בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ישבתי בסלון וקראתי, כאשר צליל מטריד של אזעקה נשמע ברקע.

החלטתי לפתוח את ערוץ מצו (69) החביב עלי, על מנת שהמוזיקה תמתיק במעט את המטרד שעלה מן הרחוב.

כאשר ראיתי שמצו לא מצליח לעמעמם את הרעש שמפריע לי לקרוא, חשבתי שיהיה נחמד לצפות ברגעי הסיום של המונדיאל, גביע העולם בכדורגל, ולבדוק האם השקפותיי הנוכחיות על העולם ותקשורת ההמונים מתיישבות עם מה שאני צופה.

הדקה הייתה הדקה ה-95 של המשחק, לערך, כך שהחלטתי לצפות עד תום המשחק, כלומר צפיתי כמעט בכל ההארכה.

אשתף את מי שמעוניין במספר רשמים בולטים שעלו בי.

הדבר הראשון שהציק לי, כך נדמה לי, היה הסימון הלבן על הדשא.

לו הייתי גבעול דשא, ודאי לא הייתי שמח שמכסחים אותי, שמקצצים את מחלפות ראשי בתדירות גבוהה, מבלי שאוכל להציג את תפרחתי ברבים.

אך אם זה לא היה מספיק, הרי ודאי הייתי נרגז שבעתיים, אם היה עובר אדם עם צבע וחונק אותי למוות, מבלי יכולת לבצע את הפוטוסינתזה, היא סם החיים שלי.

כאשר צפיתי בקווים הלבנים וגם הנקודות, לא יכולתי שלא לדמות בראשי תמונה של אדם שסותמים לו את הלוע ואת פתחי הנשימה, וכך הוא נותר ללא יכולת להזין עצמו או לנשום.

לי זה נראה לא הולם לצבוע דשא בלבן.

הצלחתי לזהות שני שמות מכל השחקנים ששמם הוזכר במהלך הצפייה.

האחד הוא דל פיירו, אשר שמו היה מוכר לי משום שהיה אחד שמאוד התלהב ממנו כאשר הייתי בתיכון והוא כתב את השם שלו בכל מקום וטרח לציין שדל פיירו הוא מלך (ואני לתומי חשבתי שבאיטליה, החל ממשאל העם ב-1946 כמדומני, בא הקץ לבית המלוכה של שושלת סבוי, והיא הפכה לרפובליקה). ויש גם איזה אחד בישראבלוג, שפנה אליי מספר פעמים, בד"כ כדי לספר לי על חידושים בתוכנה גוגל ארט', אשר גם מכנה את עצמו על שם שחקן הכדורגל הלז.

והשני הוא זידאן, אשר הקוראים הוותיקים ודאי זוכרים שזה הכינוי שבחרתי לאדם די מטריד שהיה עימי בקשר.

מסתבר שבחרתי כינוי מוצלח בזמנו, לאור "התנהגות לא ספורטיבית" של זידאן האמיתי, שהחליט לנגוח בשחקן אחר.

מסתבר שזידאן שאני הכרתי, כמו האיש על שמו הוא כונה, הוא אדם שאולי עשוי להיחשב נחמד בסיטואציות מסוימות, אך בפנים, עמוק-עמוק, הוא יצור די נאלח.

אפרופו נגיחות, נוגרות, נאגחות, ראסיות, או איך שלא תכנו זאת, אני באמת לא מבין מדוע הפרשנים עשו מזה עניין.

אחרי הכול, המטרה בכדורגל היא לגרום כמה שיותר נזק ליריב ולשבש את יכולת המשחק שלו במטרה לנצח.

"כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי, כ"ד, ו'). אם זה כולל לנגוח בבטנו של היריב, מה טוב.

אני לא רואה במכות במשחקי ספורט משהו רע. יש ענפי ספורט מוצלחים, כמו הוקי קרח או רוגבי, שם המטרה היא ללכת מכות והמשחק עצמו די שולי.

דבר ששמתי לבי אליו, באופן מכוון, כי זה עניין אותי יותר מהמשחק, הוא דברי הפרשנות למשחק.

חילקתי אותם לשתי קטגוריות:

דברי הפרשנות חסרי הערך.

דברי הפרשנות המטופשים במיוחד.

