בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אפשר לחלק בלוגים, יומני רשת, לשלוש קטגוריות, כאשר הגבולות אינם נוקשים ויתכן ובלוג נופל לשתיים או שלוש קטגוריות:

כותבים הכותבים על חייהם.

כותבים המדווחים על מה שקראו במקומות אחרים – בלוגים אחרים או אתרי חדשות, עיתונים וכן הלאה.

כותבים המדווחים על אירועים משמעותיים שאינם חייהם ואינם מתווכים על ידי אמצעי תקשורת אחרים.

אלו הכותבים על חייהם הפרטיים, באופן כללי, לא ממש מעניינים אותי.

לא ממש אכפת לי אם אותו אדם קם בבוקר וצחצח שיניים, אם חברה שלו זרקה אותו, על כך שהמבחן בתושב"ע הלך לו חלק או שהיה לו לילה סוער אתמול.

זה לא שאני לא שמח/עצוב בשבילו. פשוט זה לא ממש מעניין על מנת שאשקיע מאמץ כדי לקרוא.

הרי אני לא מתאמץ כדי לרחרח אחר מכריי האמיתיים, אז מדוע שאעשה כן לאנשים שכלל אינני מכיר?

אלו המדווחים על אתרי חדשות, בין אם הם מביאים את הדברים כמות שהם ובין אם הם מוסיפים עליהם דברי פרשנות, מרתקים ככל שיהיו, באופן כללי, גם לא ממש מעניינים אותי.

הרי החומר עליו הם מדווחים, שאוב ממקומות אחרים.

נכון, זו יכולה להיות מתודה נפלאה להפצת תכנים רלוונטיים, ידיעות חשובות שוודאי הייתי מפספס לולא אותו פרסום בבלוגים.

מצד שני, ברירת המוץ מהתבן היא הליך כה מסובך, על כל ידיעה טובה שהגעתי אליה מבלוג כל-שהוא, עברתי על עוד 999 ידיעות שלא הצדיקו את הזמן שהשקעתי בהן.

מה לעשות. יש לאנשים, בהם אלו שכותבים בלוגים, נטייה לראות כל דבר שהם עושים כמשמעותי וחשוב. וזה אולי נכון לגביהם. אין ערובה לכך שזה יהיה נכון גם לגבי.

יתרה מזו, כאשר המדיה השונים עליהם מדווחים בלוגרים, פועלים באופן מסוים, שגם לא בהכרח מעניין אותי, אזי החוליה המדווחת עליהם, הופכת לגורם המדווח על דברים לא מעניינים פר הגדרה.

אלו המדווחים על אירועים משמעותיים הלא קשורים בהם, באופן כללי, לא ממש מעניינים אותי גם כן.

ראשית, בשל הסובייקטיביות של "משמעותיות", כלומר מה שמשמעותי עבורם ועבור אנשים אחרים, לא בהכרח משמעותי עבורי. כתב מחשבים למשל, שיש לו בלוג, ומדווח על כנס מסחרי באילת בו הוא נוטל חלק, ודאי מעניין את עצמו ואת חבריו. אבל תמונות מהכנס, הערות על חוויותיו, לא באמת תורמות לי משהו שאני יכול להגיד שאני לוקח הלאה. מי שכותב בלוג על עיתונים למשל, יהיה המידע שהוא כותב אקסקלוסיבי עד כמה שניתן, לא מספר על נושאים המעניינים אותי, אלא מי שמייחל לראות את אותו אדם כותב עליו או חבריו.

הסיכוי שאדם שכותב בלוג, ללא קשר לתדירות העדכון של הבלוג ומידת קשריו וכישוריו של הכותב, ייתן לי מידע שבאמת תורם לי במשהו, על בסיס יציב כלשהו, מידע שהוא יותר מפיסת מידע נטולת הקשר המאוכסנת בחוות שרתים אי שם, אלא מידע שעובד והפך לידע (ההבדל בין Information ל-Knowledge חד יותר באנגלית מאשר בעברית), דומה לסיכוי שירד גשם בירושלים. הסיכוי שאגיע לחלק הזה דווקא, דומה לסיכוי שירד גשם בירושלים בחודש אוגוסט.

