האם זה שווה?
ביום רביעי, כאשר שמעתי על ההתפתחויות בגבול הצפון, וכאשר המילה "מלחמה" נזרקה לחלל האוויר, התחלתי לדמיין את עצמי כותב קטע בו אני דן ביני לבין עצמי, האם באמת יש טעם למלחמה מהסוג הזה.
אין לי פקפוק בזכות של ישראל להגן על עצמה, זכות אשר בין היתר כוללת את הדאגה לשלמות חייליה (אני באמת לא מבין את חוטפי החיילים, הם לא מבינים ששירותי התברואה בצבא גובים הרבה יותר קורבנות ממה שכל ארגון טרור יכול?).
מבחינה הזו, אני רואה את הפעולה הצבאית הישראלית בלבנון מוצדקת.
מבחינת היקפים, אמרתי לא אחת שדעתי, מזווית הראייה שלי לעת עתה, לא ממש חשובה. יתכן מאוד שמבחינת הרתעה (מול חיזבאללה, אך גם מול אינספור גורמים אחרים) דווקא הפעילות הנרחבת טובה לישראל. יתכן והיא מוגזמת מידי ושכרה יצא בהפסדה. כאמור, יהיה טיפשי מצדי להיות פרשן בגרוש, על אף שיש לי דעות בנושא.
אצא מנקודת הנחה שהמבצע חיוני לשמירת ישראל ולהחזרת השקט לתושבי הצפון, כמו גם לתושבי הנגב המערבי, עוטף עזה ואשקלון.
התמיהה שלי באשר לטעם במבצע, אינה על עצם קיומו, אלא את מי הוא בכלל אמור להציל...
אין ספק שחיי אדם הם ערך חשוב. והואיל ואין בני אדם בוחרים מי הם יהיו בעולם, אני גם חושב שלפיכך יהיה זה לא נכון לקבוע היררכיה באשר לחשיבותם.
אולם בני האדם הללו, חיים במקום מסוים. אתמקד באלו החיים בישראל, משום שבהם יוצא לי להיתקל בתדירות הגבוהה ביותר.
תשומת הלב אולי מופנית כעת לאזורי הספר ולכל מיני פראות שהתרחשו ועוד יתרחשו.
אך אין הדבר משכיח את תלאות היומיום בישראל. המצב הביטחוני הוא, כאמור, גורם המסית את תשומת הלב מנושאים אחרים, שהם החשובים (כמובן, אין ספק שיש להבטיח את שלומם ובריאותם של אנשים, על מנת שתוכל להתקיים חברה).
אנשים שגדלים לעוני (ובפעם האחרונה שהתעדכנתי, חיו בישראל כמיליון וחצי אנשים שהוגדרו עניים, מתוכם כ-600 מאות אלף ילדים).
סיכויים נמוכים למוביליות חברתית, כלומר היכולת של אנשים מהעשירונים הנמוכים, לעבור לעשירונים הגבוהים.
אנשים בשנות העשרים, השלושים, הארבעים והחמישים לחייהם, עובדים בשוק עבודה המתאים יותר להגדרות של שוק עבדים – שכר שהמרוויחים אותו לא יכולים לקיים משפחה, לא יכולים לדאוג לדברים שהם מעבר לקיום מינימאלי, אם בכלל (ומה שווה לחיות, לפחות במובן הרחב של חיים, אם כל חייך הם רק דאגה לארוחתך הבאה?!).
קשישים קשי יום, המשוועים למיטות בבתי חולים, חולי סרטן המבטיחים להם ניסים עם תרופות בעלות גבוהה שאיש לא מוכן לממן להם, ועוד כהנה וכהנה.
ועוד.
ועוד...
אם היו אלה קשיים שנראה כי מישהו (כוונתי כאן היא לרשויות המדינה) מעוניין לתת להם מענה, גם אם לא מושלם, ניחא.
אולם נדמה לי שבשנים האחרונות, וזה בלט במערכת הבחירות האחרונה, היה מאוד In להיות "חברתי", אך בפועל, היה זה בעיקר מס שפתיים.
