בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

דרך הקטע הזה בבלוג אנקדוטות, הגעתי לבלוג של "כוסית דור שלישי".

רפרפתי על כל הפוסטים, קראתי לעומק כמה קטעים שנראו לי שווים העמקה והגבתי בשניים, כאשר ראיתי לנכון צורך אקוטי להגיב.

מצאתי עניין מיוחד בקטע הזה העוסק בנשיא האיראני המכהן החביב עלי מבין השניים שמכהנים (זה לא קשה לנצח את משהקצב) ומציג זווית מעניינת, כלומר לא האופן הרגיל בו מציגים את איראן בשנים האחרונות כמדינה מטורפת המסכנת את שלום העולם וגרוע מכך, את שלום ישראל (זאת כמובן בניגוד קוטבי לאופן בו איראן הייתה מוצגת לפני ההפיכה החומניסטית בסוף שנות השבעים).

הדיון בתגובות, התפתח לכיוון מעט שונה, הרי כולנו מסכימים שיותר משאיראן מאיימת על היציבות בעולם, היא משמשת שק חבטות של מנהיגים כושלים ותקשורת שמחפשת אנטי-גיבורים, כי זה מוכר.

הגענו לדבר על ארה"ב.

התפקיד שלקחתי על עצמי, אם אתאר אותו באופן גס, הוא לסנגר על המשטר האמריקני.

kusit3g הציגה את ג'ורג' וו בוש כמי שמצעיד את ארה"ב בבטחה אל עידן אפל, בעוד אני טענתי שאדם זה או אחר אינו מי שיכול להחריב את השיטה האמריקנית, הואיל ומאחוריו עומדים עשרות מיליוני תומכים (מה שמוריד מאחריותו הבלבדית) ובכל מקרה, מה שיותר היה נתון למחלוקת ובגללו בכלל אני מביא את הקטע הזה, הוא שהעידן החשוך שלכאורה בוש מצעיד אותנו אליו, לא בא כאנטיתזה (אבוי, זה מתקשר לקטע השני שהגבתי עליו) לתקופה אידילית ונאורה, אלא, לעניות דעתי, לא שונה באופן מהותי מכל נקודה אחרת בהיסטוריה, מלבד שינויים קוסמטיים כמובן, המתחייבים מרוח הזמן (שלא נאמר zeitgeist, אבל כאן אני באמת מגעיל את עצמי לדעת).

בהקשר הזה, אביא כאן מאמר מעיתון "הארץ" הבוקר, של שחר אילן, המבכה על אובדן הדרך של הנוער החילוני, המביא לחזרה בתשובה. מה שמעניין לעניינינו, אינו החזרה בתשובה או מה באמת עושה הנוער, אלא דווקא הפתיחה של מאמרו, המדברת על הדור החדש, נטול הערכים כמובן.

אציין שאפילו במאמר עצמו, יש מעין סתירה של היות הנוער היום גרוע מכל מה שהכרנו, הרי בפסקה החמישית המחבר מדבר על כך שלא למדנו דבר מ"ההוגה החשוב" (טוב, זו תוספת שלי) אביב גפן שדיבר על הדור המזוין של ראשית שנות התשעים (היי, זה אני!).

לפני כשנה וחצי, ראיתי לעצמי כפרויקט לקרוא מספר מחזות של מולייר.

היתרון של קריאה של מספר קטעים שונים של אותו מחבר ברצף, היא שאפשר לגלות מגמות שעולות בכתיבה שלו לאורך זמן.

החיסרון הוא שלא זוכרים בדיוק מה מתקשר למה וקטעים שונים מתקופות שונות מתערבבים, לפחות אצלי בתודעה, ומתמזגים לכלל תמונה אחת של המחבר.

ובמחזות הללו של מולייר, שאני לא זוכר איזה (אבל כאמור יש לי תירוץ), מתלוננות הדמויות הפריזאיות על תחלואי החברה המודרנית.

נשים שכל עניין הוא אופנה, דו פרצופיות במערכות יחסים והדבר שהכי קשור לעניינינו כעת הוא הנוער הזה, שלא נותן כבוד להורים ומתנהג בצורה, איך נאמר, פוחזת.

