בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

מדווחים על הארכת טווח רקטות הקסאם לכ-12 קילומטר, מה שמעמיד את העיר אשקלון בטווח הירי, מה שקרה בפועל אמש, כאשר רקטה נחתה על מבנה בית ספר בעיר (דיווח YNET ודיווח "הארץ").

יכולתי כמובן לכתוב כאן דברים מתלהמים על עליית מדרגה המחייבת תגובה הולמת.

יכולתי גם להיות סופר מתלהם ולהציע פתרון נוסח בחור צעיר משדרות בן 21 שהתראיין בתוכנית האקטואליה של רזי ברקאי המשודרת בערוץ 99 של הכנסת (שאגב הוא ערוץ אקטואליה משובח ולא רק ערוץ שידורים מן הכנסת) שאמר שהוא מאוד מאוכזב מהפוליטיקאים וכאשר ברקאי שאל אותו מה הוא מציע לעשות וליתר דיוק מה הוא היה עושה אם היה שר ביטחון, תשובתו בקצרה הייתה (הציטוטים מהראש, בכל זאת עברו כמה ימים מאז שצפיתי באותן מספר דקות) "מזהיר את ממשלת החמאס שאם יירו עוד פעם אחת אז נפעל".

כאשר ברקאי הקשה ושאל ומה יקרה אם יירו עוד מטח, מה אז יעשה, הוא אמר "לא תהיה לנו ברירה ונפעל". ברקאי הקשה ושאל כיצד יפעל ואז הנער שלף את התשובה שלא פלא שלא שש להציג על מרקע הטלוויזיה, כי אינה תקינה פוליטית ואמר "נמחק את עזה". ברקאי, אולי מעט נבוך מהישירות שגילה הנער המודאג שאל האם בכוונתו למחוק את בתי עזה או גם את האנשים והנער לא הותיר מקום לספק. "הכול" הוא אמר.

ברקאי עוד העיר משהו על כך שהבחור מדבר מהרגש ולא ניתן לבצע זאת כי יהיו לכך השלכות מדיניות, כמו שהאמריקנים יגנו אותנו, הנער מלמל משהו על האמריקאים הרעים שלא מבינים שאי אפשר ככה.

מעניין אגב שרזי ברקאי מצא את הבעיה במחיקת עזה באסון הדיפלומטי שזה ימיט על ישראל ולא נאמר בהרג כמיליון וחצי אזרחים אשר רובם ככולם חפים מפשע (ואלו שלא ודאי לא זכאים להוצאה להורג ללא משפט הוגן). הרי לנו הרגו פי 4, אז מיליון וחצי איש בהחלט נשמע הגיוני וסביר, כדי למנוע את ירי טילי הקסאם על העיר הישראלית שדרות.

לא ברקאי, לא חבר הכנסת אריה אלדד (לא שציפיתי) ולא חבר הכנסת דני יתום (אחרי שיצא לי פעם להיות נוכח בפאנל בו דיבר, גם עליו לא התפלאתי במיוחד) חשבו לגנות את הדברים.

כאמור, אינני מתלהם ומציע פתרונות יצירתיים כמו "חיסולים ממוקדים" והפצצות (שהורגים לא מעט חפים מפשע, כפי שהעיר פיגו), על אחת כמה וכמה אינני מציע רצח עם, הן מסיבות הומאניות והן מהסיבות הפרקטיות (ויש רבות. חישבו למשל מה יקרה מחר אם לא יהיה לישראל אויב חיצוני המביא לאיחוד השורות. רמז, לא תהיה כאן אהבת חינם בין יהודים).

אני דווקא מציע להסתכל על הדברים בצורה הרבה פחות היסטרית.

לא. אין כוונתי לדבר על הסיכוי הנמוך מאוד להיפגע מרקטת קסאם. הרי את מי שמטריית טילים מרחפת מעל ראשו, קשה לשכנע בכך שהסיכוי שייפגע הוא 1 -10,000. בפחד מהטילים, כמעט ואין מידה של רציונאליות.

מה שכן אני מציע הוא להזכיר את שכמעט נשכח וזה שאנשים יכולים לחיות בבטחה גם כאשר בפוטנציה מכוונים אליהם טילים, רקטות, ארטילריה וכך הלאה.

אנשים יכולים לחיות עם מעין חרב דמוקלס התלויה מעל ראשם, כל עוד הם יודעים שהסיכוי שתופעל קיים, אל נמוך.

כאשר קראתי שרקטות יכולות ואף פוגעות בעוד עיר בישראל, זכרתי שגם אני בחיפה, נמצא כעת תחת איום טילים!

כן, לחיזבאללה יש טילים שיכולים לפגוע בחיפה. כך גם לסוריה יש יכולת לשגר טילים על עירי ועל ערים רבות נוספות בישראל, כאשר הלוקסוס הזה מלווה גם בנשק כימי. גם הטילים האיראנים, כך מספרים לנו, יכולים לפגוע בערים נוספות בישראל, זולת אשקלון ושדרות.

ההבדל, המשמעותי יש לציין, הוא שעל חיפה לא יורים.

מדוע על חיפה לא יורים?

לגבי הפלשתינים התשובה ברורה, כי אין יכולת. נראה לי שמי שיורה על אוכלוסיה אזרחית בשתי ערים בישראל, לא היה מהסס לפגוע בערים אחרות אם הייתה לו היכולת.