מאוד נחמד היה להתרפק על היותנו עם סגולה, מעצמת היי טק, אי של דמוקרטיה, אי של יציבות, נוה מדבר ועוד שלל ביטויים וקלישאות שנעשה בהן שימוש לאורך ההיסטוריה (חלקה ממש רחוקה וחלקה פחות) ובעת האחרונה, על מנת ליצור איזה דבק לאומי בשברי בני הדת היהודית על זרמיה ואלו המכחישים שהם משתייכים לזרמיה, שהתקבצו בטריטוריה אחת.
אך השאלה היא, האם החברה בישראל היא גלגול בעל קשר תוכני כלשהו ל"חלום הציוני" או שהציונות נותרה רק בשם ככותרת נחמדה, ובפועל ארצם של היהודים רחוקה מאוד מחלומו הכתוב של הרצל.
נדמה לי שהיה זה יובל בנאי שהצליח לתאר בשורה אחת בשיר "להתראות נעורים שלום אהבה" את המצב בו ישראל נראית כיום, לפחות בעיני לא מעט אנשים:
"מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל".
ואז אתמול הגעתי לאסופת הכתבות הללו ב"הארץ" על ההשכלה בישראל ומה שמכונה "בריחת המוחות" מישראל.
קריאה של כל הכתבות במוסף הזה, הותירה מעט מאוד מקום לספק באשר לכוונת המו"ל של הארץ.
בתמצית, אומר שמדובר ברצון להציג את ההשכלה הגבוהה בישראל כעל שפת משבר (מה שאגב על פי האנשים באוניברסיטאות עצמן, די נכון, לאור קיצוץ מיליארד שקלים מידי שנה בתקופת צרת החינוך לימור לבנת, כאשר עיקר התקציב של מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל הוא התקציב הזה), שזה נושא ראוי, ואגב כך לדחוף באופן מובלע את האג'נדה של המו"ל שוודאי כרוכה באי אילו אינטרסים כלכליים שלו וחבר מרעיו, על הפרטת החינוך והצורך בדיפרנציאציה של השכר ושכר הלימוד במוסדות ההשכלה הגבוהה, כאשר זה כבר עניין שהוא כבר יותר שנוי במחלוקת.
אם אתעלם מהמגמתיות שיש בכתבות, המתכסות באצטלה מדעית (נכתב שם בין היתר שזה מוכח כעת באופן אמפירי), הרי שהם מצביעים שם על לא מעט אנשים שבחרו לעזוב את ישראל, לטובת עתיד מבטיח יותר במדינות אחרות, בעיקר בצפון אמריקה ואירופה. וזו מגמה שאני מכיר גם באופן אישי, עם מספר לא מבוטל של חברים וקרובי משפחה שהחליטו שעתידם לא כאן.
לא כעת, אם בכלל, אעסוק בניתוח מצב האקדמיה ובוודאי לא במצב החברה בישראל.
אומר רק, שכאשר אני מהרהר ביני לבין עצמי באשר לאותם חיילים שישובו הביתה (כלומר אלו שישובו, שזה הרוב הגדול), האם הם ישובו לבית שבאמת ירצו לחיות בו ולא כזה שרוצים לעזוב, על מנת לחפש עתיד טוב יותר.
האם תושבי ישובי הצפון והדרום המופגזים, ירצו להישאר שם גם אם וכאשר המקום יהיה נקי מסכנת פגיעת רקטות או שהם יעדיפו לערוך הגירה (פנימית או חיצונית) למקום אחר.
וכלל איני בטוח שהתשובה לכך חיובית.
איומים ולוחמה פסיכולוגית
את הכתבה הזו בחרתי די באקראי אתמול, משום שהיא נראית לי די ממחישה את שאני רוצה לכתוב כעת.
לאחר פגיעת ישראל במטה חיזבאללה ובביתו שבבירות, הבטיח נסראללה לפגוע בעומק ישראל.
כמובן, קדמה לכך אזהרה שכך יהיה אם ישראל תפציץ בבירות.
וגם שנים של איומים שונים שמטרתם העיקרית, לזרוע אימה בתושבי ישראל, שיש מי שמעביר להם את השידורים (הממחישים לחלק מהאנשים שאני מדבר איתם את שהם רוצים להאמין בו – הנה צר מרושע קם עלינו להשמידנו.