ז'אן בטיסט מולייר חי במאה ה-17. במשך כל שנות היצירה המבורכת שלו, שלט בצרפת בה הוא חי לואי ה-14, מלך השמש הנערץ (l’etat c’est moi וכאלה). לפחות באופן רשמי, כי חלק מתקופת מלכותו של לואי ה-14, הייתה תקופה בה תיפחו את האגו שלו, בטרם נתנו לו להשתלט על ענייני הממלכה הצרפתית.

מולייר כתב בצרפת המלוכנית, הרבה לפני שז'אן ז'אק רוסו (שהיה בכלל שוויצרי, תום), הוגה המהפכה הצרפתית (שמת בטרם התרחשה) נולד.

שלא נדבר על התמורות הרבות שצרפת עברה מאז המהפכה הצרפתית.

ובכן, הנקודה שאני מקווה שלא אבדה בגודש הפרטים הלא רלוונטיים שהרעפתי על הקורא, היא שבמאה ה-17, אנשים בצרפת שהתלוננו על אותם דברים שסבתא שלי התלוננה עליהם מאות שנים מאוחר יותר, ששחר אילן התלונן עליהם היום ב"הארץ" ו-kusit3g רמזה להם אתמול.

סבתא שלי, שאתמול הייתה אמורה לחגוג 94 שנים, אם לא הייתה נפטרת לפני כחודשיים, תמיד התלוננה ש"פעם היה הרבה יותר טוב".

תמיד היא הצדיקה את דבריה בכך שכאשר הסתובבה בווינה בעשור השני של המאה הקודמת, בבוקובינה בארבעת העשורים שבאו לאחר מכן, נתנו לה כבוד, היא נתנה להוריה והורי הוריה כבוד ונשים יכלו להסתובב חופשיות ללא חשש לאינוסן.

מעולם לא עזרו טענותיי שכאשר הייתה בת שנתיים יצא אביה להילחם למען הקייזר פראנץ יוזף במלחמת העולם הראשונה, שבאותה מלחמה לא נעשו רק דברים הרואיים ואידילים ובאופן כללי, לא באמת היה אז יותר טוב באופן כללי, אלא, אולי, וגם זה לא בטוח, רק לה באופן אישי היה טוב יותר.

אני חושב שאח שלי סיכם זאת בצורה משעשעת ביותר: סבתא שלי נדפקה, היא נפלה בין הכיסאות. מצד אחד היא נתנה כבוד לסבא וסבתא שלה, אך לא זכתה לכבוד מצד נכדיה. והוא גם המשיך להשתעשע במחשבה שכאשר לנו יהיו נכדים, נספר להם שנתנו כבוד לסבתא ולכן הם יכבדו אותנו. אגב כך, לא פסלנו את האפשרות שסבתא שלי לא באמת נתנה כבוד להורי הוריה, אלא רק סיפרה לנו שעשתה ככה. הרי לא חיינו בעשורים הראשונים של המאה העשרים, על מנת לבדוק זאת בעצמנו.

וכמו שסבתא שלי חיה בעולם משתנה בו פעם היה טוב יותר, כמו שמולייר חי בעולם כזה (אני חושב שמולייר הבין מצוין שמדובר במעין perpetuum mobile ולכן העל-זמניות שלו, לטעמי), כך גם אנו חיים בעולם כזה.

שתי תכונות בולטות של אנשים מביאות לכך:

תהליך הלמידה מאפס של כל אדם.

ההזדקנות.

כל אחד ואיתנו נולד, מי לפני ומי אחרי, ומיד החל ללמוד על סביבתו, תהא אשר תהא.

חלק מהלימוד היה ישיר ובלתי אמצעי – הכנסנו כל דבר לפה, התבוננו, צפינו.

חלק מהלימוד היה עקיף – שאלנו מבוגרים כיצד עובדים דברים.

אגב כך, מכרו לנו הרבה לוקשים.

כל אחד מאיתנו מזדקן. במוקדם או במאוחר השינויים הפיזיים נותנים אותותיהם.

וכן, כאשר סבתא שלי הסתובבה בווינה ב-1918 כילדה בת 6, וינה נראתה הרבה יותר קסומה, מאשר חיפה נראתה כאשר סבתא שלי הסתובבה בה ב-1981 כאישה בת 69.