לשון אחר: לא במהלך חיי.

מבחינה של שלוש הצורות הללו, המאפיינות בלוגים, הגעתי למסקנה שעבורי, אין טעם רב לקרוא בלוגים. בין אם הם אישיים, בין אם הם אקטואליים ובין אם הם חוקרים-עצמאיים.

כמובן, אני יכול להתייחס ללמידה האינסופית בחיים, לעיבוד האישי שלי של פיסות מידע ובדיקת התאמתן לתבניות שכבר יצרתי, בדרך כלל על ידי אימוץ והתאמה קלה של תבניות שאחרים יצרו. מבחינה הזו, כאשר אני קורא בלוגים, אני בעצם לומד על ריבים ותככים של אנשים, על הדברים המעסיקים אותם, הדברים המלהיבים אותם, האופן בו הם רואים את העולם.

ובאמת, מה נפלאה היא היכולת הזו לקרוא מחשבות (ובלי אחיזת עיניים), לחדור אל נבכי נשמתם של אנשים שהזמינו אותך רק במרומז, בעצם זה שלא מנעו זאת ממך. גם אם לא מדובר ב"מחשבות טהורות", סינתזה של כל מיני חומרים במוח, אלא בתוצר שמחכה שם עבורי, בידיעה שאולי אקרא אותו.

רדיפת האמצעי תוך כדי שכיחה של המטרה, היא דפוס אנושי עתיק כזמן עצמו (old as time).

קריאת הבלוג היא אמצעי המסיח את הדעת מהדבר שחשוב באמת.

יש כאן איזו הנחה סמויה שכלל אינני בטוח בה. שיש משהו חשוב באמת, אי שם מאחור, הבלוגים מסתירים אותו, והוא מחכה שאגלה אותו.

גם על ההנחה הזו אני מרשה לעצמי לערער ולקחת בעירבון מוגבל.

על מנת לחטט בחייהם של אנשים, יש אנשים בשר ודם שאני בקשר יומיומי או כמעט יומיומי איתם, ואני אפילו בטוח שחלקם ישמחו אם אגלה יותר התעניינות בחייהם, מעבר לניכור והאדישות שאני מרבה להציג כיום.

על מנת לגלות את העולם ומה שנראה בו חשוב לאנשים, אני מעדיף ללכת לטייל ולראות את הדברים מול עיניי, לדבר עם אנשים ולשמוע מה הם חושבים.

נכון, זה לא יהיה באותה כמות ואותה תדירות שיכולתי להשיג ממאות אנשים שעושים את אותה מלאכה וכותבים עליה. אך הקשר הבלתי אמצעי, הוא טהור יותר עבורי ולכן גם מהנה בהרבה.

אם תמונה אחת שווה אלף מילים, דקה אחת בחיים עשירים ומלאים, שווה יותר מחיים שלמים של מישהו אחר.

אם כן, קבלו התנצלותי על כך שהחלטתי באופן גורף לא לקרוא את הבלוג שלכם, באם יש לכם אחד כזה. אם זה מנחם אתכם, אינני מאמין בצעדים מהירים וחד-משמעיים, כך שלא באמת אפסיק לקרוא בלוגים, בדיוק כפי שלא הפסקתי לקרוא עיתונות ובדיוק כפי שלא הפסקתי לצלם ועוד עשרות דברים שהרגשתי שמיציתי והפכו עבורי לרוטינות במקום להסב לי עונג או תועלת.

פשוט המינון יהיה נמוך יותר והרצינות תפחת.

אחרי הכול, כמו שאני לא מבין מדוע יש אנשים שטורחים לקרוא בבלוג שאני כותב, אני מתקשה למצוא סיבה הגיונית בקריאת בלוגים אחרים.

על אחרים אני לא שולט. גם על עצמי לא בצורה מלאה, אבל בכל זאת, יש לי שליטה עצמית לא רעה.

אלעד