בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

צרעה

לאחר שהתעוררתי, לפני מספר ימים, חצי מעורטל (זו הגדרתי הסובייקטיבית לגמרי לבוקסר וגופיה), גיליתי שבחדרי מתעופפת לה צרעה שחרחרה-צהבהבה.

לא איבדתי עשתונותיי, ישר נכנסתי עמוק אל תוך השמיכה.

הצצתי לראות אם היא התעופפה לה. ראיתי שהחלון לא פתוח במלואו ולכן יצאתי ממחבואי ופתחתי אותו.

היה זה מאוחר מידי. הצרעה התעופפה לה בבית, היישר אל עבר חדר המגורים והמטבח.

בשלב הזה, לא בדיוק ידעתי היכן היא. רק ידעתי שבחדר היא לא.

ליתר ביטחון, אחזתי מגבת והתחלתי לחבוט בכל צעד ושעל שעשיתי.

אני אמנם לא מרבה להרוג בעלי חיים, אך לעיתים יפה המשפט "הקם להורגך, השכם להורגו" או בפרפראזה שעשיתי לו "המתעופף לעקוצך, השכם למעוכו".

אם כל הכבוד לחיי הצרעה חשבתי לי, הרי פחדנותי וחרדתי לשלמות גופי במידותיו, מבלי שיתנפח באזורים מסוימים חשובה לי יותר.

ובל נשכח שיתכן ואני אלרגי לעקיצות מזמזמים למיניהם, ושומו שמיים, היו עוברים ימים שלמים עד אשר היו מוצאים את הגופה שלי!

הסתובבתי רועד ומפוחד בבית.

עדיין חצי מעורטל, אוחז מגבת בידי, חיפשתי את חרק האימים.

המצב היה גרוע מאשר למצוא את החרק המעופף. לא מצאתי אותו!

כל הזמן עמדה לנגד עיני התמונה של טים המסכן, שכאשר לנו במלון טדני בר באמיי שאן שבסיצ'ואן, נעקץ על לא עוול בכפו, כן כן, בכפו, כלומר בכף ידו, רק כי צרעה שראיתי מעופפת קודם לכן בחדר, התיישבה על ידית הדלת ועקצה אותו.

אני פוחד מדקירות. גם אם הן למטרות רפואיות (והרי רפואה היא דבר רע, שכן היא מתיימרת להאריך חייהם של אנשים, ללא תכלית של ממש). על אחת כמה וכמה שאני פוחד מדקירות של חרקים שמתעופפים מולי על הבוקר.

אני מתקשה לזכור אם הספקתי לאכול ארוחת בוקר, או שרק שתיתי כוס מים.

הדבר הבא שזכור לי, הוא אותה הצרעה (כל הזמן חששתי שאולי מדובר בצמד, הפועל במספר חזיתות, אבל יש גבול עד כמה קונספיראטיביות אני יכול לייחס לפרוקי רגליי) על חלון המטבח.

החלון, למרבה הצער, היה פתוח רק בחלקו. הצרעה, כמו כל חרק (וגם ציפורים אגב, בדוק), בחרה לטוס היישר אל עבר הזכוכית, מה שלא אפשר לה לצאת.

אחזתי שוב את המגבת (השמטתי את עניין השמטת המגבת לאחר כמה דקות שלא היה סימן לצרעה באופק).

הזזתי את החלון על מסילתו מעט, תוך כדי שכל גופי התכווץ והייתי דרוך להכות בבעל העוקץ ללא רחם.

הצרעה הסתבכה מעט. היא הייתה תקועה בחלל שבין שני החלונות.

הסטתי את החלון עוד טיפה, וקרבתי את החריץ שנוצר בין החלון למשקוף לצרעה.

רגע לפני שעמדתי להלום בה עם המגבת שתיתן לה את נשיקת המוות, היא עפה לה החוצה.

כה שמחתי שלא נאלצתי להביא לקץ חייו של היצור האציל הזה, שכה מעורר בי יראת כבוד ופחד.

אין לי חשש מחרקים או תחושת "שנאה" אליהם. רק הפחד מהתנועות האינסטינקטיביות (או במקרה של חרקים – אינסקטיביות ואפסיק להמציא מילים כעת, במיוחד כאשר באנגלית זה נשמע טוב בהרבה) שלהם בסיטואציה המוזרה שהם נקלעים אליה, כאשר הם מבקרים בביתי.

צרעות זה דבר יפה, אבל כאשר אתה חש מוגן.

זוג גוזלי יונים

שלשום, הזמנתי את אלה לבקר אותי, הואיל ולא התראינו הרבה בשנתיים האחרונות, מאז שהיא טסה ללמוד מעבר לים (והאוקיינוס, אם נראה לדייק).

אתמול היא גם באה.

בשלב מסוים, היא פרשה לעשן במרפסת שלי. בשלב מסוים, אפילו הלכתי בעקבותיה, כלומר יצאתי למרפסת, לא עישנתי חלילה.

בעודנו מדברים, הבחנתי בחצי ביצה קטנה. אני יודע שיונים רבות מתעופפות להן מחוץ לחלון שלי והנחתי שהן בנו קן על הגג.

אחרי שראיתי את הביצה השבורה, הנחתי שמדובר בתוצר שלהן וחיפשתי את הקן קרוב יותר.

מה רבה הייתה הפתעתי, כאשר גיליתי את הקן, עם שני גוזלים קטנטנים, חסרי ישע, נמצאים בו.

אחרי שהתבוננו בהם מעט, הבאתי את מסרטת הווידיאו, וצילמתי אותם מעט.

להלן התוצאה:

אמנם יש הורים מאושרים. אפילו התבוננתי באימא לפני מספר דקות.

אולם בכל זאת, אני מרגיש כאילו גם לי יש חלק בתהליך, כאילו גם אני הפכתי להיות אבא מאושר.

הדבר החשוב כעת מבחינתי, לפחות לגבי הגוזלים, הוא לא לעשות כלום. אני באמת לא רוצה להפריע למשפחה החדשה שהשתכנה אצלי!

וזהו לבינתיים.

הואיל ואני מאושר, תזכו גם לראות עוד סרטון ציפורים שצילמתי, בפברואר (כתבתי על כך והבאתי תמונות כאן). הפעם מדובר בסרטון נשרים שצילמתי בשמורת גמלא שברמת הגולן:

אלעד

סוג של אבא וגם נשיונל גיאוגרפיק תוצרת בית...