דברי הפרשנות חסרי הערך, הזכירו לי מאוד טקסט שקראתי בעבר, של טוד גיטלין (תודה למגיב שהעיר את תשומת לבי לבלבול שלי. ואם נרצה לדייק הטקסט הוא "אידיאולוגיה של 'זמן צפיית שיא': התהליך ההגמוני בבידור המשודר בטלוויזיה"), על כמות הסטטיסטיקה המטמטמת המלווה משחקי ספורט.

הדבר היחיד שזה טרם לי, שזה שכאשר העברתי את הערוץ ל-10, תוך זמן קצרצר הבנתי שמדובר בהארכה (וזו לא תרומה, כי זה באמת לא היה חשוב לי ומי שזה כן חשוב לו, ודאי ידע). זאת ידעתי, כי מישהו מצוות הפרשנים טרח לציין את מספר הפעמים בהיסטוריה של המונדיאל בהן צרפת הגיעה להארכה, כמה פעמים היא ניצחה, כמה פעמים הפסידה וכמה פעמים המשחק הוכרע בפנדלים.

מהר מאוד נאמרו דברים דומים על נבחרת איטליה.

המידע הזה כה חסר ערך!

הרי יהיה זה מגוחך לייחס כוחות מאגים לנתונים הללו ביכולת ניבוי התוצאה הצפויה.

מה משנה אם ב-1978 קבוצה זו אחרת ניצחה או הפסידה בפנדלים למשחק המתקיים ביולי 2006?

"לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים", בטח לא בהפרש של 28 שנה.

יחד עם זאת, התרשמתי מאוד ממאגר הנתונים שרץ לפרשנים מול העיניים.

הרי אין זה סביר שהם יזכרו את כל הכרטיסים האדומים שספג שחקן אי פעם, בטח לא לגבי כל השחקנים של כל הנבחרות.

ים של נתונים סטטיסטיים חסרי חשיבות רצים מול עיניהם, יתכן מאוד על פי בחירה, והם בצורה ספוראדית זורקים אותם לחלל האוויר.

בעודי מדמיין אלו ניתוחים יכולתי לעשות לנתונים הללו עם SPSS או טוב יותר, לתת לאדם אחר, נקרא אותו תומר, שיערוך עיבודים סטטיסטיים למידע חסר ערך שלא באמת ניתן להפיק ממנו כלום וישליך ממנו על כל מיני תיאוריות בפסיכולוגיה. "אין ספק שהגורם לכך הוא אפקט האדם השלישי". טוב, כאן אפסיק עם בדיחות פרטיות המשעשעות אותי בלבד.

סוג הפרשנות השני הוא זה המטופש במיוחד.

בניגוד לנתונים חסרי הערך, אשר יכולים להעשיר את עולמם של חובבי הטריוויה, שהופכים למומחים בשום דבר (על כך היה אגב הטקסט של גיטלין), דברי הפרשנות הללו לא תורמים אפילו את המידע הנרקוטי הזה.

הדבר בלט במיוחד כאשר אחד הפרשנים העיר משהו נוסח "איזו בעיטה חכמה" על בעיטת הפנדל הראשון שהבועט בעט למרכז. הוא המשיך והסביר שהשוער הצרפתי, ברטז, זינק לצד, כי זה מה ששוערים עושים, וכך דווקא המרכז נותר פתוח, אם בועטים מספיק חזק.

אכן דברי חוכמה צרופים!

נדמה לי שהמשפט המתאים לשדרן הזה, הוא "עדיף שתשתוק ויחשבו שאתה טיפש, מאשר תדבר וידעו שאתה טיפש"...

היה מספיק בהחלט לו היה אומר שמדובר בשער יפה, ולא יסביר על החוכמה העילאית של השחקן שבעט את הבעיטה.

וזו כמובן דוגמא אחת בולטת. היו עוד דוגמאות רבות מספור (בעיקר משום שלא התאמצתי לספור) של דבר פרשנות חסרי כל ערך שאפילו מידע הם לא תרמו, אלא פשוט היו מיותרים.

דבר נוסף עליו חשבתי תוך כדי הצפייה בגמר הגביע העולמי, המכונה כך, על אף שהוא לא בדיוק מייצג את עולמי, הוא הבזבוז המשווע במצלמות.

מצד אחד, מאוד התרשמתי מההפקה הגרנדיוזית הכוללת עשרות מצלמות, שלא נראתה כמוה בברלין מאז הפיקה לני ריפנשטאל את הסרט "אולימפיה" על אולימפיאדת ברלין ב-1936.

מה נהדר לראות את אותו שער מלפנים, לפני לפנים, מאחור, מאחורי אחור, מלמעלה, ממעל למעלה ומאוד עשרות זוויות, מבלי שהדבר מפריע למהלך המשחק, שכן הכול נעשה מרחוק.