נכון, אובייקטיבית (האובייקטיביות שלי), וינה עדיפה על חיפה. אבל נראה לי עדיפה ילדות בחיפה על גוויעה איטית ברינגשטראססה העוטף את וינה ההיסטורית.

וכך, אם נשוב לארה"ב ולוויכוח מאתמול, נכון, אפשר להגיד שארה"ב הופכת מקום חשוך יותר.

אפשר למשל לדבר על אסירים בכלא גוואנטנמו שאמנם אינו על אדמת ארה"ב (וכך מתאפשר לעשות שם מה שנעשה) אך שייך לה.

ולהתעלם מכך שבימי מלחמת העולם השנייה, זו שארה"ב עדיין שיחקה בה תפקיד נאור בזיכרון המובנה שלנו, אותה מדינה כלאה רבים מאזרחיה היפנים, רק משום שהיו יפנים.

אפשר לדבר על פגיעה זכויות אדם כיום ולשכוח שעל פי החוקה האמריקנית, אזרחים בעלי הזכות לחירות לא כללו בתחילה עבדים שחורים וגם אחרי שהחסך החוקתי הזה הוסר, עדיין נדרשו שנים רבות על מנת שעבדים יזכו באמנציפציה (ואפשר לטעון שגם כיום היא אינה מלאה).

אפשר להזדעזע מכך שהמשטר האמריקני האזין, באישור בית המשפט (שזה הופך את זה למזעזע יותר כי?) לאזרחיו, כאשר מה שעומד לנגד עיניו הוא הגנה מפני טרור, כאשר בתקופות קודמות זה פשוט לא נעשה מסיבות טכניות (נכון קשה לסרוק את הדואר האלקטרוני של אזרחים, כאשר הדואר האלקטרוני טרם הומצא?) ובכל מקרה, כבר היו פרשיות האזנה בארה"ב שכבר הפילו נשיא אחד.

אפשר לדבר על השחיקה בתוכניות ביטוח הבריאות האמריקניות ועל הבטחות שכל נשיא רץ איתן ומעולם לא ממש, ולהתעלם מכך שבארה"ב זכויות סוציאליות מעולם לא היו הצד החזק.

ואפשר להמשיך למצוא עוד דברים, ולהתלונן, כמו סבתא שלי, כמו הנשים הזקנות של מולייר, שפעם היה טוב יותר והיום, היום הכל דרעק...

לפני מספר שנים התנגן שיר לא שירי במיוחד, Everybody’s free to wear sunscreen, שגם הוא עלה על אותה נקודה בדיוק:

Accept certain inalienable truths: Prices will rise. Politicians will philander. You, too, will get old. And when you do, you'll fantasize that when you were young, prices were reasonable, politicians were noble and children respected their elders.

הראייה הזו שפעם היה טוב יותר ומוסריותינו הולכת ופוחתת, נובעת מזיכרון סלקטיבי, זיכרון של העבר בתבניות. וככאלה, הן פשוטות וברורות. בהתאם לצרכינו, אנו יכולים להתאים אותן.

וזה לא חייב להתעסק בעבר, באותה מידה אפשר להשתמש בזה גם ליצירת תבנית רצויה בהווה.

במילים אחרות, זה לא שפעם היה טוב יותר  והיום פחות. זה אולי נכון ברמה סובייקטיבית הנתונה לכל מיני מניפולציות אישיות.

וגם לא ההיפך הוא הנכון, כלומר אני לא רואה איזו התקדמות מוסרית בין עבר מלא רוע אל עתיד שכולו טוב.

הדבר היחיד שאני יכול להגיד בוודאות שפעם הייתה מציאות מורכבת, כזו שאנשים נעזרו בדימויים, הכללות וסמלים כדי לתפוס. וגם היום, המציאות מורכבת ואנשים נעזרים באמצעים דומים על מנת להבין את המציאות בה הם חיים.

ומהבחינה הזו, אצטט גם כאן את קהלת, שאמר זאת הרבה לפני: "מה שהיה, הוא שיהיה". "אין חדש תחת השמש".

אלעד

סבתא שלי ז"ל בגיל 93. אין ספק שמבחינתה, פעם היה יותר טוב...