בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בסביבות רבע לשש יצאתי מהבית בדרכי לטייל מעט וכן להצטייד במצרכים חיוניים – גלידה.

מרפי כמובן, לא פספס את ההזדמנות...

בעודי עומד ברמזור בזיו, לפתע צפירה.

דוממתי את המנוע.

יצאתי מהמכונית.

ברכבים שעמדו לידי, הנהגים עדיין נותרו ברכב. אני רצתי אל עבר אחד הבניינים ברחוב קומוי, זה שיש בו את סנטורי 21, למי שמכיר.

זיהיתי את המקלט, הוא היישר מעבר לדלת הכניסה.

רק מה. המקלט היה נעול עם בריח. מי שגר או עובד שם, לא ממש חשב לפתוח את המקלטים לאור המצב.

עמדתי סמוך לדלת המקלט. כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק.

"לא נורא", חשבתי לעצמי.

אחרי הכל, הייתי מוקף קירות עבים מכל הכיוונים שלי, גם אם לא שהיתי פיזית בתוך המקלט.

בינתיים, תוך כדי צפירה, אימא שלי התקשרה לנזוף בי בטלפון הסלולארי.

"אמרתי לך לא לצאת".

"אני בתוך מקלט, זה בסדר" אמרתי לה. מה שהיה די נכון, אם הייתי שלושים סנטימטר על יד.

בינתיים שלפתי את מצלמת הווידיאו. הסרטתי כמה שניות את המקום בו הייתי, בעיקר על מנת שיישאר לי איזה תיעוד לצפירה, כי אני בטוח שיבוא יום בו אתרפק בתחושת נוסטלגיה על עצם היום הזה.

מספר רכבים עדיין נשמעו נוסעים בחוץ.

זהו. בניגוד ל-1991, לא נשמעות בימים אלו צפירות הרגעה.

הילכך, כדקה לאחר ששתקו הצופרים, יצאתי חזרה אל הכביש.

יתר האנשים, שבינתיים התחוור לי שראו אותי והחליטו לצאת גם כן, או היו עושים זאת בכל מקרה, פשוט הם היו איטיים יותר ממני, גם הם חזרו.

התנעתי את המנוע. האור ברמזור התחלף לירוק.

חזרתי הביתה.

ללא גלידה, למרבה הצער. בכל זאת, שיחת הטלפון של אימא שלי השפיעה במשהו והחלטתי לחזור, כדי שלא תיבהל לחלוטין.

אבל היה כיף-כיף!

הצפירות שנשמעו לפחות שש פעמים היום ועוד מספר פעמים אתמול, נותנות לי תחושת יום השואה כזו.

לא, לא קמו עלינו להשמידנו או משהו כזה. לפחות לא באותו אופן.

אולם הצופרים הם אותם הצופרים והצפירות הן כמעט אותן צפירות.

אני זוכר שכאשר הייתי בבית הספר היסודי, הצלצול היה מאוד מעצבן.

רק כאשר עברתי דירה ובית ספר, בכיתה ו', גיליתי שיש בתי ספר אחרים, בהם הצלצול הוא אסופת שירי ילדים שנשמעת כמו מוזיקה של אוטו-גלידה.

היה נחמד אם היו שמים מוזיקה קלאסית, במקום הצפירות מעוררות האימה הללו.

השמיעו מוצארט, לא צפירות!