בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לצערי, אני מעט חסר זמן בחודש הקרוב, פחות או יותר.

אולם בכל זאת, אינני רוצה להחמיץ את ההזדמנות להפנות לכתבה הזו בניו יורק טיימס שקראתי היום, לפני שהיא תאורכב לה בארכיון המפואר של העיתון שהגישה אליו בתשלום.

בקצרה, אומר כי בכתבה מספרים בהקשר של השיח הענף בחברה האמריקנית על "בעיית" ההגירה מדרום, כלומר ממקסיקו.

והדיון הזה, דנים בבעיות עימה מתמודדת מקסיקו דווקא, אשר גם אליה נשאבים מהגרים ממדינות עניות יותר, אשר רואים במקסיקו גן עדן או לפחות תחנה נוחה בדרך לכסף הגדול בארה"ב.

בדומה לישראל, גם בארה"ב קיים דיון סביבה השאלה האם "גדר הפרדה" (ויש שיאמרו "גדר אפרטהייד") היא הפתרון לכל תחלואי החברה האמריקנית, או למצער לבעיית ההגירה ממקסיקו, כפי שבישראל גדר ההפרדה אמורה להוות מענה למחבלים מתאבדים.

בפשטות, אומר שכפי שגדר הפרדה בין ישראל לפלשתינים לא עוצרת טילי קסאם  או סתם אנשים שהחליטו לחפור תחתיה או לעקוף אותה בכל מיני דרכים (הרי היא לא באמת מושלמת וכשתושלם, ודאי תמצאנה הדרכים לעקוף אותה), כך גדר הגבול בין ארה"ב למקסיקו לא מונעת ממהגרים להגיע צפונה באמצעות סירות (אם קו הגבול היבשתי בין ארה"ב למקסיקו ארוך להחריד, הרי שני חופי האוקיאנוסים בארה"ב ארוכים יותר) ובעוד כל מיני דרכים אשר לא עושות חסד עם הרוצים להגר, אך הן בהחלט אפשריות.

מי שמנסה למכור גדרות כפתרון מוחלט הוא במקרה הטוב תמים ובמקרה האחר שקרן.

הרעיון העומד מאחורי אותן חומות ומכשולים מלאכותיים, הוא ויסות זרם המבקרים ובכך הקטנת העוברים את המכשול.

אך לא הנושאים הטריוויאליים הללו רציתי לעסוק.

רציתי לעסוק בנושא אחר, גם הוא אגב טריוויאלי לדעתי, והוא זרמי המהגרים בעולם. נושא קצת גדול וכבד, הא?

לכן אצטמצם ואעסוק בדמיון המפתיע משהו, בין מקסיקו לישראל, בהקשר של מהגרי עבודה.

בצורה הפשוטה ביותר, אומר כי בישראל מצד אחד קיימים רבבות עובדים זרים (כמדומני המספר נע בין 200 ל-300 אלף, אם כי אל תתפסו אותי במילה) ומהצד השני, בתקופה זו אחרת, רבים הם הישראלים שמוצאים עצמם עובדים בניכר.

חלקם עובדים בקניונים, במובינג או כל מיני עבודות אחרות בצפון אמריקה.

אחרי עוברים לעבודות פחות זמניות או מנהלים עסקים מעבר לים.

רבבות ישראלים (ושוב, אין בידי המספרים המדויקים) מהגרים מישראל למקומות בהם הם רואים עתיד טוב יותר. יש שיכנו אותם "יורדים", שכן זה הוא האקט ההפוך מעלייה לישראל.

הכתבה מהניו יורק טיימס, שכלל לא עוסקת בישראל, הזכירה לי מאוד את הסיטואציה הישראלית. כמובן, אם נתעלם מעניין חוסר הנוכחות של גבול פיזי.