אין לי ספק, שאם השייח חסן נסראללה היה פועל בדרום מערב ארה"ב, הוא יכול היה להיות במאי או תסריטאי מוצלח למדי. אם לא, אז שחקן דרמה ומלודרמה ראשון במעלה.
הוא יודע לרתק את קהל מאזיניו, הוא רהוט ויודע לצייר תמונות מוחשיות בקרב הקהל.
רק מה, מוחו המבריק (לפחות בתחום ההצהרות), לא מחובר לגוף אתלטי.
אם היה למשל עומד בראש מדינה בסדר גודל של ארה"ב, ודאי היה מוצלח שבעתיים מהנשיא האמריקני. ואולי לא, כי הרי הנסיבות הן אלו המעצבות את האדם, כך סביר להניח שבמערכת בירוקרטית אולי היה נבלע. אין ספק שצריך "מזל" בחיים.
למרבה הצער, אנשים נוטים ללכת שולל יותר מידי אחר מילים (גם אתם, אם קראתם עד לכאן, יש סיכוי טוב שהולכים אתם שולל אחר מילים).
אין ספק שהצהרותיו של נסראללה היו יכולות להיות מפחידות אם היו מחוברות למכונת מלחמה משומנת.
אך הן לא. הן מחוברות לארגון שכוחו הוא בקוטנו (ומכאן המידור הגבוה והמוטיבציה של מאות לוחמיו) שאכן מסוגל לגרום כאב ראש לא קטן למדינת ישראל, אך מכאב ראש לא מתים (לפחות כל עוד לא מחליטים לירות בראש כפתרון לבעיית הכאב).
יתכן ורקטות תיפולנה על חיפה ומקומות נוספים.
רקטות נחתו כבר על נהרייה, צפת, קריית שמונה, כרמיאל, טבריה ומקומות ישוב יהודים וערבים כאחד (הייתה גם יריית אזהרה קטנה ומוכחשת על חיפה).
אך נזקן הפיזי קטן באופן משמעותי מהנזק שישראל יכולה לגרום וגורמת בצד השני של הגבול.
נכון. במי שפוגעת הרקטה פגיעה ישירה, הסטטיסטיקה לחלוטין לא מעניינת.
אך צריך מזל ביש רב, כדי להיפגע פיזית.
הפחד הלא רציונאלי הזה שאני מאתר אצל לא מעט אנשים, הן שאני רואה מתראיינים בתקשורת, הן שאני קורא את דבריהם באינטרנט והן שאני משוחח איתם פנים אל פנים, הוא עניין מרתק, ודאי לפסיכולוגים המתעסקים בתחום.
אך לעת עתה, הוא נראה לי מיותר, על אף שכאמור אלו שחווים אותו, ודאי אינם שולטים בו ועושים זאת מרצון.
חבל.
טעם החיים
יש אנשים שמטפסים על הרים על מנת לחוות ריגושים. אחרים קופצים מגבהים עם מצנח או מתעסקים בכל מיני ענפי אקסטרים.
אם אקשר זאת לתחושת הפחד מהחלק הקודם, אין לי ספק שהחיים מחוץ למזרח התיכון, היו משעממים בהרבה.
אין לי ספק שמי שראה טילים שורקים מעל ראשו, מכתשים נפערים מתחת לרגליו, חייו מעניינים בהרבה מחייו של מי שחי 100 שנה ללא זה.
חלילה אינני אומר שחיים נטולי סיכון אינם שווים שיחיו אותם. אני אף לא ממליץ לאנשים לסכן עצמם עבור ריגושים.
אני גם לא רוצה להגיד שהחיים בשוויץ הרגועה, מעניינים פחות מהחיים בישראל.
הרי תהיה זו שטות. בסופו של דבר, את מידת העניין בחיים, קובע האדם באופן סובייקטיבי, והוא המחליט מה מרגש אותו ומה לא.
אולם בכל זאת, יש צדדים חיוביים בידיעה שיום אחד תמות.
זו ידיעה שיש לכל אדם צלול (לפחות מגיל מסוים) בכל מקום בעולם.
אך לעיתים, אין כמו קטליזאטור טוב כדי להחדיר את זה לתודעה שלך.