אולם מצד שני, הזדעקתי על המצלמות הרבות בהן נעשה שימוש באירוע, אשר אם היו נותנים לי אותן, יחד עם תקציב ההפקה הטלוויזיונית, ודאי הייתי מפיק סרט טבע נהדר בשמורה אפריקאית או יער גשם דרום אמריקני.

איזה בזבוז הוא להשתמש בכל כך הרבה מצלמות כדי לצלם... משחק כדורגל.

צביטה בלב.

הדבר האחרון שראוי לציון לבינתיים, וכנראה לעוד הרבה זמן, כי ודאי לא אתפנה להשקיע בזה זמן כתיבה (או, אז מהר, לפני שמסיימים, שמתם לב שמרבית השחקנים של צרפת שחורים? מה זה אומר? יש לי כמה מחשבות בנושא, במיוחד לאור המהומות שהתחוללו בצרפת בעת האחרונה, אך אניח אותן בשעת לילה מאוחרת זו), הוא אותם אנשים שמצלמים בקהל.

מעניין כמה יעלו את התמונות לפליקר ודומיו וכמה ינצרו אותן לעצמם לעולמי עד, כאילו התמונות שלהם באמת שוות יותר מאלו המופצות בעולם על ידי סוכנויות הידיעות וצלמי הספורט המקצועיים שלהם.

אך יותר מרתקת אותי התופעה, שכלל לא ייחודית רק למשחק הזה או לכדורגל בכלל, והיא האנשים שמצלמים באירועי ספורט המתרחשים בשעות החשיכה.

בכל שהייתי בפריז, הבטתי אל עבר מגדל אייפל ותהיתי לעצמי מה חושבים כל אותם תיירים אומללים שחושבים שעם הפלאש הזעיר במצלמה שלהם יצליחו להאיר את עיר האורות.

באותם ימים, המצלמות היו מצלמות היו מצלמות פילם, כך שאפילו קצת כאב לי על הכיס שלהם, הרי התמונות לא תצאנה בפיתוח.

וכך גם במשחק הכדורגל או כל אירוע ספורט לילי אחר.

כל כך הרבה אנשים יושבים בקהל, כל כך הרבה אנשים שולפים מצלמות, כל כך הרבה מצלמים ומבזיקים אל עבר מרחקים עצומים עם מבזק המיועד להעיר כשלושה עד ארבע מטרים מלפני המצלמה.

יתכן ולבודדים בקהל תצאנה תמונות סבירות. אולי מעט מטושטשות בשל זמן חשיפה ארוך, אולי מעט חשוכות בשל זמן חשיפה קצר.

אך לרוב המכריע, כלל לא תצאנה תמונה או שהן תצאנה באיכות כל כך ירודה שההנאה מהם לא רק שלא תהיה, אלא תתחלף בתחושת החמצה על תמונה נהדרת שיכולה הייתה להיות (נגיד "בדיוק בשנייה שהוא בעט", "בדיוק כאשר הכדור פגש ברשת" וכדומה) ולא הייתה בשל עליבות המצלמה או עליבות הצלם.

לפחות אפשר להגיד שזה נחמד לראות את הקהל מנצנץ מידי פעם, בד"כ ברגעים מסוימים הרבה יותר מאחרים, ואולי זו בעצם המטרה לשמה האנשים הללו נמצאים שם עם מצלמות.

ואם כל המצלמות היו פועלות כמו שצריך. ואם כל התמונות היו יוצאות פנטסטיות. הבה נניח זאת.

מה אז?

הערתי בעבר שכיום כל כך הרבה אנשים מצלמים את אותו דבר בדיוק, כמעט תמיד בצורה כל כך בנאלית שלצילום בימינו אין כל ערך ולכן היותר נגזר על תמונה לצבור אבק באיזה אלבום נשכח שייזרק לאחר כמה עשרות שנים (במקרה הטוב) לפח האשפה של הזבל התעשייתי.

במקרה של התמונות מגמר המונדיאל 2006, אני סמוך ובטוח שהתוצאה דומה.

הרבה תמונות (כאמור אם בכלל) שבאף אחת מהן אין שום ערך, אפילו למי שצילם את התמונה.

הרי מתישהו, אפילו די בקרוב, הוא יהיה במקום אחר, באירוע אחר, שוודאי יאפיל על האירוע הנוכחי.

וחוזר חלילה.