מאות אלפי אנשים נוהרים אל מקסיקו מדרום, מגוואטאמאלה, ובמקביל מהגרים אליה אנשים מעוד מדינות רבות שלא גובלות במקסיקו, כמו סין, סומליה, קובה, אקוודור וכו', שהאנשים המגיעים מהם רואים בקרבה הפיזית של מקסיקו לארה"ב גורם ההופך את מקסיקו לתחנת ביניים אטרקטיבית, בדרך ל"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".

חלקם רואה בשכר הנמוך המשולם במקסיקו כסף טוב בהרבה מזה שיכול להשיג במולדתו.

בחיים, כפי שמוכיחה המציאות בצפון עד מרכז אמריקנית, הכל יחסי. אם לא הכל, לפחות העושר.

וכך, חוות בדרום מקסיקו ננטשות מעובדים מקסיקנים שרוצים להרוויח יותר בצפון הרחוק, בין אם בארה"ב ובין אם בגבולות ארצם ומתמלאות עובדים גווטאמליים.

כמובן, בסופו של דבר, במדינות המבטיחות רק עוני למרבית אזרחיהם, ללא אידיאולוגיה לאומנית כוחנית (כפי שקורה במקום אחר, שאת מיקומו המדויק במזרח התיכון לא אציין), מה שמניע את האנשים הוא הרצון למקסם את רווחיהם.

במיוחד כאשר הברירה היא בין עוני מחריד, רעב ופשע לבין חברה שהיא אמנם מנצלת, אבל אפשר להרים בה את הראש, גם אם מעט, מעל למים.

בכתבה מציינים, באופן די הגיוני, שלא אסונות הטבע הם הקושי המרכזי של המהגרים בתלאותיהם.

עיקר הקושי הוא, באופן לא מפתיע, בני אדם אחרים המספסרים באנשים, הסוחרים באנשים, וגוזלים את כבשת הרש, בהבטיחם לו סיוע.

לעיתים הם מסייעים אגב, אך זה לא מפחית מהכיעור שבניצול.

אגב אני מתקשה ממגדל השן בו אני נמצא לבקר אותם, שכן הברירה של אותם מנצלים היא לנצל או להיות מנוצלים, מה גם שאני מניח שרובם מידי פעם מנוצלים. הכול יחסי ומדורג כמובן.

ובכן, בשלב הזה אעצור. אניח לקוראים (בעיקר של הכתבה) להחליט אם באמת יש כאן טובים ורעים.

גם להאשים קפיטליזם אמריקני ואולי את ג'ורג' בוש, נראה לי מגוחך ואווילי.

רק רציתי להאיר את תשומת הלב לגבי הדמיון הזה, של אנשים המהגרים ממדינה אחת למדינה אחרת ובעקבותם באים אנשים ממדינה אחרת, ענייה יותר, להשלים את החסר.

כמובן, זה לא קיים רק בישראל ובמקסיקו. אותם דברים בדיוק מתרחשים באירופה. בגדול, אפשר לתאר את האיחוד האירופי והתרחבותו (התפשטותו) כאמצעי ל"פתרון" בעיות דומות.

ובעוד מקומות. "עובדים זרים" יש כמעט בכל מקום.

נראה לי שקשה להצביע היכן התופעה הזו נוצרת מגורמים אובייקטיביים, כמו טיב הקרקע בארץ זו או אחרת, המאזן הדמוגראפי הפנימי וכן הלאה ומתי התופעה נוצרת מגורמים סובייקטיביים, בהם בעלי אינטרס הנהנים ממצוקתם של אחרים, בין אם בכך שזה מאפשר להם לדעת שיש אחרים שמזלם לא שפר עליהם ובין אם נהנים מאותו שפע (במוצרים, בשירותים וכדומה) שאותם עניים מייצרים.

אך אין ספק שזו אחת הרעות החולות – הקיימת מזה עידנים, המואצת, המועצמת והמגיעה לתודעה – שסופה לא נראה באופק והפתרון לה, כמדומני, לא צריך להיות מדינתי, אלא על-מדינתי.

לפחות מההיבט של בני אדם הנעים ממקום למקום, מדינה היא לא בדיוק הפתרון האולטימטיבי, אפילו לא הרע במיעוטו.