בספר "חיי פאי" של יאן מרטל, פאי, הנער הצעיר נקלע לספינת הצלה לבדו עם טיריס בנגאלי בשם ריצ'ארד פרקר (טוב, היו גם זברה, צבוע ואורנג גוטאנג, אך הם מתים במהלך הסיפור, וסליחה אם הרסתי).
בשלב מסוים של הסיפור, הוא מודה שלולא ריצ'ארד פארקר שהיה עימו על הסיפון, סיכן אותו והציב לו אתגרים בלתי פוסקים (בכל זאת, להיות עם טיגריס רעב בספינה קטנה, זה לא דבר טריוויאלי), אולי לא היה שורד את המסע הארוך.
כאשר הוא מגיע לאי הצף והשליו, עם המים והמזון, בסופו של דבר הוא עוזב את האי, משום שהוא לא רצה למות יום אחד ושכל שיישאר ממנו יהיו שיניים.
במובן הזה, הסופר בעצם אומר, שחיים ללא האתגרים יומיומיים הללו, ללא דו-קיום עם השונה שרוצה לחסל אותנו, הם די משעממים ואולי בעצם אלו שיותר קשה לשרוד.
גנרלים
בחטאיי הרבים, צפיתי באופן יחסי די הרבה בטלוויזיה. עיקר הערוצים בהם צפיתי היו ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, ה-BBC ו-SKY וגם צפיתי בערוץ 8, בו הראו את הסרט המגמתי בצורה כזו שברור מדוע הוא לא הצליח להשפיע על איש, פרנהייט 9/11 של מייקל מור (בכמה מילים, שכבר התחלתי מחוץ לסוגריים, הסרט הזה הוא עריכה מניפולטיבית אחת ארוכה, כך שגם הדברים הנכונים והראויים בו, נראים חסרי משמעות, ואת זה אני אומר לא כתומך בוש ומדיניותו, אלא כצופה מהצד).
הצפייה ב-BBC עוזרת להיכנס לפרופורציות מסוימות, גם אם הן מוגבלות.
מוגבלות, משום שעדיין, כערוץ חדשות, הם מתמקדים בסוג מסוים של אירועים ולא אחרים, כך שהערוץ לא משקף את מה שקורה בעולם (למשל, הנערה ההיא שאיננו יודעים את שמה, הנאנסת ברגעים אלו באחת הפאבלות של סאו פאולו בברזיל), אלא תמונה מעוותת מסוימת של המציאות שרואים שליחיו וכתביו.
אך בכל זאת, גם הפריזמה המעוותת הזו, עוזרת לראות שהלחימה בשתי החזיתות בישראל, היא פסיק קטן בכל כך הרבה דברים שקורים (למשל, ועידת G8 בסנט פטרבורג, האירועים שהיו לפני מספר ימים במומבאי (שמשום מה בישראל מתעקשים לכנותה בובמיי ועוד לא מעט אירועים).
גם הסיקור של הלחימה בישראל טוב ב-BBC מאשר בערוצים הישראלים, משום שמבחינת תוצאות הלחימה, רואים באופן די שווה את הנזק בשני הצדדים (אם הטיה קלה לטובת הצגת המראות בלבנון, הטיה מובנת, בהתחשב בכך ששם נגרם יותר נזק ומספר ההרוגים רב יותר) ואין את ההתמקדות הזו, הדי מובנת יש לציין, רק בצד הישראלי וגם קצת בהנהגה של חיזבאללה.
אך היתרון הגדול יותר של הסיקור בתקשורת הזרה את האירועים, הוא, לדעתי, זה לא מביאים כל כך הרבה פרשנים, בעיקר גנרלים במיל' (אם כולם במיל', איך לא מגייסים אותם? שערורייה!) שישטחו את דבריהם לגבי הפעולות הנדרשות והדברים הצפויים.
ובאמת, לפתע שלפו מהנפטלין אלופים ושרי צבא שהעלו באוב, שיסבירו לקהל ההדיוטות בבית מה רואות עיניהם, כדי שחלילה לא יטעו.