אולם לגבי החיזבאללה, לגבי סוריה, לגבי איראן, נכון לעתה כוחותיהן לא יורים על ערי ישראל, לפחות לעת עתה (למעט חריג של חיזבאללה העושה לעיתים פעילות כוחנית בגבול הצפון).

מדוע זה?

התשובה, כך אני רואה לפחות, הוא שקיימת מדינה ריבונית מאחורי אותם כלי נשק (כולל אלו של החיזבאללה).

אותה מדינה מנהלת מדיניות, גם אם ההיגיון בה לעיתים נותר מעורפל בעינינו.

ניהול מדיניות כולל, בין היתר, שקילת עלויות מול תועלות.

קובעי מדיניות יודעים שזולת רווח שיכול לצמוח להם מפעילות צבאית, ישנו גם צד של הפסד וכאשר לא ברור שהרווח עולה על ההפסד או שההפסד לא יהיה כה גדול שהרווח יתגמד לעומתו, הם לא מבצעים פעולה.

ההרתעה הישראלית, גם אם אינה מילת קסם המשיגה כל דבר ובכל מקרה היא עניין שצריך לבנות ולשמר, מסוגלת להחזיק משמעת שבמסגרתה לא יורים טילים. אפילו שהיכולת קיימת.

המרכיב הזה בראייתי, חסר כאשר מדברים על הלחימה ההדדית בין כוחות צבא ישראלים למיליציות פלשתיניות.

לכן כאשר ישראל יוצאת לפעולה כזו או אחרת, בין אם היא "חיסול ממוקד", בין אם היא הפצצת משגרי קסאם, בין אם היא פלישה קרקעית לעזה, אפשר לדבר בהחלט על מפגן עוצמה, אך הדיון לגבי ההרתעה הישראלית חסר טעם.

חסר טעם, משום שעל מנת לדבר על הרתעה, צריך להיות מרתיע, אך לא פחות חשוב שיהיה במערכה גם מורתע.

וזה מה שחסר במקרה הזה לדעתי.

בסדר. איסמעיל הניה משקשק בלשכתו המופצצת.

מחמוד עבאס (אבו מאזן) מודע לעוצמתה הצבאית של ישראל.

אך כיצד זה יכול למנוע ירי לעבר ישראל כאשר קיימים עוד מספר ארגונים שלא סרים למרות הרשות?!

לא שהם צריכים ירי ישראלי לעבר אוכלוסיה על מנת להצדיק את פעילותם. אך הירי הישראלי לעבר האוכלוסייה לא עוזר בכהו זה על מנת למנוע ירי רקטות לעבר ערים בישראל.

מניעת ירי הקסאם לישראל, יכולה להתבצע או על ידי השמדת כל המשגרים והרקטות, מה שלא נראה סביר, אחרת צה"ל היה כבר עושה זאת. לא?

אך הרבה יותר הגיוני שהמערך הצבאי והפרה-צבאי הפלשתיני יהיה תחת הנהגה אחת שנוסף על כך שיש לה מה להרוויח מירי טילים על ישראל, יש לה הרבה מה להפסיד אם תעשה זאת.

יתכן אגב והנהגה כזו תרצה בעימות מזוין אם ישראל. אז על ישראל יהיה להיאבק ללא פשרות, תוך מחשבה על אופק מדיני שיבוא עם שוך הקרבות.

אך כל עוד נלחמים במיליציות קטנות הפועלות בלב אוכלוסייה אזרחית, שאין להם מה להפסיד, כי בלאו הכי ישראל תוקפת (ולאו דווקא אותם), אין לצפות להפסקת הירי.

כעת נשאלת השאלה איך בסיטואציה הנוכחית, אפשר להביא ליצירת הנהגה פלשתינית בעלת שליטה על הכוחות המזויינים.

זה דבר שדורש זמן ואינני רואה לו פתרון בשלב הזה.

מה שבטוח שהכרזה על הרשות הפלשתינית כ"רשות טרוריסטית" ובעקבות זה יציאה במלחמת חורמה נגדה, היא לא הצעד הנכון בכיוון.

לישראל, בשל עדיפות צבאית ברורה, קל לנקוט באופציה הצבאית, והיא אולי הכרחית בנקודות מסוימות.

אך בהקשר הזה, נדמה לי שראוי להזכיר את המצביא הפרוסי קרל פון קלאוזביץ שדי מזמן הכיר בכך שהמלחמה (והפעילות הצבאית) היא המשך של הדיפלומטיה באמצעים אחרים (בגרמנית זה נשמע טוב יותר: Krieg ist die bloße Fortsetzung der Politik mit anderen Mitteln”“).

כפועל יוצא מזה, לא מספיק להגות תוכניות צבאיות גרנדיוזיות, אלא אסטרטגיה-רבתי נבונה צריכה להיות כזו שהפעולה הצבאית לא רק שאינה מנותקת מהפעילות המדינית, אלא כזו שגם עומדת בקנה אחד עם הדיפלומטיה של היום שאחרי.

נכון לעתה, לפחות לאור הידוע לי, אני מתקשה לראות איזה פתרון מדיני מגבשים אהוד אולמרט, עמיר פרץ ואנשי המטכ"ל.

ואני בספק אם הם מכירים אותו.

עדכון מה-6 ביולי

לעיתים יש לי תחושה שבעיתון הארץ קוראים את הבלוג שלי. יום אחרי שאני מפרסם את הקטע בבלוג, מתפרסם מאמר של אלוף בן על בסיס אותו רעיון.