את זו המצרית על הסף. לכן אין צורך להציג את התקרית, באופן בו שלושה חמושים במדי קצינים מצריים, חצו את הגבול, כאשר שניים מהם נורו, נהרגו ונמצא לידם נשק. הרי הם אנשי ביטחון (וככאלה, ברור שיש להם נשק) והגבול באזור לא בדיוק מסומן, כך שהטקסט הישראלי חורץ את דינם, במקום, שלדעתי, יש להיות מעט פחות נחרצים.