צפיתי בהם, וחשתי מעט צער עליהם. אין ספק שחלק נכבד מחייהם הבוגרים הקדישו לביטחון ישראל, והנה, הם עומדים כאבן שאין לה הופכין, עד אשר פורץ אירוע צבאי ואז מזמינים אותם לדבר מספר דקות ושוב שוכחים מהם, עד הסיבוב הבא.
הואיל ויש מספר כה רב מהם, הם אפילו לא מצרך נדרש, אלא סתם עוד אלוף או תת אלוף לשעבר, שדעתו לא ממש מעניינת אנשים המקבלים החלטות, לפחות בשלב הזה של חייו, כי אחרת היה במקום בו החלטות מתקבלות ולא באולפן הטלוויזיה.
אך על אף שלבי לבי עימם, חשתי צער רב יותר על עצם הרעיון שהביאו אותם. נכון, לכאורה אך טבעי שאנשים שהתעסקו במשך שנים ארוכות עם ביטחון ידברו על מה שהם מבינים בו.
אך טחינת המים הזו, של אנשים שכבר לא בהכרח מחוברים לצינורות קבלת ההחלטות, לא באמת מועילה בהבאה מידע לצופים (ולא זה תפקידה), לא עוזרת במאמת בהבנה של המציאות שהיא מורכבת בהרבה ממה שניתן להעביר בטלוויזיה (וזה כן תפקידם כפרשנים, אך כאמור, כל ניסיון לעשות זאת במדיום הטלוויזיוני בשידורים ישירים ודיבורים של מספר דקות, נדונים מראש לכישלון) ויוצרת מצג שווא מסוים אצל הצופים, כאילו דרגותיו (לשעבר, לשעבר) של האדם הן שעושות אותו ולא נאמר כישוריו (כי הרי זה היינו הך), כי הרי אחרת לא היה מגיע לשבת באולפן, והרי ישיבה באולפן הטלוויזיה, היא שהופכת אותך חשוב.
זו מין לולאה כזו, בה מביאים אותך לטלוויזיה כי אתה חשוב, אתה חשוב כי מביאים אותך לטלוויזיה וחוזר חלילה. לולאה שהקשר בינה לבין העולם שמחוץ לטלוויזיה מקרי בהחלט.
נעמה כרמי העלתה עוד נקודה שחורה בעניין האלופים על המסך, והיא שבין האלופים שחלקם ודאי ראויים, משתרבבים כל מיני אנשים שלא בהכרח היינו מעוניינים לראות על המרקע, כמו למשל יצחק מרדכי, איציק שהורשע בהטרדה מינית של פקודותיו.
אם היינו צריכים הוכחה לכך שהיה צריך לשלול את דרגותיו, על אף שלכאורה הוא לא אמור לעשות בהן שימוש עוד, היא השימוש המעוות הזה שנעשה בהם בטלוויזיה, בערוץ 2 כך נדמה לי.
הייתי מעדיף שבערוצים הישראלים, ישמשו אנשים שלא דרגתם היא הסיבה לבואם, אלא למשל מחקרים שעשו בתחומי צבא, ביטחון ואסטרטגיה.
אני שרכשו את הידע שלהם בבחינת מלמות וקרבות רבים ולא כאלה שראו רק את מלחמות ישראל מבעד לכוונות הרובים (טוב, קצת מעבר, אך הכוונה ברורה).
באחת מתוכניות הרדיו שמעתי את יוסי שריד מדבר על המצב, וכאשר נשאל על הפעולות הנדרשות (אינני זוכר עד לכדי ציטוט מדויק, אך אביא את רוח הדברים) אמר שאין הוא רוצה לדון בפעולות הנדרשות ובלאו הכי יש את אותם גנרלים בדימוס שהם אנשים מוכשרים שיודעים בדיוק מה צריך לעשות, אך כאשר הם היו בתפקידים שצריך לעשות ידעו קצת פחות מה צריך לעשות.
אני חושב שהוא תיאר זאת יפה, כדרכו.
אולם הואיל ואינני בעמדה בה אני יכול לקבוע את צביון שידורי הטלוויזיה בישראל, אני מסתפק בצפייה בערוצים זרים, שגם אם הם רחוקים מלהיות משולמים, הם ברמה אחת מעל אלו הישראליים.
ולו רק שכדי לזהות מפלצת ים גדולה, צריך לעמוד מספיק רחוק ממנה...
אתמול בלילה
אתמול, נמסר על ידי פיקוד העורף שתושבי חיפה צריכים להישאר בבתים או בקרבתם, בשל חשש לנחיתת רקטות מצפון.
כפי שהבהרתי קודם, גם אם נסראללה מאיים, היכולת שלו לממש את כל הבטחותיו לא ממש מזהירה וגם אם היו נופלות רקטות בחיפה, הסיכוי שהייתי נפגע מזה היה נמוך מאוד, כמעט אפסי.
וכך, החלטתי לצאת מעט, על מנת לראות כמה אנשים נאותים להישמע לאזהרות מטעם רשויות הצבא.
לצורך כך, לקחתי עימי את תום, הואיל וחשבתי שזה ימנע תחושת אי נעימות, במקרה שארצה לשוחח עם זרים (בכל זאת, חיפה, מכירים אותי).
באופן כללי, התחושה הייתה שרחובות העיר די ריקים. לפחות באופן יחסי ליום שישי בערב של חודש יולי.
זאטוטים שהם מראה שכיח במרכז הכרמל בעונה זו ובשעות אלה (סביב השעות עשר עד אחת עשרה), כמעט ולא נראו ברחובות.
אולי בכל זאת יש יתרון באימהות היסטריות, פאניקה ולוחמה פסיכולוגית – הרחובות של העיר שקטים!
חלק ניכר ממקומות היו פתוחים. בתי קפה, פאבים, מסעדות.
היו אנשים שישבו בהם, גם אם לא היו גדושים.
זה דבר שאני די מעריך.
כן, אני חושב שזו טיפשות להסתובב ברחובות כאשר טילים נוחתים ללא הפוגה מסביב!
אך הואיל ואין זה המצב בחיפה, לפחות לעת עתה, אני חושב שכן ראוי להסתובב בעיר (גם אם בפיקוד העורף יגידו אחרת, הואיל והם, די בצדק, רוצים לכסות את ישבנם למקרה ש...).
לפחות כל עוד המצב כאן אינו כזה בו נופלות בחיפה רקטות ללא הרף.
זו דעתי כמובן, ואני לא קורה לאנשים לא להישמע להוראות מגבוה.
בכל מקרה, נוסף על מרכז הכרמל, נגענו לסטלה מאריס, שם פגשנו בצוות של הערוץ הראשון.
שוחחנו איתם מעט (רוב הזמן בנושאים שכלל לא קשורים למצב) ואף הנצחתי זאת בסרטון קצר שיובא בסוף הקטע.
באופן תמוהה, היה מי שהחליט שבאזור העיר התחתית זה הזמן להפעיל זיקוקין דינור, בסביבות השעה עשר.
אני מאוד אוהב זיקוקים, אך במקרה הזה, נראה לי שזו טיפשות ורשעות, במיוחד לאור זה שהזהירו את האנשים מפני נפילת טילים, וכידוע טילים וזיקוקים, גורמים שניהם לרעשי פיצוץ.
לאחר מכן, מעט גבוה יותר, ליד תחנת הרכבל, פגשנו שני פרילנסרים שעובדים בשביל Reuters.
הם היו הרבה פחות חביבים, שלא אומר קרים.
אני יודע שיכולות להיות לכך אלפי סיבות אחרות (למשל, רקע, זמן שעבדו ברצף לפני, גודל הצוות, הציוד וכן הלאה), אך נדמה היה שתשלום קבוע וחוזה עבודה מסודר, הופך את אנשי הצוות להרבה יותר נחמדים ואדיבים מאשר אלו המקבלים את שכרם על פי חוזה אישי ולא נחשבים חלק מהארגון עבורו הם עובדים.
בכל מקרה, כתבתי בעבר שאני די אוהב להסתובב במקומות ציבוריים אחרי פיגוע, כאשר יש שקט כזה, עד אשר ההמון חוזר אליו.
נכון הדבר גם לעיר הנמצאת תחת איום, אמיתי או מדומה, של טילים, רקטות, הפצצות וכדומה.
השקט הזה שאני כל כך אוהב, ודאי יחסר לי בימים שקטים יותר.
אלעד
וכעת הסרטון:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
